עד כמה נכון ללמד את הילדים מקצועות חול?

 סוגיית ליבה בלתי פתורה! - האם נכון וראוי לרשום את ילדינו למוסדות בהם הם ילמדו מקצועות חול?

זו שאלה עתיקה, שתחילתה במחלוקת תנאים [קידושין פ"ב, מובא בבה"ל סי' ש"ו], ויש בה צדדים רבים לכאן ולכאן. השאלה מתעצמת אצלנו, בעלי התשובה, בגלל סיבות שונות, ולכן יש עלינו חיוב ואולי אפילו הכרח ללמוד בעיון סוגיה זו, ולהתייעץ עם תלמידי חכמים שמבינים את הצדדים המיוחדים שלנו. לא ללכת באופן אוטומטי אחרי ההשקפה הציבורית ביישוב בו אנו מתגוררים, אלא להבין לעומק וללמוד באמת את הרווח וההפסד של כל מהלך, כדי שנזכה לעשות את הטוב באמת עבור כל אחד מילדינו.

מאמר זה אינו מדבר על חינוך בנותינו, אלא אך ורק על הסוגיה ביחס לבנים. הסיבה לכך פשוטה: שרה שנירר, עליה השלום, הפכה את העולם לפני מאה שנים (כמעט). שהיא הבינה שיש הכרח ללמד את בנות ישראל מקצוע והשקפה יהודית, להוציא אותן מביתן ולהכניס אותן למוסדות רשמיים שבהן הן תלמדנה לימודי יהדות משולבים בלימודי חול ברמה המקובלת במערכת החינוך הכללית, ופתחה את רשת 'בית יעקב', בהסכמת גדולי הדור ההוא. לנו זה נראה מובן מאליו, אבל גדולי הדור ההוא, ובראשם החפץ חיים, נתנו בעצם את הסכמתם למהלך נועז מאד, 'עת לעשות לה' – הפרו תורתך', כיון שעד אז בתי ספר לבנות היו מנהג גויים, ובקרב עם ישראל כל כבודה של בת המלך היה רק פנימה, בתוך האוהל. ובכל זאת, הם הבינו שזה צעד הכרחי, ובלי זה הבנות עלולות לרדת מהדרך. ולכן, כאמור, אצל הבנות זו כרגע המציאות ולא זה נושא המאמר. מאמר זה ידון רק לגבי חינוך הנערים והבנים, ששם הסוגיה מורכבת הרבה יותר, ויש בזה הרבה מבוכה.

אני חייב להקדים ולציין שגם אצלי הסוגיה אינה ברורה דיה, יש רווחים עצומים לצד הפסדים נוראיים בכל מהלך, וברוך השם – לא עלי מוטלת האחריות לקבוע את דרך הזהב הרצויה עבור כלל ישראל. במאמר זה אנסה רק לשתף את הקוראים במסקנות הבירורים שעשיתי בקרב משפחות של בעלי תשובה אותם זכיתי להכיר, ומתוך נסיוני האישי. אין כאן מסקנות ואין כאן אג'נדה נסתרת, מטרתי רק לפתוח ולעורר את הנושא, בתקוה שכל אחד יתעורר ויחקור עוד, עד היכן שידו מגעת, מה המהלך הנכון, מה מתאים ומה לא מתאים עבור כל ילד, ואשמח מאד לקבל תגובות בסוף המאמר.

המציאות בקרב בעלי התשובה

בקרב הרבה בעלי התשובה אפשר לזהות עם השנים תהליך של התפכחות. בהתחלה הם בטוחים שילדם הולך להיות גדול הדור הבא, ולממש את כל שאיפותיהם התורניות שהם לא זכו לממש בעצמם. זה באמת החלום הורוד של כל בעל תשובה או בעלת תשובה. אבל בהמשך, המציאות טופחת על פניהם, ורבים מהם מבינים שזה מהלך בעייתי. הילד לא הופך וצומח בכיוון הראוי, ואיפשהו קצת אחרי גיל בר-מצוה, ההורים מבינים שהילד כנראה לא יהיה גדול הדור, ואם הם לא ישכילו לדאוג שיהיה לו מעניין, שיהיו לו אתגרים, שיהיו לו שאיפות, הוא יגדל סתם כנער משועמם, שזו כבר סכנה גדולה.

עם הזמן גם הולכים ומתחדדים גם החסרונות של חוסר לימודים כללים, כמו אנגלית, מתמטיקה, וידע כללי בסיסי מינימלי. גם לימודי השקפה לא נבנים בדרך כלל, כי עיקר הדגש במוסדות החינוך הקיימים הוא על לימודי הגמרא. כאשר האבא והאמא המודאגים קולטים שגם בזה הוא הופך להיות חסר שאיפות ולא מתקדם באופן שיביא אותו להיות גדול הדור, אז באמת מגיע שלב של מבוכה גדולה. מה עושים?

הגישה ההתחלתית בקרב רוב בעלי התשובה היא כזאת שבגיל הנעורים עדיף לחשוף את הנער כמה שפחות לפיתויים וגירויים. עדיף שילמד מסלול ישיבתי רגיל, ואז, גם אם לא יצא גדול הדור, לפחות לא יחשף לרחוב הנוראי שיש היום, או לחברה הרעה והמודרנית של אלה שבחרו במסלולים הפתוחים יותר. ואם בעתיד, הוא יבחר ללמוד מקצועות חול כשיגדל, אין ספק שיוכל להשלים בזמן קצר את כל החומר, כשהוא בוגר יותר, מיושב יותר בדעתו. יש טוענים בלימוד אנגלית צריכים להתחיל דווקא בגיל צעיר, כי אחר כך זה מאד קשה להשלים פערים.

הבעיה, שהרבה פעמים מה שקורה, זה שבמסגרות הרגילות, הילד לא מתפתח בצורה הרצויה, הסקרנות הטבעית שלו לא מתועלת להתעלות בתורה, אלא להיפך – הוא נחסם, הסקרנות מדוכאת, הוא מאבד עניין תורני ובעצם לומד להתבטל, במערכת חסרת פיקוח חיצוני וחסרת יעדים מוגדרים וברורים. וזו הצרה הכי גדולה, כי בהמשך לא יהיו לו שאיפות, לא רק שאיפות תורניות, אלא גם לא שאיפות מקצועיות אישיות. ואז יום אחד בא הילד המשועמם והמובטל אל הוריו בטענה מהדהדת: גידלתם אותי בצורה שבה הייתי קורבן להשקפות ה"קיצוניות" שלכם בעניני חינוך, וכעת כבר אין לי כח ואין לי אנרגיות להשקיע בכלום, והכל באשמתכם. לא תמיד הנער מיטיב לנסח ולהגדיר כך את הדברים, אבל באיזה טון או באיזה צורת התנסחות שרק תהיה, זה ברור שאי אפשר לזלזל בטענה הזו. לא כל עם ישראל מסוגל להיות כשבט לוי שנשאם ליבם להיות קדש קדשים, וגם שם – זה מגיע מבחירה אישית של הנער שבוחר בכך ולא בגלל לחצים חיצוניים. נער "בטלן" לא לומד לפתח שאיפות, ואז, דוקא בגלל ההגנה והצמצום, הוא עלול למצוא את עצמו נמשך לרחוב, לגלות מה יש שם שכל כך מנסים להסתיר ממנו.

חשוב לציין שיש שסוברים שכל סוגיית לימודי חול אינה רלבנטית. העיקר – שהבחור ידע ללמוד, ילמד ליהנות מהלימוד, יתחבר לתורה. זה העיקר, ואם יש את זה, אז הוא יהיה מספיק בריא בנפשו להשלים את כל לימודי החול בשנה אחת אם רק ירצה (וכמו שרואים בתקופה האחרונה, שאלפי חרדים בוגרי ישיבות משלימים לימודי חול במכללות בצורה מוצלחת ביותר).

לקדושה ולאמונה יש הרבה שערים, ולא כולם עוברים דרך טקסט כתוב. יש בחורים שפשוט לא מצליחים להתחבר דרך עיון בטקסטים, וגם להם חייבים למצוא דרכים חוויתיות לחוש ולהתפעל מהיהדות בצורה הכי עוצמתית שאפשר. כאשר נותנים מענה גם לבחורים האלה, השנים הקשות של עזות גיל ההתבגרות עוברות להן, וגם אם לימודי החול הם ברמה מינימלית – זה מספיק ואין צורך בבגרות מלאה ובעודף השקעה ולחץ במישור של לימודי חול. כך טוענים כמה אנשי חינוך ורבנים חשובים, וחושב לציין ולהזכיר גם את דבריהם.

סקירה היסטורית

צריך להקדים ולומר שזו אינה התלבטות חדשה בעם ישראל. בתקופה האחרונה השתלטה תפיסת עולם אחת בסוגיה הזו, כאילו שרק לימודי קודש לגיטימיים, ואין מקום לשום לימודי חול. סברתם מובנת, אין ספק שעיקר השאיפות שהיינו רוצים לנטוע בילדינו הם שאיפות תורניות, אין ספק שלא היינו רוצים לעשות מעשה שעלול לקרר את יראת השמים שלהם. אבל צריך לדבר גם על שאר הגישות התורניות, גישות שהתייחסו בחיוב ללימוד תורה יחד עם עירוב לימודי חול.

בספרו של הרב דסלר זצ"ל 'מכתב מאליהו' (חלק ג' עמ' 356-357), הרב סוקר את שיטות החינוך שהיו באירופה בזמנו: שיטת ישיבות ליטא (שדגלה אך ורק בלימודי קודש כדי להצמיח גדולי תורה), למול שיטת יהדות גרמניה (שהעמידה את לימודי החול והלימוד באוניברסיטה כחלק הכרחי וחשוב בחינוך של החרדים בגרמניה).

מה היו התוצאות של שתי שיטות החינוך?

הרב דסלר כותב דברים מעניינים ואפילו מדהימים. הוא כותב שהשיטה השניה שנותנת משקל רב להשקפה ולהלכה בצד לימודי חול מאד הצליחה, כיון שמספר המקולקלים שבהם היה קטן מאד וכמעט כולם נשארו מקיימי מצוות במסירות נפש, וכמה מהם זהירים מאד אף בדקדוקי המצוות. החסרון היה, שלא צמחו שם גדולי תורה.

לעומתם, שיטת הישיבות הצליחה מאד במשימתה, והעמידה גדולי תורה, אבל המחיר היה כבד – אחוזים רבים מתוך אלה שלא יכלו לעמוד בדרך זו, התקלקלו וירדו לגמרי מן הדרך. (ראוי לזכור שראשוני המשכילים מובילי החילוניות בעם ישראל היו ברובם בוגרי ישיבות יוקרתיות).

יש לדון, על פי הנתונים האלה, כיצד ראוי לכתחילה לבנות את מוסדות החינוך. עם ישראל זקוק לגדולי תורה ולא יכול בלעדיהם, מצד שני אי אפשר להקריב ולוותר על רוב העם. החזון איש בעצמו, כפי שהעיד הרב זילברשטיין (בספרו טובך יביעו, פרשת ואתחנן), אמר ששיטת החינוך הישיבתית שבה כל בני החרדים ללא יוצא מן הכלל לא לומדים כלל לימודי חול, מתאימה רק לשני דורות, כדי להתאושש מהשואה שהחריבה את מרכזי התורה, ולהקים מרכזי תורה חדשים בשממה של ארץ ישראל. בזמנו, זה היה חשבון נפלא שהקים את כל עולם התורה, אך כמו שאמרנו, החזו"א עצמו כבר סייג ואמר שזה רק לשני דורות.  בדורנו הלחץ הכלכלי גבר, הפיתויים מבחוץ גברו, והציבור החרדי עובר מהפכה שקטה של מעבר להשתלמות מקצועית.

כבר כתבתי שבאמת קטונתי מלנתח את כללות המצב, וקטונתי מלבקר מה נכון עבור כלל ישראל, במיוחד שבקרב בחברה החרדית הגישות הפחות ישיבתיות הלכו ונעלמו ולא הצליחו להעמיד דור שני, ובניהם או שהפכו לדתיים פושרים מאד, או שהתחזקו והלכו לישיבות קדושות. באתי רק לציין שבעבר היה בהחלט מקום בעולם החרדי להשקפות יותר פתוחות מההשקפות המקובלות כיום, ואפילו הרב דסלר, שלא הסכים עם ההשקפות האלה, ציין שבכל זאת יש בהן תועלת והצלחה. לדעתי עבורנו, בעלי התשובה, יש בהחלט מקום לברר ולא להסתפק בהליכה העדרית אחרי מה שמקובל, במיוחד אחרי שעינינו הרואות שאנחנו לא בדיוק מצליחים להעמיד אחוזים זהים של גדולי תורה, שעבורם ראוי למסור נפש ולשלוח את כל הילדים למסגרות חינוך שלא תמיד מתאימות להם. כמדומני שאצלנו האחוזים הם שונים. אחוזי הקלקול והנשירה הם הרבה יותר גבוהים (מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרטן), מה שהופך אותנו לקבוצת סיכון בתחום זה, מה שמחייב אותנו לעצור ולהתבונן מה יותר נכון עבורנו, ולהציג את הסוגיה לפני גדולי תורה מביני דבר ולקבל מהם הדרכה בענין.

במקום ללמד לשחות פשוט עברנו למים רדודים

לא נעים לומר, אבל העובדות הן שאנו מוגדרים כקבוצת סיכון מובהקת ביחס לנוער נושר, וככאלה, אולי הרבה יותר הגיוני היה ללכת בשיטה שעליה אמר הרב דסלר שאחוזי ההתקלקלות בה מועטים? אני מודע היטב לכך שזו אמירה יפה אבל במציאות אין מבחר כל כך גדול של מוסדות כאלה, ובדרך כלל החברה שם היא שונה מהחברה התורנית הרגילה אליה הורגלנו. אבל בכל זאת, מי אמר שמותר לנו להמר, רולטה רוסית ממש, ולהקריב את ילדינו מתוך גחמותינו שהם יצמחו להיות גדולי הדור, במיוחד אם עינינו רואות שזה לא הולך להיות המצב?

כאשר אחד מידידינו, בעל תשובה, הקים בעצמו תלמוד תורה לילדי קהילתו, כולם בעלי תשובה, הוא התייעץ עם אחד מגדולי הדור, איך ראוי לנהוג בסוגיית לימודי חול במיוחד עבור ילדים של בעלי תשובה. הרב ענה לו אחד לאחד, על כל שאלותיו הרגישות. העובדה שדבריו נאמרו 'שלא לציטוט', וכך לא תהיה סכנה שדבריו לא יובנו כהלכה או יופנו לקהלים אחרים, אפשרה לו להביע דעות מאד אמיצות. לדוגמא, הוא אמר שאנגלית היום זה ודאי לימודי חובה, ולא גרע מלימודי שחיה או לימודי אומנות שאדם מחויב ללמד את בנו, כיון שהיום בלי אנגלית אי אפשר אפילו לעיין בהוראות שימוש של חוברת הפעלה, אי אפשר להסתדר. גם לימודי חשבון הכרחיים. בקשר ללימודי גאוגרפיה, הוא אמר שמאד חשוב שידע שיש מדינה כמו ארגנטינה, אבל לא צריך לדעת את המל"ג והתל"ג שלה… וכך הם עברו מתוך השקפה תורנית (ולא חברתית פוליטית) מה ראוי ללמד את הילדים. אשריהם.

[מעניין לציין בהקשר זה של לימוד שפת האנגלית, את דברי הרב שמואל לנדא (בנו של הנודע ביהודה, הרב יחזקאל לנדא, בספרו 'אהבת ציון' דרוש י"ב), בה הוא כותב בזה הלשון: "'ללמוד לשון דייטש (גרמנית) על בוריו, ושאר דברים אשר הוא צורך גדול, ובלתי ידיעת לשון דייטש וכתיבתו אי אפשר לעמוד במדינות האלה בזמן הזה, מי שאינו יודע לכתוב ולקרות לשון דייטש לא יחשב ולא יצליח לשום מלאכה כלל, והחיוב מוטל על כל איש ואיש ללמוד את בנו הלשון ונימוסי המדינה אשר הוא דר שם".]

ועל זו הדרך יש לברר כל מקצוע ומקצוע עד כמה הוא שייך ל"תרבות יוון" או עד כמה יש בו צורך תורני ממשי.

כל זה בלימודים שנהוגים בתלמודי תורה עד גיל בר מצוה, שבהם מקובל ללמד לימודי חול בכל המגזרים במינון כזה או אחר. אבל בישיבות קטנות וישיבות גדולות יש הקפדה גדולה אצל גדולי הדורות האחרונים שלא לערב בהן כלל לימודי חול.  כך כתב החזון איש: "מנויה וגמורה בסודם של רבותינו וגדולי הדורות, שלא להרשות לימודי חיצוניות לבני הישיבה בזמן שקידתם בתורה בהתלהבות נעורים וראו את זה למפסיד בטוח ורובם נתקלקלו אם במדה גדושה או מחוקה, או במקצתם וקבעו למשפט ללחום בזה מלחמת מצוה" (אגרות חזון איש ח"ב נ').  
מצד שני יש גדולי ישראל (ואולי גם החזון איש בעצמו, כפי שהבאנו קודם בשם הרב זילברשטיין) אשר השקפתם היא שבתקופתנו צריך להקים מוסדות ישיבתיים נוספים אחרים, שיתאימו יותר לבחורים אשר זקוקים ללימודי חול שיכשירו אותם לידיעת מקצועות לפרנסתם ואוירה וסגנון חינוך שונה. ניתן למצוא דיון בסוגיה זו אצל הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה או”ח ח”ב, סימן קי"א), והרב עובדיה יוסף שפוסק שיש נערים שראוי לחנך אותם בדרך של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" עם לימודי חול (שו”ת יחוה דעת חלק ה' סימן נ"ו). ישנה זהירות גדולה בציבור החרדי שלא לדבר על כך בפומבי מחשש שתהיה נהירה של בחורים למוסדות משולבים וזה יפגע בישיבות הקדושות, אבל תהליך ההקמה של מוסדות כאלה מתגבר והולך.

יש יותר ויותר מוסדות נועזים שמנסים לשלב יראת שמים וצוות מדקדק במצוות ועמל בתורה עם לימודי חול ראויים. לרוב, המוסדות מצליחים לקבל הסכמה בשתיקה או בעל פה מרבנים גדולים, ומרבני העיר שמודעים לבעיות, לפעמים הם אפילו מצליחים לגבש תקציב, צוות ומבנה. אבל הבעיה האמיתית של אותם מוסדות היא דווקא הרישום. כל בעל תשובה ש"הסתדר" במוסדות החרדיים הותיקים לא רצה לשלוח לשם את ילדיו, כי מי אמר איזה אופי יהיה למקום ולאיפה יתקבלו בוגריו, וכו'. כך יצא, שרק הילדים שנפלטו הגיעו למוסד, ואז נהיתה למוסד תדמית בעייתית של נוער מקולקל, ונוצרה כאן 'נבואה שהגשימה את עצמה'.

אבל זהו דור של שינוי. לאחרונה נפתחים יותר ויותר מוסדות תורניים שמשלבים לימודי חול בצורה כזאת או אחרת. עבורנו בעלי התשובה יש פה הזדמנות, אנחנו פחות מחויבים ללחצים החברתיים ויכולים לעשות שיקול אמיתי ונוקב לאיזה מוסדות חינוך לשלוח את ילדינו, וליהנות מכך שלאחרונה נפתח מגוון רב יותר של מוסדות חינוך שיכולים להתאים לנפש ילדינו. המודל הקלאסי של "ישיבה למצוינים" עם הרבה לחץ – הולך ומשתחרר. ביותר ויותר ישיבות יש מגרשי ספורט. זה תהליך שקורה ומתרחש מול עינינו. חלקן גם מלמדים לימודי חול בסיסיים, וחלקן ממש מכינות לבגרות. ממש כמו הישיבות הדתיות-לאומיות, עם דשא, ספורט, טיולים והרצאות אמוניות מרתקות, אבל מתוך השקפה חרדית תורנית. יש יותר ויותר מגוון בנישה החדשה שמתפתחת מול עינינו, והכל באוירה תורנית רצינית, וגם ההסכמה הרבנית לענין, שפעם נאמרה רק בשקט בחדרי חדרים, כיום הולכת ונהיית פחות חשאית. יש ארגונים שמסייעים לאבחן את הנער ולהפנות למגוון מוסדות כאלה המתאימים ביותר עבורו (כמו ארגון "קול-הנער", הפועל בהדרכת גדולי תורה מפורסמים).

גם בזה יש לנו לעשות תחקור עצמי נוקב. זה מודל בהתהוות. אם נשב על הגדר ונחכה שיהיה מוסד מושלם, צוות טוב, קוד לבוש שמקובל עלי, ותלמידים במרקם חברתי מושלם – זה לא יקרה. אבל אם נתאזר באומץ, נשתף פעולה, נישא בעול עם חברינו שמנסים ליזום ולדאוג לעתיד טוב יותר לכולנו, נעודד מוסדות קיימים, נגביר שם את רמת התורניות והאיכות, ויהיה ביקוש לעוד ועוד מוסדות שממילא יפתחו, אז נרויח בגדול את המוסדות המעולים ביותר שמתאימים לילדינו!

שינוי וסת תחילת חולי מעיים

כאשר תחילת החינוך נעשית בקו מסויים ואחר כך נעשה שינוי, יש לזה השלכות לעומק, וצריך הרבה סייעתא דשמיא כדי לעשות זאת בתבונה. חז"ל (נדרים ל"ז) כבר לימדו אותנו ש'שינוי וסת [שינוי הרגל אכילה] – תחילת חולי מעיים'. כאשר בחור מגיע למסגרת פתוחה יותר, הוא עלול לראות זאת כירידה, ואז הירידה הופכת להיות כללית, ותוך כמה חודשים אחוזים גבוהים מן הילדים נוטים להתקלקל.

יצא לי לדבר עם כמה ראשי ישיבות קטנות מהמגזר החרדי-לאומי, ולהפתעתי התברר לי שכולם אינם ששים לקבל ילדים של בעלי תשובה שלמדו בתלמודי תורה חרדיים, לא בגלל היותם בעלי תשובה אלא בגלל היותם 'יוצאי' תלמודי תורה חרדיים. הם טוענים ששיטת הלימוד החרדית, באופן כללי, מבוססת על שיטת המקל והגזר, שיוצרת בטווח הארוך הרבה ריחוק רגשי מהמחנכים, והרבה נסיון 'לתחמן'. כאשר בחור כזה מגיע לישיבה פתוחה, אז הפתיחות מהממת אותו. בהתחלה הוא מתלהב, אבל אש פנימית יוקדת עדיין אין לו, וירידת החומות גורמת לו בשלב מאוחר יותר לירידה מסוכנת מאד.

ולכן, מי שמתמודד בגיל מתקדם יותר עם הסוגיה וילדיו כבר הגיעו לגיל מצוות (פחות או יותר) כשהם בקו מסויים, יש בעייתיות מה עושים איתם. גם אם מחליטים להעביר אותם, צריך תבונה מיוחדת, לא להגדיר לילד שמצבו הוא כדיעבד, המעבר למסגרת פתוחה לא סותר כלל את הגדרתנו הרוחניות והחברתיות, עם כל יראת השמים ודקדוק המצוות שבכך.

מסקנות

כמו שהקדמתי, אין בינינו מי שיכול להעמיד חזון לכלל הציבור ואפילו לא לציבור בעלי התשובה. זה עניין אישי שתלוי בהרבה מאד גורמים, שנוגע לכל אחד ואחד. יש משקל עצום להשתדלות הרוחנית (תפילות, תפילות ועוד תפילות). יש משקל עצום לחום ולאהבה שכל נער מקבל בביתו, אבל יש גם משקל עצום לקו של מוסד הלימוד שהנער נמצא בו שעות כה רבות. מסתבר שיש משקל רב להיצע הקיים באזור המגורים הנתון של כל אחד, עד כמה הנער מרגיש שם רצוי, האוירה, הפתיחות, האמון והמוטיבציה שהצוות מצליח להחדיר בתלמידים. אי אפשר גם להתעלם מהשוני הרב שיש בין נער לנער, אפילו בין שני אחים לאותה משפחה – יש כאלה שבאמת לא יכולים בלי החומות ויש כאלה שהחומות חונקות אותם. תמיד צריך להיות עם יד על הדופק, להבחין בין 'משבר' זמני לבין חוסר התאמה מובנה בין הנער לבין סגנון החינוך שאותו הוא מקבל, ולא לחשוש לעשות מה שנכון עבור כל נער ונער, כי כל אחד הוא יהלום שהופקד בידינו, ועלינו לעשות את הכל כדי לגרום לכל אחד מהילדים להיות עובד ה' המוצלח ביותר.

ולמעשה, כמו בכל דבר, ראוי להתייעץ בזה עם אנשים גדולים, רק שההתייעצות עם רבנים צריכה להיות נקודתית וספציפית, כדי לא ליפול במוקד הבוער של הסוגיה שמעורבת בה הרבה פוליטיקה ומאבקים בין-מגזריים ביהדות האמונית, שלנו בעלי תשובה אין מה להתערב בהם. ההחלטה בסופו של דבר היא אישית.

שיהיה בהצלחה!

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.