השגת התכלית על ידי הגדרת מטרות משנה

מטרות המשנה (להרויח כסף, להשקיע אותו בתבונה) נשמעות פחות מרשימות ופחות רוחניות, אבל הן הכרחיות כדי להגיע למטרות של התכלית הרוחנית.

אנו יהודים מאמינים ואנו יודעים שהכל משמים, אבל צריך לקחת אחריות ולעשות השתדלות ולנסות לייצר סביבת חיים נוחה ונעימה. נכון שתמיד יש הפתעות, ושלא הכל בידינו, אבל מי שלא מגדיר את המטרות שלו בחיים, יש סיכוי סביר שהוא ימצא את עצמו בחיים שרק בא לא לברוח מהם.

אני זוכר מלימודי הביולוגיה שלי בתיכון, שיש כלל שנכון לגבי כל צורות החיים. ככל שיצור מפותח יותר כך הוא פחות תלוי בסביבה שלו. זה ההבדל בין עשב, שפורח מהר עם ירידת הגשמים, אבל מהר מאד הוא יבש ונובל, לבין עץ ששתול על פלגי מים, שאינו חושש מן הקיץ, ואפילו משנת בצורת, כיון ששורשיו יונקים מים כל השנה ולכן את פריו הוא נותן בעתו, ועלהו לא יבול. זה גם ההבדל בין זוחלים, בעלי דם קר, שחייבים להיות בתרדמה במשך החורף, לבין יונקים, בעלי דם חם, שמסוגלים להיות פעילים ולחמם את גופם גם כאשר בחוץ קר. וזה גם ההבדל בין בני אדם שנמצאים בשליטה על החיים שלהם, במצב נפשי של ישוב הדעת, לבין אלה שתלויים תמיד בסביבתם, ועסוקים בכיבוי שרפות בכל החזיתות, ומנסים לשרוד את שיגרת חייהם השוחקת, ולנווט בין ההוצאות הבלתי סופיות, למקורות המימון הדלים והבעייתיים של אחרים שעל שולחנם הוא סמוך.

אנחנו בעלי תשובה. עיקר מה שהניע אותנו לעזוב את העולם הקודם היה הרצון להגיע לקירבת ה'. הסכמנו להקריב בדרך קרבנות. הסכמנו לוותר על הנוחות החומרית, הקריירה, הבלי העולם הזה. בחרנו בבכורה ולא בנזיד העדשים. אשרינו. אבל מהר מאד גילינו שזה לא כל כך פשוט.

הסטטיסטיקות מראות פרדוקס אבסורדי, שדווקא האנשים שמזלזלים בקריירה ובהשקעה בתחומים החומריים, הם אלה שבטווח הארוך צריכים להשקיע הכי הרבה זמן בעניני ממון, כי בהתחלה הם אמנם אולי הצליחו לחיות בדוחק, אבל בהמשך החיים הם נדרשו ליכולת תמרון בלתי אפשרית מול הוצאות הולכות וגדלות, ודווקא הם זכו להשפעה הרבה יותר קטנה על משפחתם, ועל החברה, בגלל הדוחק הכספי שבו הם שרויים. דוקא האנשים שלא התביישו להגדיר את ה"עושר" כמטרה, נכון לא מטרת על – אבל מטרת משנה הכרחית כדי לחיות חיים רוחניים ערכיים, וממילא היו מוכנים להשקיע מאמץ כדי להשיגו, הצליחו למצוא דרכים חכמות להגיע לכך, והצליחו בטווח הארוך לתת לנושא זה את משקלו האמיתי הראוי, ולבחור במה להשקיע את עיקר מרצם בהמשך חייהם.

אפשר להשתמש במשל המפורסם של שתי הדרכים, דרך אחת שמתחילה כדרך סלולה, ממוזגת והשניה דרך עפר, אבל בהמשך הדרך הסלולה הופכת לדרך של קוצים וברקנים, ודרך העפר הופכת לאוטוסטרדה מקורה וממוזגת. הניסיון מראה שזה בדיוק מה שקורה בתחום הזה.

הדרך שמתייחסת בזלזול לרדיפה לבצע ולחומרניות, ובמקום, נוטה להתמקד במטרות העל, טומנת בחובה תופעות לואי של צמצום מתמיד של ההוצאות: לחשבן כל שקל, להקפיד לכבות אורות בכל פעם שעוזבים את החדר, ולגעור באלה ששוכחים, לחפש באופן מתמיד מבצעים וקופונים ברשתות השיווק, לבקש הנחות ומילגות מול רשויות המס, הארנונה וכד', ולהתפשר קצת על איכות המוצרים שקונים.

הפתרון אינו הפוך, ברור שהחומרניות, הנוחות והעושר אינה מטרה, וברור שבכל התנגשות של קריירה מול שמירת שבת, לדוגמא, אין שום ספק מה הערך הנכון, ואדם צריך לוותר על כל ממונו ולא לעבור על לאו אחד. אבל אם לא נזלזל לגמרי ולא נגדיר את עניני הפרנסה כמטרת משנה, סביר מאד שתוך כמה שנים ימצא את עצמו במציאות של דקדוקי עניות, שכידוע אלו חיים קשים ומרים. אוי לו למי שנאלץ להתמקח על שקלים בודדים, במקום לנצל את זמנו לשגשוג ושפע. נתיב הדוחק והעליבות מזמין עוד ועוד מאותו הדוחק. את "דלפון" צריך לתלות. זו לא הדרך לייסד בית. מי שבוחר בנתיב של ההצטמצמות, מקדיש הרבה יותר זמן בענינים הגשמיים בהמשך הדרך. מוצרים בזול נוטים להתקלקל מהר. ריצה אחרי הנחות ומילגות משחיתה את הנפש ומקבעת מסכנות. גם אם לעצמו הוא מצליח לחסוך, לכבות את האור, ללכת ברגל במקום לקחת אוטובוס, כאשר המשפחה גדלה הוא נאלץ להיות המפקח אחרי ההוצאות, להיות קמצן וקטנוני בעיניהם, וככל שהילדים גדלים ומקבלים נקודת ייחוס להשוות את מצבם למשפחות אחרות, כך יקטן אצלם הרצון ללכת בדרכי משפחתם הקטנונית והלוזרית. זה יוצר בקשר ביניהם נזק בלתי הפיך.

מטרות המשנה נשמעות פחות מרשימות ופחות רוחניות, אבל הן הכרחיות כדי להגיע למטרות של התכלית. אני שוב מסייג ואומר את הברור מאליו: ודאי שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים ואסור לנתק ולעשות הפרדה, לגזול, לרמות ולעשוק כדי להצליח, ולכן מי שלא רואה לנגד עיניו את מטרות התכלית שלו בהכרח מפספס, אבל באותה מידה מי שלא נותן את המשקל הראוי למטרות המשנה, להרויח כסף, להשקיע אותו בתבונה, להגיע למצב שהכסף מתרבה מעצמו, לעשות ביטוח, אדם כזה מאד יתקשה בטווח הרחוק לממש את שאיפותיו הרוחניות הנעלות.

 

 

תמונה: באדיבות האמנית אורית מרטין
[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.