מקוצר רוח ומעבודה קשה

הרב יהודה גרינוולד קורא לבעלי תשובה למצוא פתרון בהקמת קהילה תומכת. הקהילה תיתן להם חום, אהבה, עידוד ועזרה מעשית, מתוך מרחב פתוח ומבלי לחץ.

על טענת משה רבנו "למה הרעותה לעם הזה…והצל לא הצלת את עמך", עונה הקב"ה ומבשרו כי הוא שמע את נאקת בני ישראל ועומד לגאול אותם מידי מצרים.

אני מניח, שמשה רבנו רץ מהר לבשר לבני ישראל את הבשורה המרנינה. בליבו הוא מתכנן את המעמד, שבו יודיע להם בהתלהבות כי הגיע הרגע הגדול שלו ציפו מזה 200 שנים. יפרט להם אחת לאחת: כי הקב"ה שמע את קולם ומבטיח לשחרר אותם מתחת טורח משא מצרים, לחלץ אותם מהשעבוד, להוציאם ממצרים בזרוע נטויה, לקחת אותם לו לעם (מתן תורה) ומעל לכל להביא אותם אל ארץ ישראל. וזאת בהבטחה בשם הגדול, הבטחה שאינה חוזרת. סוף סוף הלב השבור יחיה ויצהל, מה צריך יותר מזה? מה יכול להיות יותר משמח, מבטיח וכובש? בוודאי, שהעם יצא בריקודים ובמחולות ואולי אף יאמר שירה.

הנה הוא מגיע, מבשר, מפרט וההפתעה נוראית: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות י,ט). הדברים בכלל לא פעלו עליהם, "ולא שמעו אל משה – להתבונן בכל זה בענין שיבטחו בישועת הק-ל יתברך" (ספורנו). ולא שלא האמינו, שהרי כשמשה הגיע למצרים וסיפר לעם על הבטחת ה' לגאול אותם, הכתוב מעיד: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחו" (שמות ה, לא), כדרך זרע אברהם, יצחק ויעקב, מאמינים בני מאמינים. אך  כעת, לאחר שפרעה הכביד את השעבוד, "לא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח" (רמב"ן).

איך אפשר להבין זאת ומהו אותו קוצר רוח ועבודה קשה, שמנע אותם מלשמוע?

הרש"ר הירש כותב בפירושו כי קוצר רוח הוא שם נרדף ל"קצר אפיים", שהוא הניגוד של ארך אפיים ופירושו הוא: חוסר סבלנות, "סבלו הבלתי אנושי של ההווה הכביד אליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם איפוא עוד רוח, ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד, כאותו ענין, עליו ביקש משה רבינו לדבר איתם. אף סבלנות לא היתה להם עוד להאזין לדבריו בשקט. כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם".

זהו ציור נורא של לחץ, שכובש את לב האדם, עד שכולו נתון בו. נתון בחיי היום יום שלו ובשרידה היומית, עסוק בלמלא את החובות שלו ולבקש לעצמו איזו הקלה מהלחץ. לכן, כל נושא, שאינו קשור באותו לחץ, בשעבוד, אינו מתיישב על הלב ואין לאדם סבלנות ולב לשמוע אותו. הידיעה נכנסת באוזן אחת ויוצאת בשניה, מבלי שהשאירה שום רושם על האדם. ולא רק ידיעה סתמית, שכמעט ואינה נוגעת, אלא אפילו ידיעה נפלאה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח לסיים את השעבוד, להוציא אותם ממצרים ולהביאם לארץ ישראל, גם היא לא נשמעת, לא תופסת את הלב. האדם נתון כל כולו בלחץ של מילוי המשימה היום יומית. ציור זה מוכר לנו היטב מהספורים והעדויות בשואה, מחיי היום יום של היהודים במחנות. האדם הנורמטיבי לא פנוי לשמוע כלום, כל שימת הלב נתונה בעמידה במכסת העבודה, בדאגה שלא לחלות ולמות, ובפת הלחם היומית. עם ערב הוא מתמוטט על מיטתו, לקום ליום נוסף של שרידה. אינו יכול לשמוע כלום, מקוצר רוח ועבודה קשה.

אומנם, הציורים של שיעבוד מצרים או השואה, הינם ציורים קשים וקיצוניים של מלחמת חיים קיומית, אך באמת כל אחד מכיר משהו מתופעה זו, וכבר כתב ה"מסילת ישרים" (פ"ה), כי הטיפול והטרדה העולמית הם אחד ממפסידי הזהירות "כי בהיות האדם טרוד בעניני עולמו, הנה מחשבותיו אסורות בזיקי המשא אשר עליהם, ואי אפשר להם לתת לב אל המעשה (=מעשיו)". ובאמת "חוויה" הינה נחלת רבים מאיתנו. לא מבעי אלה שעדיין נתונים בשלב הרצון לבסס את חייהם על עבודת הקודש, להשלים את השנים העבודות ולשהות כל היום בבית המדרש. אלא גם אלה שחסרים מקצוע או אמצעי פרנסה מכובדים, שיצליחו לספק את דרישות הבית הגודל. חודש אחרי חודש גודל ה"מינוס" מבלי שום תקווה נראית באופק למלא את הבור שנפער. היאוש זוחל וממלא את הלב.

יום אחד פגשתי בעל תשובה, שהכרתי בישיבה לבעלי תשובה. שאלתי בשלומו והוא ענה לי בשפה רפה, המשכתי ושאלתי מה הוא עושה הוא ענה לי "עובד" שאלתי אותו האם הוא מספיק ללמוד משהו והוא ענה לי בצורה מתכתית – צינית: "איפה… אחרי השנים שחלמתי להיות תלמיד חכם ולמדתי בכולל, צברתי חובות אין סוף, אני עובד כיום מהבוקר ועד הערב". ניסיתי לומר לו דברי נחמה, אך הוא לא שמע לי מקוצר רוח ועבודה קשה.

או בעיות רפואיות מעיקות ומתמשכות, כמו מצבי חרדה, משברים פסיכולוגים, של האדם או בני ביתו. עול כבד ש"תופס" את האדם כולו. דברתי עם אדם, שנפגע בתאונת דרכים וקיימת סכנה, שהוא לא יוכל יותר ללכת כראוי. הוא סיפר לי כי הוא נתון כולו במצבו וליבו אינו פנוי כלל למשהו אחר. לא לענייני אשתו, ילדיו, שמחות או חדשות טובות.

וכך גם מרגישות רבות מבעלי תשובה, כאשר הברכה מצויה ושנה אחר שנה נולדים הילדים ופתאום היא מוקפת 4 ילדים קטנים, הזקוקים לטיפולה והיא, עם עבר של ילד וכלב, מרגישה חסרת אונים, כשהיאוש והדכדוך זוחלים לאט לאט וממלאים את ליבה.

והוא הדין כאשר היצר תוקף את האדם ומשתלט עליו, עד שאין לו לב לשאר ענייניו. משתעבד כולו להרהוריו, מלחמתו, מזניח את עבודתו, חובותיו ומשפחתו. הוא שכתב ה"מסילת ישרים" כי זהו דרך היצר להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני אדם, עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים והיא "מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמו ה,ט) "תכבד העבודה על האנשים (ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר)" (שם, פ"ב).

תופעות אלו, ככל שהן קשורות בטרדות קיומיות מתמשכות של האדם, עלולות לשעבד אותו כליל, עד שאין לו יכולת "להשאיר את הראש מעל המים".

גם בקהילה, בתקופות שאנשים מתמודדים עם טרדות העולם ובמיוחד בענייני הפרנסה, או עול הבית, או במצבים נפשיים מדכדכים, קשה מאוד לעניין אותם בעניינים אחרים, רוחניים, חברתיים, אפילו משמחים. שקועים הם בעבודה קשה ובמיוחד בשעבוד אליה ואין להם כלל רוח להתפנות לדברים האחרים, גדולים ככל שיהיו.

בעבר, היינו רגילים למטר דיבורים בענייני אמונה וביטחון, שנפלו על אוזניים משולהבות ואופטימיות של בעלי תשובה בתחילת הדרך, אף שלא תמיד פתרו את הבעיה באמת והיא צצה וקמה לאחר מכן במלוא חריפותה. מפעם לפעם זכינו להתנוצצות הדעת הנורמאלית, של רבנים או מעצמנו, שהובילה דווקא להתנהגות אנושית פשוטה – דאגה רצינית ונכונה להסדרת העניינים המטרידים הללו. חיפוש עבודה מתאימה, טיפול בקשיים הנפשיים והחברתיים אצל בעלי מקצוע מתאימים, פניה לרב מתאים בעניני הילודה, או כל פעולה נורמאלית המתמודדת עם הבעיה הבלתי נסבלת. כמובן, שלזה יש להוסיף דברי אמונה, חיזוק ותקווה, המתיישבים על הלב ומקילים את הסבל. וזאת כדי לא להגיע למצב הנורא, שראינו גם אצל המאמינים הגדולים – עם ישראל, שלא יכלו לשמוע את בשורת הגאולה, מקוצר רוח ועבודה קשה – "הראש מתחת למים".

עוד נקודה חשובה להתבוננות.

ראינו כי העם לא שמע אל משה ולא התנחם בדברי הניחומים מקוצר רוח ועבודה קשה, בעוד שלפני כן האמינו לדברי משה על הצלתם, כפי שנאמר: "ויקודו וישתחוו". מה ההבדל? מדוע אז קבלו וכעת לא?

הרשב"ם כותב בפשטות, שהשינוי הוא בגלל תוקף השעבוד, שהרי לאחר שמשה ואהרון באו אל פרעה והביאו בפניו את הדרישה לשלוח את בני ישראל, הגביר פרעה את השעבוד בגזרות חדשות. אך עדיין הדבר לא התיישב על ליבי, שהרי השינוי בתגובת עם ישראל הוא שינוי מהותי ודרסטי, ממאמינים ושומעים ללא שומעים כלל, ולכן נראה לי כי יש למצוא סיבה מהותית ולא רק תוספת בשעבוד.

והנה לשמחתי מצאתי ברש"ר הירש זצ"ל דברים נפלאים.

פרעה ציווה את הנוגשים:"לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו ויקששו להם תבן" (שמות ה,ז)". וכתב שם כי במקום לכתוב "תוסיפון" נכתב "תאספון" והוא רמז לכך שבשום מקום לא ימצאו תבן אסוף, ערימות של תבן, אלא הם יצטרכו לקושש תבן על פני האדמה. זעיר פה וזעיר שם. בכך רצה פרעה לא רק להכביד עליהם את העבודה, אלא לפזר ולהרחיק אותם אחד מן השני. עוד כתב בהסבר תוספת השעבוד: "ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם וגו'" (פס' ח), שאת מכסת הלבנים היו דורשים בעבר מכולם ביחד. סך מסוים של לבנים, שהכלל היה צריך לספק ולכן אפשר היה לחלק את העבודה, אלו יקוששו תבן ואלו ישרפו לבנים וכו', עבודה משותפת. והנה כעת נקבעה מכסה של לבנים, שכל אחד ואחד אחראי אישית לספק והעבודה פסקה להיות קבוצתית והפכה להיות אינדיבידואלית, כל אחד היה צריך לעשות הכל ולדאוג למכסת הלבנים שלו. ואכן מיד כתוב "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן" (ש,יב).

כאן אפשר לראות תוספת מהותית בשעבוד, שהרי עד עתה כלל ישראל היו ביחד, עבדו ביחד, חיו ביחד וה"ביחד" עזר להם לשרוד, הן מבחינת תוצרת העבודה והן מבחינה נפשית, כפי שהדגישו חז"ל שבתחילת השעבוד בני ישראל גמרו אומר להתאחד, כדי להחזיק מעמד. כעת התווסף לשעבוד לא רק תוספת עבודה, אלא פירוד ובידוד. כל אחד לעצמו, מבלי יכולת להרים ראש, לבד עם שעבודו ולחצו, מבלי בני אדם כמוני "מבלי צרת הכלל", שתהווה נחמת מה, מבלי דברי עידוד של השכן, שקם היום עם אופטימיות מה. יאוש גמור ללא תמיכה, ללא הכח של "הביחד". זהו כבר "סיפור" אחר.  וכבר אמר קהלת: "טובים השנים מן האחד" ו"כי אם יפלו, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". (ד-י-י) וכתב ה"המצודות דוד": "אף אם שניהם יפלו בשפל המצב, מכל מקום האחד יקים את חבירו באופן מן האופנים. אבל אוי לו לאחד שיפול ואין לו שני להקימו".

זוהי, אם כן הנקודה, שיעבוד נוראי המשלב קושי פיסי יחד עם פיזור העם, כשכל אחד לבד עם שעבודו וצרתו. זהו הרקע לאותו מצב מוזר, שבו משה רבינו מגיע לבני ישראל עם הבשורה הגדולה, זו שהייתה אמורה ל"הקפיץ" את העם, אך הם לא שמעו לקולו "מקוצר רוח ומעבודה קשה", כל אחד לעצמו עם הראש מתחת למים.

נמצאים אנחנו בתקופה שהאינדיבידואליות הקיצונית הפכה למוטו, דבר שהאדם מתגדר בו, עד שההודאה כי האדם זקוק לזולתו משפילה אותו. העולם עצמו עושה הכל כדי לאפשר את כל הנדרש לאדם לקיים עולם אינדיבידואלי, אנוכי, שבו הוא יכול לחיות את חייו ללא האחר. ללא מפגש עם בני אדם. שרות עד הבית, תשלומים דרך התקשורת, מידע דרך האינטרנט והמייל, בידור בסלון הפרטי והשיא "תקשורת" וירטואלית עם בני אדם מבלי צורך להיפגש. בעצם עולם, שבו ניתן לחסוך כמעט לגמרי את האדם האנושי והפרט מתפקד היטב, עם המכשירים החשמליים והאלקטרוניים והכלב.

גם מוסד הנישואין נמצא בשפל המדרגה, שהרי הוא ביסודו דורש תקשורת אנושית, הקרבה, ויתור, התחשבות והתמודדות. האמרה של קהלת "טובים השנים מן האחד" נראית מצחיקה בדור הווירטואלי שלנו. אך כל דבר שיוצא מהיושר, משתלט על החיים ותופס מימדים לא אנושיים, מתגלה לאט לאט במערומיו והדברים השליליים שבו צצים ועולים, עד שהרע מכלה את עצמו. כי מה נעשה אנן, שהבורא ית' ברא את האדם "מדבר", אדם חברותי, אדם שזקוק לתקשורת אנושית. אדם שעליו אמר בוראו "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" וזאת על אדם הראשון, כליל השלמות, נביא מבטן, בעל השגות עליונות, אדם שאינו משועמם, הזקוק לבילויים ובני אדם רק כדי לצחוק איתם. הקביעה "לא טוב" היא קביעה אנושית, מהותית לכל אדם באשר הוא. זוהי צורת האדם, כפי שהיא, יצור שזקוק לחברה, לבני אדם. לכן, לא פלא שדווקא בעולם, שיש בו כל טוב, והאפשרויות פתוחות, בני אדם זקוקים יותר ויותר לטיפולים פסיכולוגיים, סובלים מהפרעות נפשית וכל החוליים הרעים. ובעצם זקוקים יותר ויותר לחיבה, ליטוף, אהבה, קשר אנושי, אף שהם אינם מודים בכך, או שאינם מודעים לכך.

זוהי גם תקוות הקהילה, שתהיה מקום שבני אדם ירגישו פתוחים, להופיע גם בשעת השעבוד, בשעת לחץ וכשהראש מתחת למים. והקהילה תיתן להם חום, אהבה, עידוד ועזרה מעשית, מתוך מרחב פתוח ומבלי לחץ.

גזרת פרעה הייתה נוראית, הפצת העם ופירודו, כשכל פרט נאלץ להתמודד עם שעבוד וקושי בלתי נסבל. שם כבר אין רוח לשמוע מאומה, חוץ מדברים הנוגעים לתבן, טיט או פרוסת לחם.

והפתרון היה אחד: הפסקת המצב הנסבל והרמת הראש מעל המים על ידי יציאה מהשעבוד. במצרים, ע"י הבורא ית', ובחיי היום יום במציאת פתרונות אישיים ואנושיים בכל העניינים האחרים, יחד עם התפילה מעימקא דליבא, עד שהאדם יצליח לזקוף את קומתו ולפתוח את הלב כדי להאזין לקול התבונה. ולמצטיינים – שמיעה מוקדמת לרחשי הלב והעצות הנורמאליות של אנשים בעלי לב ודעת נכונה, כדי להימנע מלרדת למצרים.

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר