ואגודתו על ארץ יסדה – מדריך לבניית חבורה (חלק ב')

החלק השני של חוברת הדרכה להקמת חבורה לעבודת השם שנכתבה ע"י תלמידיו של הרב שמואל טל, ראש מוסדות "תורת החיים"

אנחנו שמחים להציג כאן את החלק השני של חוברת בשם "אגודתו על ארץ יסדה" שנכתבה ע"י חבורה מתלמידיו של הרב שמואל טל שליט"א, ראש מוסדות תורת החיים ביד בנימין, אשר מעודד הקמת חבורות לעבודת ה', וכיוון את החבורה לכתוב חוברת בעניין. לדעתנו יש כאן עצה טובה והדרכה מעשית לאחת הדרכים היעילות ביותר להעצים ולשפר את עבודת השם של בעלי תשובה.

 

אחרי שראינו במאמר הקודם על מעלות בניית חבורה של חמישה אנשים ואת היתרונות העצומים שיש בכך, נראה במאמר זה קצת את הפרקטיקה של הדבר.

הערך המהותי של החבורה

לאחר שמנינו מספר רב של עניינים בהם התועלת המוחשית שפועלת החבורה על משתתפיה באה לידי ביטוי, נעבור לעניין המהותי שהוא ביסודה של החבורה, והוא – שרצון ה' שנשתתף בחבורות. להרחבה ניתן ומומלץ לעיין בנספח המקורות שבסוף החוברת.

בחבורה יש ערך עצמי והיא אינה רק אמצעי למשהו אחר. יש ערך לעצם האהבה בין החברים, כי כשה' רואה שהילדים שלו בשלום ואוהבים אחד את השני זה משמח אותו מאוד, וכמו שכשיהודי לומד תורה או מתפלל לפני ה' זה משמח אותו מאוד ועושה לו נחת רוח. וברובד יותר עמוק – עניינו של עמלק הוא פירוד בין האנשים, וכמו שראינו אצל המן הרשע שאמר עלינו לשון הרע שאנחנו עם מפוזר ומפורד. גם עבודה זרה נקראת בזוהר "עלמא דפרודא". ועבודת היהודים היא "לך כנוס" – לעשות חיבור, דיבוק ואהבת חברים. לעשות את העולם מאוחד, וכמו שה' ציוה את האדם להתחתן כי הוא רוצה שאנשים יחיו יחד.

בדורנו, בגלל אמצעי הטכנולוגיה והטלפונים הניידים למיניהם, הקשר האמיתי בין האנשים נהיה נדיר יותר. נדיר לראות חברים יושבים, אוכלים ושותים יחד באהבת חברים פשוטה. אנשים מעדיפים 'לתמצת ולקצר'. הם מתקשרים אחד עם השני דרך הפייסבוק, SMS, או שולחים מיילים אחד לשני בצורה קרה, ללא הלב והחמימות שנותנת הקרבה הגשמית[1]. וכבר רבּו על כך המאמרים והמחקרים.

החבורה מאפשרת את התגלמות הצורה הפשוטה של מצוות אהבת ישראל. ללא קשר ממשי עם אנשים, יכול להיווצר מצב שאדם חושב שהוא אוהב את כל ישראל אבל בעצם הוא שונא את השכן שלו, כי הוא פגע בו. וכך כל 'אהבת ישראל' שלו היא חלולה וריקה מתוכן. כאשר אדם הוא חלק מחבורה, יש לו הזדמנות נפלאה לאהבת חברים אמיתית – הקשבה והכלה של יהודים אחרים, גם כאשר הם שונים. ואז ממילא הוא גם יוכל בעזרת ה' להבין ולהכיל את השכן שלו.

 

קוים מנחים לחבורה

כבוד והערכה לחברים

אחד הדברים הכי חשובים שלמדנו במשך השנים על בשרנו, הוא החשיבות הרבה שיש במתן כבוד אחד לשני. יותר מגילויי החיבה, יותר מהחידושים בעבודת ה' וכו' – צריך לכבד את החבר.

"כל ההתחלות קשות". עיקר הקושי הוא בהתחלה, בפיתוח האהבה, השמחה והכבוד אחד לשני. כל הרווח והתועלת האישית והחברתית שהזכרנו לעיל שישנם בחבורה תלויים בכך שהיא תהיה מבוססת על קשר נאמן ובר קיימא.

התמודדות עם קשיים

כאשר מכירים הרבה זמן, מכירים גם את החסרונות של השני. חבורה היא לא חתונה, מאוד קל להיפרד ולהפסיק את פעילותה. אבל כמו שבזוגיות, צריך ללמוד לאהוב את בן הזוג גם עם החסרונות שלו, וכמו שה' אוהב אותנו עם החסרונות שלנו, כך צריך להיות בחבורה.

בחבורה שלנו היו כמה וכמה מריבות וויכוחים משמעותיים ביותר, והיו גם תקופות סוערות וקשות. ולמרות שאולי היה עוזר להביא דוגמה, באמת לא נעים לפרט. בתחילת הדרך אכן היה זמן שהתהלכנו בתחושה קשה של "בשביל מה צריך את כל זה?!" "שכל אחד יחיה את החיים שלו וזהו!" אך אם מבינים שאלה רק מחסומים בדרך אל בניית חברות אמיתית, לא נשברים, ובעיקר עומדים על כך שלא מפרקים את החבורה משום סיבה שבעולם.

הרבה מאד מהכללים והתובנות של החבורה שנפרט בהמשך בעזרת ה', נבנו מתוך המריבות הללו. ומתוך שבחסד ה' עלינו, היינו עקשנים, "החבורה מוכרחת להתקיים!" היום, אחרי כמה שנים של חברות משותפת, גם כאשר אנחנו רבים ומסתכסכים, אנו יודעים לקחת זאת בפרופורציה הנכונה וברוגע יחסי.

שיהיה ברור – בכל חבורה יהיו מספר פעמים שכל העסק כמעט ויתפורר לחלוטין. רק כך נבנית אהבת חברים אמתית – מתוך משברים ונפילות.

המשברים והקשיים הם אמנם הכרחיים – אבל כדאי לנסות לעבור אותם בצורה הכי פחות גרועה שאפשר, ובשביל כך צריך:

א. כמו שאמרנו – נצרכת החלטה להתעקש לשמר את החבורה.

ב. הרבה מאוד סייעתא דשמיא כמובן – בבחינת זכו שכינה בניהם, ובשביל כך נצרכות תפילות, אפשר לארגן יציאה משותפת של בני החבורה ליער או לקבר של צדיק, ולהתפלל ביחד או לחוד.

ג. לדבר על הקשיים בפתיחות, ולא לפחד 'לריב' ולהתווכח אם יש בכך צורך.

ד. להיות יצירתי במציאת פשרות ואפשרויות להמשיך ולקיים את החבורה למרות חילוקי הדעות שקיימים בה. זו אהבה שאינה תלויה בדבר. לאהוב את אחי היהודי למרות ההבדלים שבינינו (לדוגמה, הייתה תקופה ארוכה מאוד, שלמרות חוסר הנוחות שבדבר, נפגשנו כל שבוע בחדרון צר. כל זאת נעשה על מנת לאפשר לאחד החברים להמשיך להשתתף בחבורה).

ה. לבנות ציפיות ריאליות: חברות שנבנית בגיל מאוחר, אינה שווה לחברי ילדות ונעורים. לילדים ונערים יש שפע של זמן להיות עם חבריהם, להסתובב איתם, לטייל כמה ימים ביחד וכדומה. לאדם מבוגר יש עומס מכל הכיוונים וזמנו מוגבל. גם חוסר התמימות של עולם המבוגרים יכול להוות מניעה מקשרי החברות להתפתח באופן הרצוי, אבל צריך לשמוח ולייקר מאוד את מה שכן מצליחים בעזרת ה' להשיג. וזה שווה הרבה מאוד.

ו. לדעת שהמשברים יגיעו, וכך לא נבהלים מהם יותר מידי.

כדאי לדעת, שנושא החבורות או בשפה יותר מדעית 'קבוצות' ו'תהליכים קבוצתיים' הוא נושא שנחקר באקדמיה באופן מאוד מעמיק. וידוע שיש שלבים בבניית הקשר בין החברים. וברור ופשוט שיש שלבים של משברים. אין צורך משמעותי לקרוא את הספרים הללו, אלא פשוט לדעת שזה ככה – שיהיה את המשבר, ודווקא הוא יהיה זה שיכונן את החברות על קשר של אמת.

כללי 'עשה' ו'לא תעשה' לחבורה

חשוב שהחבורה תתבסס על האהבה, השמחה והכיף המשותפים, ורק על גבי זה עובדים את עבודת ה' האינטנסיבית ביחד. וכמו שהאדם הפרטי צריך לעבוד את ה' באינטנסיביות אבל להיות עירני לכך שהעבודה הקשה אינה פוגעת לו בשמחה. שהרי כאשר רואים את הקושי כאתגר וכמקפצה, אין סיבה לאבד את השמחה. כך צריך להיות גם בחבורה, האתגרים והרצון לשאוף קדימה מוכרחים להיות מאוזנים עם שמחה בריאה.

על בני החבורה לדעת שלכל אחד יש את הבחינה שלו בחבורה, ושיש יתרון בכך שכל אחד ייתן את הבחינה שלו. אין לאפשר שתהיה כפייה סמויה של אחד על כולם וכדומה. כל אחד צריך לקבל את האפשרות לבטא את אישיותו.

נצרכת הסכמה רחבה של כולם על המבנה והתוכן של החבורה. לדוגמה – לא לצמצם ולקבוע שהחבורה היא אך ורק על דרך מסוימת בעבודת ה' שלא כולם מחוברים אליה.

הכלה: כשמגיעים לחבורה, לבוא בגישה ורצון להכיל סוגים שונים של אנשים.

יש למנות מישהו שמרכז את העניין הטכני: מי מביא את הכיבוד, באיזה שעה נפגשים, באיזה יום נפגשים, מה הנושא ועוד. כאשר הכל ב'אורות' ואין מישהו שלוקח אחריות, זה לא יחזיק. אותו אחראי יכול להיות גם מנחה ומנהל את סדר הדיבורים בחבורה. עדיף שתהיה תחלופה מידי כמה חודשים באחריות זו כדי שכולם יהיו שותפים.

מעבר לדיבורים בחבורה כדאי לעשות דברים ביחד. אפשר מדי פעם לעשות מנגל ולאכול – דבר שמחבר. אפשר לעשות פעילות כלשהי של הפצות, טיולים ביחד, וכן הלאה.

חשוב לא להגיע עייפים ורדומים, כי אז גם החבורה נראית ככה. כשאחד עייף ורדום הוא "מייבש" ופוגע באחרים שכן ערניים ומוכנים להיפתח.

כדאי מאוד שבכל מפגש של החבורה יהיה קצת אוכל, ולמחמירים קצת יי"ש…

 

חבורה למעשה

איך מקימים חבורה

הקושי הכי גדול הוא להקים את החבורה. כאשר החבורה היא בהקמתה, ליוזם הראשון יש חשש גדול שאולי יסרבו לו. ואכן החשש הוא מבוסס, שהרי באמת יכולים לסרב לו. אך נראה שיש לזה שתי תשובות. ראשית, אדם צריך ללמד את עצמו שלא להיבהל מכך שמסרבים לו. אמנם זו אינה תחושה נעימה, אבל זו התמודדות שכדאי ללמוד שלא להישבר ממנה – כי זה דבר שקורה בחיים. כמובן שמי שרואה בזה ממש קושי רציני, צריך להתמודד עם הקושי על ידי עבודת התבוננות, שאין כאן המקום להסביר איך עושים אותה. שנית, וזו הנקודה היותר קלה לביצוע, הוא יכול לעשות זאת על ידי שהוא מחכה לשעת כושר מתאימה. ולכאורה הדרך הפשוטה ביותר, היא להיכנס לשיחה עם אדם שהיית מעוניין להציע לו להצטרף לחבורה, ומהון להון להעלות את הנושא: "כמה חסר קשר אמיתי בדור שלנו…"; "שמעתי שיש כאלה שעושים חבורות…"; "ממש הייתי רוצה להיות חלק מחבורה…"; "מה? גם אתה בעניין?! אז מה דעתך שנתחיל משהו יחד"…

את מי לצרף

בחבורה שלנו ישנם חילוקי דעות האם יש חשיבות בשאלה 'את מי לצרף', או שמצד האמת כל אחד יכול להיות חבר בכל חבורה. התשובה היא כנראה באיזה שהוא מקום באמצע.

בהחלט אין חשיבות לשאלה האם המצטרפים כבר חברים קרובים עוד לפני הקמת החבורה, או לא. אדרבה, אם לדוגמה שני חברים חושבים להקים יחד חבורה, הם יעשו הרבה טוב אם יצרפו אליהם חברים שאינם במרכז החברה והם די בודדים ועם הזמן יכירו ויתרגלו זה לזה. אפשר לגלות יהלומים גדולים מאחורי הבלתי ידוע.

ולגבי תכונות והשקפות – ישנם הסוברים שחיבור טוב נעשה בין דומה לדומה, וישנם הסוברים הפוך, שדווקא השונה הוא משלים עדיף, וחיבור כזה הוא יותר יציב.

מניסיוננו זה בהחלט עוזר כאשר באופן כללי המכנה המשותף של החברים הוא רחב, ובעניינים עקרוניים הכיוון דומה. בעיקר בסוגיות של השקפת עולם, כדוגמת נטייה חסידית או ליטאית, וכדומה.

הגיל הוא לא כל כך חשוב, יותר חשוב המצב האישי – שכולם יהיו בשלב דומה בחיים. זו לא "ממש חובה", אבל זה בהחלט תורם, כי בסופו של דבר הנושאים שמעסיקים בחור בתחילת דרכו בעבודת ה' אינם הנושאים שמעסיקים אברך עם ילדים, ולא הרי שניהם כאדם שכבר יצא לשוק החיים או שעסוק בחתונות של נכדיו…

מומלץ שגם הפער התורני לא יהיה גדול, כדי שלא ייווצר מצב שאחד הוא 'הרב' או 'ראש החבורה' והשאר נספחים וממילא פחות נפתחים. (אמנם אצל צדיקים בעבר היו חבורות שהיה להם ראש ומנהיג, כגון הבעל שם טוב ותלמידיו, האר"י ותלמידיו. וגם כיום ישנם חבורות או 'ועדים' שבהם יש חלוקה ברורה בין הרב או המשפיע לבין שאר בני החבורה. אך איננו מדברים על חבורה שכזו.) יתירה מזו, נראה שאחת הסיבות המרכזיות שהרבה חבורות לא מחזיקות מעמד, היא חברים שהם יותר מדי דומיננטים – מבלי שנתבקשו להיות. הם מעין ה'רבנים', אלה שיודעים את התשובות ואומרים את המילה האחרונה. כאשר זו המציאות וזה לא לרצונם של כל חברי החבורה – החבורה אינה מחזיקה. החברים האחרים מתחילים להרגיש שהחבורה 'חונקת' אותם. הם יוצאים ממנה מתוסכלים פעם אחר פעם. וגם לא נעים להם לומר שהתנהלותו של אחד החברים מציקה להם (במיוחד אם באמת יש לו דברים חכמים ונכונים לומר), ובעקבות כך הם מעדיפים לפרוש בשקט. לא נעים להם להיות 'קטנוניים', להיכנס למשחקי כבוד, או לפגוע באדם שחושב לתומו שדבריו רצויים.

אם זה המצב, אין ברירה, חייבים לדבר באופן פתוח ולפתור את העניין. ולכן, אם מישהו מחליט פתאום לפרוש, אסור לתת לו 'לעזוב בשקט' בלי להגיד מה הסיבה. לפעמים לא נעים לו להגיד את הסיבה, או שהוא חושב שזה לשון הרע. אבל דברים שהם גוף העניין של החבורה אינם לשון הרע, הם גופא הדברים שאותם צריכים לברר, ודרכם אפשר להתעלות המון באהבת חברים בעזרת ה', כמובן כשזה ענייני וכשהתועלת מרובה על הנזק.

אגב, כאשר החבורה מראש מצומצמת לחמישה חברים, יש פחות סכנה שאחד יהפוך להיות 'ראש החבורה', ופחות אפשרות של זליגת חברים בלי שהבעיה מטופלת. כי כאשר אחד חסר כולם שמים לב, מרימים טלפון וכו'.

מסגרת המפגשים

המסגרת תלויה ברצון של החברים. מומלץ שיהיה מפגש לפחות פעם בשבוע, וגם בחופשות כדאי לנסות לשמר את המפגשים. ואדרבה, בזמנים אלו ניתן לעשות אותם יותר ארוכים וחווייתיים. אם מדובר בבחורי ישיבה רווקים, אפשר לעשות את המפגשים בחדרים של הפנימייה – כל פעם בחדר אחר, או בפארקים וכדומה. אם מדובר באנשים נשואים, אפשר כל פעם בבית אחר. בכל מקרה מומלץ מאוד לפחות פעם בחודש לעשות איזו יציאה (ברגל או ברכב) מתחומי היישוב או העיר למשהו קצת יותר חווייתי. למרות שזה לא נראה כל כך חשוב, ואולי אפילו בזבוז זמן של נסיעה עד ליער או לחורשה, הניסיון מראה שהיציאה מארבע האמות של המקום המוכר אל מרחבים אחרים, מאוד מאוד פותחת ותורמת לרמת השיחה ולרמת הקשר בחבורה. היציאה יכולה להיות גם לשטח פתוח או שדה קרוב למקום המגורים, העיקר שיהיה מידי פעם גיוון במקום המפגש.

על מה לדבר?

מה עושים ועל מה מדברים בחבורה? בהתחלה, לפחות, לא מומלץ לדבר על שיטת הרמב"ם בדין ספק ספיקא המתהפך או על תורה עמוקה בתניא… אלא לזרום ולדבר על מה שבא, לתת לקרח להפשיר.

מאוד מומלץ להשקיע את המפגשים הראשונים בהיכרות רחבה ועמוקה עם בני החבורה – ללמוד איפה גדל החבר היקר שלי – מאיזו משפחה הוא בא, מה הדרך שלו בעבודת ה' באופן כללי, מה השאיפות שלו וכו'. בחבורה שלנו הקדשנו כמעט חצי שנה שבה כל פעם שנפגשנו אחד החברים סיפר את קורות חייו באופן מאוד מפורט מגיל הילדות ועד היום: נקודות של שמחה וקושי; רגעי שיא; משפחה; חברים; מקומות לימוד. אנשים סיפרו דברים מאד אישיים. ההיכרות העמוקה הזאת מאוד שימחה את כולם, וגרמה באופן חד משמעי לכל ההמשך להיות בעל ערך אחר לגמרי.

כאשר אתה מכיר באופן משמעותי את העבר של החבר שלך, אתה הרבה יותר מעריך אותו. בנוסף, גם קל לך לדון אותו לכף זכות על כל מיני דברים שאתה רואה שהוא עושה ולא ברור לך למה הוא נוהג כך. גם בהווה: אם אתה יודע שחבר שלך לא ישן כל הלילה בגלל בעיות שינה, אתה מבין מדוע הוא כל כך עצבני. וכך אתה לומד על בשרך ובאופן בלתי אמצעי, לדון את כל העולם כולו לכף זכות. וכאשר אתה מכיר את משפחתו הרחבה ואת קשרי המשפחה, כשהוא יספר לך שהוא היה בשבת אצל אחיו בצפון או אצל הוריו, אתה כבר תבין אילו התמודדויות היו לו ותתעניין בשלומו, וגם לו תהיה אוזן קשבת מבינה ומשתתפת.

כמובן שחשוב מאוד להיות מוגדרים במטרות השיחה והסיפורים המשפחתיים – שמגמתם תהיה עזרה לחבר בהתמודדויות בתוך המשפחה, ללמד זכות על קרוביו, לחיות איתם בשלום וכדומה. שהרי ללא התועלת שבדבר, יש בסיפורים אלו משום איסור לשון הרע. ואכן פשוט שזו המטרה, שהרי החבורה בהגדרה צריכה להיות מבוססת על הרצון לעבוד את ה' ולהתקדם, וממילא לאף אחד מחבריה לא אמור להיות שום עניין לשמוע סתם כך רכילויות על המשפחה של חבר שלו. אך אנו רואים לנכון להדגיש זאת, כדי שלא ישמע שכביכול יש כאן חלילה עידוד לרכל על המשפחה רק כדי לשתף ב"סקופים". וגם בגלל שאכן צריך להיות עירניים לאיסור לשון הרע ורכילות. לצערנו קרה לנו בחבורה שלעיתים תפסנו את עצמינו נסחפים לדיבורים שלא היתה בהם תועלת, ולכן ראינו לנכון להדגיש זאת.

לאחר שלב ההיכרות הבסיסית הזאת, רצוי לרכז את המפגשים בנושאים ספציפיים יותר שאותם רוצים לברר יחד, כמו למשל נושאים בעבודת ה', בהשקפה או אפילו ללמוד סוגיא בעיון יחד. חשוב להבין שהבסיס לחבורה הוא הדיבוק חברים, ולכן תמיד להקדיש זמן בכל מפגש לחברות הפשוטה – שאחד יספר לשני מה עבר עליו בשבוע האחרון, והשני יספר לשלישי מה קורה בפגישות עם השידוך, בקיצור – להיות חברים!

לוח הזמנים

אנחנו משתדלים לחלק את החבורה לשלשה חלקים:

חלק ראשון זרימה ודיבורים פשוטים שהם שלב של כניסה לחבורה, זה יכול לקחת 5-15 דקות, מה נשמע, מה קורה וכו'.

חלק שני כל אחד מקבל 5-15 דקות (בהתאם למסגרת הזמן שקבעה החבורה) לדבר על מה שעבר עליו השבוע. גם באופן שטחי אם הוא רוצה לשתף בחוויות שלו מחתונה/לידה/מעבר דירה, או אירועים יותר קטנים שעברו עליו בשבוע האחרון, וגם באופן יותר עמוק – זהו זמן להעלות נקודה פנימית, לשתף ברעיון מתוך הלימוד או ההתבוננות –מה שהוא רוצה. אכן השאיפה היא שכל חבר יביא משהו מעולמו הפנימי ולא ייתן סקירה יבשה בלבד. אבל גם אם הסקירה יבשה – יש בה תועלת רבה. לפעמים אנשים צמאים לספר למישהו את ה"סקירה היבשה" הזו ואינם מוצאים אוזן קשבת של מישהו באמת מתעניין בהם ושמח לשמוע אותם.

החלק השלישי שצריך להיות החלק המרכזי הוא להתרכז סביב נושא. אצלנו הנושאים שעולים פעמים רבות, הם הכנה ומחשבות לקראת חגים ואירועים או לאחריהם; תגובה ושיחה סביב שיעורים בנושאים שונים שחברי החבורה השתתפו בהם; דיון בענייני השעה; וכן סוגיות של שילוב בין התורה לחיים – פרנסה, חינוך הילדים, שלום בית, כיבוד הורים ועוד.

כמו כן אנחנו משתדלים להכניס שיר או שניים כדי לעורר את הלבבות ולכוונם אחד אל השני. מומלץ שזה יהיה בהתחלה.

מומלץ מאוד שהיום והשעה של החבורה, וכן שעת הסיום, יהיו קבועים וברורים מראש לכולם, כך תיווצר בעזרת ה' קביעות ומחויבות, ולא יווצרו אי נעימויות סביב נושא העמידה בזמנים.

חששות כנגד המהות של חבורה

חשש שהסובבים ירגישו שישנה התבדלות והתנשאות

ישנו חשש אמיתי, והוא ששייכות של אדם לחבורה מוגדרת תרחיק אותו חברתית מאנשים אחרים, או אפילו תגרום לו התנשאות וכדומה. יש יסוד אמיתי בחשש זה, ואכן צריך להתאמץ שמציאות כזו לא תיווצר. אבל צריך לדעת שאם חבורה בנויה ומושתתת על כך שהחברות היא רצון שמים, כבניה של חלק מהאישיות הבריאה של האדם, ולא כבניית האגו של האדם חלילה, התוצאה היא הפוכה לגמרי.

ניתן להביא לכך דוגמה מהמציאות של "כרחם אב על בנים". ניתן לראות הבדל ברור בין אדם שיש לו ילדים לאדם שטרם זכה לכך – כאשר אדם זוכה להפוך לאבא, מתפתחת אצלו בלב סוג של רחמנות מיוחדת. ומעבר לַאהבה והאכפתיות שיש לו כלפי יוצאי חלציו, הוא פתאום מפתח אהבה כללית לילדים. הוא גם נהיה רגיש יותר בתחומים נוספים.

אותו עקרון של תהליך מתרחש מבחינה פנימית גם בחבורה. כאשר לאדם יש קשר חברי חם עם מספר אנשים, הוא מפתח מודעות רבה יותר לסובב אותו. הוא מפתח תפיסה של אחריות על הזולת, הוא נחשף באופן מאוד מפורט לחיים של אנשים שאינם במעגל המצומצם של המשפחה שלו – דבר שגורם לו להיות רגיש יותר לאנשים אחרים[2]. ובעיקר הוא נהיה אוהב את הזולת. כל הדברים הללו, מאפשרים ומכשירים את האדם להיות בעל לב פתוח וחם לכל אדם אחר. בקיצור, הוא קונה 'מיומנות חברתית' – הוא לומד איך לרכוש חברים, איך לעזור, איך להקשיב. וממילא הוא מיישם זאת על אנשים במעגלים רחבים יותר.

אדם עלול לחוש אי-נעימות או אולי קנאה מסוימת כאשר הוא רואה יחסי חברות וקרבה בין האנשים שסביבו – והוא אינו שותף לחברות זו. הוא גם עלול להרגיש, שאותם אנשים קצת שקועים בעצמם, במעגל החברתי הקטן שלהם. זה מאוד לא נעים להרגיש: 'אני בחוץ', 'אני לא חלק מהחברה'. ואז המסקנה שלו היא שחבורות הן דבר מזיק כי הן גורמות להתנשאות. אך אדם שיאזור אומץ ויתבונן יראה שמסקנה זו נובעת בעיקרה מקנאה. שהרי נכון שחברי חבורה צריכים להיזהר ולהשתדל שלא לעורר קנאה שכזו, ולעיתים הם עלולים להיכשל בתחושות ובהתנהגויות לא נכונות, אבל האם רק בגלל זה צריכים לבטל את כל התועלת העצומה שיכולה לצמוח מקיומה של חבורה?! ודאי שלא! וכמו שאדם לא מפסיק ללמוד תורה ולעשות חסד בגלל שהוא חושש מגאווה וכדומה.

צריך להקים חבורה, ולהשקיע מאמץ ומחשבה שלא לעורר קנאה, שלא לדבר לשון הרע ועוד איסורים שעלולים להיווצר בחברת בני אדם.

יתירה מזאת, לצערנו הרב הקב"ה כל כך מצטער מכל מיני כתות ליצים ודוברי לשון הרע, ואנשים שמתכנסים שלא לשם שמים. כמה הקב"ה מחכה, מצפה ומייחל, לכך שיקומו חבורות קדושות שמטרתן לקדם את שמו ולהרבות אהבת אמת בעולם. וכמו בכל דבר טוב, בוודאי שיש קשיים, אבל בעזרת ה' מתגברים עליהם, ומשמחים את ה' למען שמו באהבה.

מלאכותיות

אחד החששות שהכי מעיקים ושבולמות את הקמת החבורה היא התחושה של המלאכותיות. אדם חושש מהקמת קבוצה שבה מדברים 'כי צריך', ויוצרים קשר 'כי צריך', במקום לשבת עם חברים ולזרום בטבעיות. אמנם זה נכון, בהחלט יכולה להיות הרגשה של מלאכותיות בהתחלה. אך התשובה לכך היא שכך בונים אהבה. גם קשר בין משודך למשודכת הוא מלאכותי בתחילתו, הרי (ברוב המקרים) הם לא פתאום נפגשו במסעדה או במדרחוב, התחילו לדבר, הכל זרם, עד שברגע אחד הם החליטו לצעוד לעבר החופה. אלא מישהו שידך ביניהם, וכמובן לא הכל מיד זרם, ואז הם החליטו בשכל שזה מסתדר. וגם אם היה קצת לב, רק אחרי תקופה משמעותית של נישואים הם מרגישים איך הם ממש התחברו לנשמה אחת לגמרי, וכל הקשר שהיה לפני החתונה הוא כאין וכאפס ביחס לקשר שנוצר אחר כך. זאת אומרת שההתחלה מלאכותית אבל הסוף הכי מתוק והכי זורם שיש.

דברים רבים בעבודת ה' עשויים להתחיל באופן מלאכותי. הקשר עם התורה ועם ה' – זה לא שאדם קם בבוקר מלא אהבה ויראת ה', אלא על ידי התבוננות, תפילה, התמדה וכו', לאט לאט הדברים נכנסים אל לב האדם, והוא קונה את הרגשות הללו.

התוצאות

זה אולי נשמע פשוט אבל זה דבר נפלא מאין כמוהו, ממש מים קרים על נפש עייפה, ומאוד מקשר את האדם לה'. החבורה יוצרת חיבור והיכרות בין חברים שכולם יחד רוצים לעבוד את ה', ומתחילים לאט לאט לאהוב זה את זה יותר ויותר.

האהבה מתגברת עד שכל אחד מרגיש אכפתיות ודאגה אמיתית לכל שאר חבריו.

הוא מתפלל עליהם בתפילותיו, ובפרט בימים הנוראים.

הוא מרגיש דאגה כאשר הוא יודע שחברו הולך למקום שיהיה לו בו קושי או ניסיון, ולאחר מכן הוא מתקשר לשאול מה נשמע ואיך היה.

בקיצור – כולנו נהיים חברי אמת שמאוגדים סביב עשיית רצון אבינו שבשמים.

זה כמובן לוקח זמן, זה יכול לקחת כמה חודשים עד שהרמה תעלה, גם של האהבה וגם של איכות השיחות והפתיחות, אבל זה שווה את זה! מאוד!

 

קום אתה ותארגן חבורה !

אם הדברים 'דיברו אליך', אז בבקשה אתה – החבר היקר שקורא עכשיו שורות אלו תרים את עצמך ותקים חבורה!!!

לך לחבר אחד או שניים שיש לך כבר קשר איתם או שהיית רוצה שיהיה לך קשר איתם, ותציע להם: "בואו נקים חבורה משלנו בעזרת ה', מה אתם אומרים?". אם הם לא קראו עדיין את החוברת – תביא להם לקרוא, ואז פשוט תקבעו מקום ושעה פעם בשבוע לשבת ולדבר, תחליטו מה לעשות ביחד ותתחילו לזרום ולהתקדם וה' יהיה עמכם, כי הוא מאוד אוהב דברים כאלו!

 

לסיום

יש כל מיני מצבים בחיים שבהם האדם מרגיש איזה שהוא קושי שהיה רוצה להיפטר ממנו, הוא מקבל הצעה לפתרון אבל הוא לא מממש אותו. לפעמים מתוך עצלות, כי יותר נוח לו להתלונן ולהאשים אחרים מאשר להשקיע, ולפעמים הוא לא מאמין שיש פתרון. חברתיות היא אחד מהתחומים שבו הבעיה הזאת קיימת. הרבה אנשים חשים שאין להם מענה לצורך החברתי שלהם. אבל הם אינם קמים ועושים מעשה על מנת לפתור זאת.

בחוברת זו הצענו לכם בעזרת ה' פתרון – 'תקימו חבורה'! בטווח הארוך הוא פתרון קל ומעשי. כעת הבחירה היא בידכם, או להפסיק להתעצל ולעשות את השינוי, או להתייאש מראש ולהזניח את מצבכם. גם מי שניסה מעט ולא כל כך הצליח וכבר התייאש, אולי זה משום שהוא התייאש מראש, או כי הוא לא עבד נכון.

יש שיטילו את האשמה על גורמים אחרים בסביבה שלהם – שהאנשים הסובבים אותם 'יבשים' או שהם לא בדיוק באופי ובסגנון שהם מעוניינים בו. או האשמה אחרת על רכזי הקהילה, וועד הבית, המוסד החינוכי בו הם לומדים או עובדים וכדומה. אבל העצלות או חיפוש האשמים לא יעזרו להם כמו שההקמה של החבורה תעזור להם.

חבורה היא דבר שעובד ותורם המון – לא משנה איפה אתה נמצא ומי אתה.

באהבה!!!

בהצלחה !!!

"ויהיו נא אמרינו לרצון" – לפני אלוקים ואדם.

 

 

[1] יחד עם זאת, יש תועלת בכל האמצעים הטכנולוגים כאשר הם מגיעים בנוסף ועל גבי קשר טבעי של מפגשים ממשיים – שהרי הם מאפשרים לשמור על קשר עם אדם רחוק וכדומה.

 

[2] הנקודה הזאת נכונה בכל יציאה של האדם מעצמו לטובת הזולת. דוגמה שניתן להאמין שכל אחד שזכה לתת מעצמו ומזמנו לאחרים מכיר – היא העובדה שהאדם שהוא עזר לו, או דיבר איתו וכדומה, מספר לו עד כמה הוא היה בודד, או עד כמה הוא היה נזקק וחסר אונים. ופתאום הוא קולט שמן הסתם יש עוד אנשים בודדים וחסרי אונים בסביבתו. ואולי זה אחד ההסברים לדברי חז"ל שמצווה גוררת מצווה. אז גם בחבורה, כאשר נפתחים ומדברים ועובר זמן, ואנשים מספרים כמה החבורה עוזרת להם, וגואלת אותם מהבדידות שלהם – שעד היום הם לא היו מודעים אליה, הם מתחילים להבין שהבדידות הזאת קיימת במציאות, וממילא הם יכולים להפוך להיות הרבה יותר רגישים לבדידות של אחרים, ופעמים רבות בזכות החבורה שלהם הם גם יודעים איך לעשות זאת. וגם החוברת הזאת היא סוג של דוגמה – הטוב שבו אנחנו זכינו בחסד ה' עלינו, דחף אותנו לעמול על החוברת הזאת, כדי שגם לאחרים תהיה הברכה הזו.

 

נספח – מקורות לדיבוק ואהבת חברים

מסכת אבות (א, ו) : "וקנה לך חבר" ופירש הברטנורא: "אפילו אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו".

מסכת אבות (ב, ט): אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו, איזהו דרך ישרה שידבק בה האדם… ר' יהושע אומר חבר טוב. ר' יוסי אומר שכן טוב.

מסכת ברכות (סג:): אין התורה נקנית אלא בחבורה.

תנא דבי אליהו זוטא (פרק ט"ז): ובמה קונה אדם את אביו שבשמים רבי אליעזר בן יעקב אומר קונהו בת"ת ומעשים טובים והקב"ה מקנהו לאדם העוה"ז והעוה"ב ובמה הקב"ה קונה את האדם מתוך האהבה ומתוך היראה ומתוך ענוה ומתוך שפל רוח ומתוך רחמים ומתוך שלום ומתוך מרבה בישיבה ומתוך דיבוק חברים ומתוך פלפול התלמידים ומתוך לאו לאו ומתוך הן הן ומתוך עמל בתורה ומתוך דרך ארץ.

חובות הלבבות (שער חשבון הנפש, חשבון י"ז): ובחברת אנשי החסד והתורה מעלות רבות יתרות על מעלות הבדידות.

שער הכוונות – דרושי ברכת השחר: ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו ויתפללו עליו וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו ומאד הזהירני מורי ז"ל בענין אהבת החברים שלנו.

מאור ושמש (פרשת בלק ד"ה וירא) הסיפור על האחים הקדושים – ר' אלימלך ור' זושא: שמעתי מפי אדמו"ר בוצינא קדישא מו"ה אלימלך זצוק"ל כששאל אותו ביחוד הצדיק המפורסם בוצינא קדישא אחיו מו"ה משולם זושא זללה"ה הייתי אז אצלם כששאל אותו בזה הלשון אחי למוד לי זה שאתה הוא פועל נסים ונפלאות ומעשים נוראים שאוכל גם כן לפעול כך. כלל הדברים בקיצור שהשיב לו אדמו"ר שהוא על ידי התחברות הצדיקים ואהבה וחיבה וריעות ביניהם על ידי כן נפעלים ונעשים כל הנסים וכל הפעולות והמעשים נוראים, והודה הצדיק הנ"ל לדבריו ואמר בודאי כי זה עיקר הכל.

נועם אלימלך – אגרת הקודש שבסוף הספר שבה מספר בנו של הנועם אלימלך על ההווי בין החסידים: תמיד רואין חוב לעצמם וזכות לחבירו, וחבורתן נאה מאד למשים ולבריות – שיש ביניהם אהבה גדולה כל כך יותר מאהבת אב על בנו ובעל עם אשתו ויש להם אחדות גמור זה עם זה, כמעט כיס אחד לכולם ואין חילוק ביניהם לבניהם אל בני חבריהם כמעט שאין ניכר מי הם אביהם של הבנים מגודל האהבה והאחדות זה עם זה, וזה הכל מרוב השתוקקותם ואהבתם להשלים רצון הבורא ברוך הוא בלב שלם אשר בליבם תמיד.

מכתב הדרכה של ר' אברהם מקאלסיק זצוק"ל לאנשיו שבגולה (פרי הארץ – מכתב ו): גם יראה כל אחד שיהיה לו דיבוק חברים הבדוקים לו לפי שכלו שרוצים רק האמת, ורוצים בכל לבבם לפטור ממוקשי הרע דהיינו מתאות צביעות ושקרים, אזי ידבר עמהם בכל יום כמו חצי שעה ולגנות מדותיו הרעות שיראה על עצמו, וכן חבירו להיפך. וכשירגיל עצמו בזה אזי כשאחד יראה על חבירו איזה דבר ומדה מגונה ויוכיחו על זה בודאי לא יבוש ממנו ויודה על האמת, ונמצא ממילא השקר יפול והאמת יתחיל להתנוצץ.

ספר פרי הארץ (מכתב יג): כללא דמילתא ועיקרא ושרשא דכולא אמרו רז"ל (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום ואחדות, איש אל אחיו ידובקו בדביקות הנפש, ותדבק נפשם כאיש אחד חברים מקשיבים לקול ה', איש את רעהו יעזורו להחזיק במעוזו יעשה שלום, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך אותם בשלום, ואני תפלתי לה' עת רצון אלקים ברוב חסדו יעננו באמת ושלום.

מכתב הדרכה של ר' אברהם מקאלסיק זצוק"ל (פרי הארץ – מכתב ל):הזהיר אותנו יתברך בתורתו מצות ואהבת לרעך כמוך, כי מידת האהבה גורם הדביקות כידוע כאשר ידבקו יחד כאיש אחד. גם כן אין לך אדם שאין לו שעה שיהיה לו שפע דביקותו האמיתי באותו פרק שזה בטל, וכשנחשבים לאיש אחד הרי הוא מושגח על ידי דביקות חבירו והתקשרותו בו ית', ממש כגוף אחד שכל האברים מושגחים ע"י התקשרות המוח והלב… ומכאן יראה עד היכן התקשרות והאהבה מגיע כאלו הוא מקושר במקום שחבירו מקושר, וסגולה נפלאה שיהי' מושגח ועומד מחמת חביריו הדבוקים בו ית' ומוכן הוא לכל הטובות והצלחות בעילוי גוף ונפש.

של"ה – שער האותיות – (עמק ברכה כח): וארז"ל בספרי (עי' אדר"נ ח, ג) על פסוק (קהלת ד, ט), טובים השנים מן האחד, מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ושונה עמו ואוכל עמו ומגלה לו סתריו.

ספר מאור ושמש (רמזי שיר השירים ד"ה שיר): ואולם העצה לבא לידי מדה זו הוא על פי אהבת חברים ודיבוק חברים, ועיקר אהבת חברים הוא שאיש את אחיו יעזורו בתורה ובתפלה לשפוך שיח יחד וכל אחד מרעהו יקח מוסר בראותו כי חברו זריז יותר בעבודת השי"ת ויגמור בדעתו כי עבודת חבירו מעולה מעבודתו ועל ידי זה ישבר לבו בקרבו ויבא לתכלית הענוה והשפלות.

 ספר מנורת המאור (אות שכו): ובזמן שהאהבה בין החברים מרבה הרעות והשלום ביניהם. וכשימצא אדם חבר אהוב נאמן לו יקנהו בכל יכלתו, כמו ששנינו בפרק א מאבות (משנה ו): וקנה לך חבר. לכן הוציאו בלשון קנין, ולא אמר: 'ועשה לך חבר', או: 'התחבר לאחרים', רצונם לומר, שצריך לאדם שיקנה לו אוהב לעצמו שיתקן בו כל עניניו, כמו שאמרו: או חברותא או מיתותא. ואם לא ימצאהו צריך שימשכהו לאהבה עד שישיג אוהב שימשך תמיד אחר רצונו, עד שתתחזק אהבתו, כמו שאמרו חכמי המוסר: כשתאהב אהב על מדות אוהביך, ואל תאהב על מדותיך. וכשיכון כל אחד משניהם להפיק רצון חברו יהיה כונת שניהם ביחד דבר אחד בלתי ספק. וירבה החבה ביניהם.

ליקוטי מוהר"ן, תורה ל"ד: צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה הטובה שיש בחברו יותר ממנו, כמו שכתוב "ומקבלין דין מן דין.

חיי מוהר"ן תנ"א: אמר שטוב יותר לספר עם חברו מעניני עבודת הבורא כי כמו שיין מגביה את הלב כמו שכתוב: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" כך הדברים שמספר עם חברו מגביה לבו של אדם כמו שכתוב: "דאגה בלב איש ישחנה" ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ישיחנה לאחרים. וכמו כששותה מעט יין מגביה לבו… כך הדברים שמספרים אם יש בהם על כל פנים קצת אמת, אף על פי שיש בו צביעות וגדלות אף על פי כן הוא מגביה את לבו.

ספר תפארת שלמה על מועדים (לחג הסוכות): גודל מעלת דיבוק החבירים להיות אחוזים וקשורים יחד באחוה וריעות. כי לא כל העתים שווים להיות סמוך ונראה אצל הצדיק הרב המורה. לכן התקנה לזה להיות (ישעיהו מא, ו) כל איש רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק כמ"ש (תפילת ר"ה ויו"כ) ויעשו כולם אגודה אחת כו' ומצינו בגמרא לענין עירוב פעמים שחבירו עדיפא לי' מרבי'.

ספר ראשית חכמה – אור עולם (יז): לעולם ישתדל אדם להתחבר לטובים ויתרחק מחברת הרשעים ובני הבליעל.

יעויין באריכות הכשרת האברכים פרק יא, ונתיבות שלום חלק ב'

 

 

 

החוברת "אגודתו על ארץ יסדה" נכתבה בע"ה על ידי נועם כ., אביגדור ב., אברהם פ., איתן א. ומשה נ, חבורה מתלמידיו של הרב שמואל טל שליט"א, ראש מוסדות תורת החיים ביד בנימין.

את החוברת המלאה ניתן להזמין בע"ה במייל – aspersoff@gmail.com

 

[קרא עוד כתבות]

אודות מערכת מענה

מרכז 'מענה' עוסק בהדרכה מאוזנת וסיוע לבעלי תשובה, בהדרכת הגאון הרב מרדכי אויירבך והרב אורי זוהר. המרכז פועל במסגרת עמותת 'ביחד - תנועת בעלי התשובה בישראל'. מקימי המרכז הם דן טיומקין ועופר גיסין והמנהל הוא שמעון שחר.