שאלה – אני עובד קשה, וקשה לי לקבוע עיתים לתורה!

איך מצליחים לקבוע עיתים לתורה גם כאשר רוב היום מלא בטרדות הפרנסה והבית.

שאלה – אני אברך בעל תשובה. לפרנסתי אני עובד במשרה מלאה, ואני פשוט לא מצליח לקבוע עיתים לתורה, ולמען האמת גם קצת מתקשה להבין את הערך של זה, כיון שבמילא אני לא אהיה תלמיד חכם, ולא רב, ולכן מה הטעם להירדם בשיעור דף היומי. אני רוצה להדגיש שאת השאלות שלי אני מקפיד לשאול רב. אשמח לתשובתכם.

תשובה – ברשותך, אצטט מתוך הספר "שמח זבולון בצאתך" פרק שממש עונה על שאלתך, הספר אמנם לא מדבר לבעל תשובה אלא על אברך שיצא לעבוד, אבל הרב שם נוגע בנקודות שמאד חשובות ונוגעות לעניין.

כאשר יוצאים לעבוד, ומסגלים אורח חיים אחר ממה ששמענו עליו כל הזמן, מתגלים תפקידים חדשים בעבודת ה', שלא שמים לב אליהם כל כך בחיי האברכות.

והתפקיד הראשון החשוב והמרכזי, שכל אדם מישראל חייב בו הוא – לקבוע עיתים לתורה (שו"ע או"ח סי' קנ"ה).

הרבה אנשים מרגישים סלידה מהנושא, כי במשך שנים הכריחו אותם לעסוק בלימוד לא מתאים לכוחותיהם, הן מבחינת סגנון הלימוד ותוכנו, והן מבחינת השעות הארוכות.

כשאתה אומר לאדם שעזב את הלימוד "קבע עיתים לתורה", אתה כאילו מנסה להחזיר אותו במשך שעה שעתיים ביום למקום שממנו הוא הצליח סוף סוף לברוח.

קשה לו ללמוד, הוא לא מוצא בזה טעם, הוא סבל שנים ארוכות מישיבה מהעיסוק הכפוי בנושא הזה שלא היה לרוחו, או גרוע מזה – ממריחת הזמן בחלומות, ועכשיו אתה דורש ממנו לחזור לזה כל יום מרצונו הטוב.

פלא שהוא לא רוצה?

עתה ננסה להסביר למה הדחייה הזאת לא אמורה להיות אם הגישה ללימוד היא בריאה.

לימוד זה דבר מתוק ורצוי לאדם כשעושים אותו נכון. נקודה. זאת מציאות שאי אפשר להתווכח איתה.

הסיבה שאברכים שעזבו את הלימוד לא מרגישים בזאת היא רק משום שבמהלך השנים הארוכות שהם ניסו ללמוד הם אף פעם לא ניסו ללמוד בצורה משוחררת כפי מה שמתאים להם. בישיבה – בגלל שהמסגרת לא אפשרה, ובכולל – בגלל הפחד מהחברים, או מהאשה, או מהשויגער. (או מכולם ביחד.)

ניתן לומר שרוב השנים הם לא עסקו בלימוד אלא עסקו במריחת זמן סביב הלימוד.

יש להדגיש: לא תמיד האשמה נעוצה באדם עצמו. כפי שכבר הקדמתי, לפעמים זאת המציאות ואין מה לעשות נגדה. אבל בפועל זה מה שקרה.

ובמשך השנים הארוכות והכפויות הללו, הם פיתחו תחושת דחייה מלימוד.

עכשיו הם לא מסוגלים לחשוב על זה שוב, שוב לחזור לבית המדרש, שוב לנסות לפתוח את הגמרא שכל כך לא האירה להם פנים כל השנים.

ומדוע באמת כל כך חשוב לקבוע עיתים לתורה?

כל עוד אדם נמצא במסגרת ישיבה או כולל, אין לו מודעות כלל לנושא של חשיבות לימוד התורה בחיים. הוא רגיל לזה שהלימוד הוא צורת החיים עצמם.

בגלל זה הוא לא שם לב להבדל התהומי בין חיים שיש בהם לימוד תורה לחיים שאין בהם לימוד תורה. הוא לא מרגיש כמה הוא זקוק למצוה הזו.

ניקח דוגמא מהחיים.

ראובן, בחור בן שש עשרה עזב את הבית לישיבה גדולה. לפתע אמא שלו גילתה שהבן שלה מעוניין לשוחח איתה. הוא מתקשר כל ערב, שואל מה נשמע, ומתעניין במה שקורה בבית, בנושאים שעד היום לא היו לו בראש כלל. היא מבינה שהוא מתגעגע, אבל עם כל זה נשמע לה משונה. עד היום בקושי מצא את הזמן לשוחח עם אמא. פתאום כשהוא עוזב הוא מגלה כמה חשוב לו לדבר אתה, ואם הוא יפסיד יום אחד זה יחסר לו מאוד.

למה זה קורה?

היא התייעצה עם מבינות דבר, והסבירו לה: כשהוא היה בבית הוא הרגיש שאמא זה חלק מהחיים, זה משהו ברקע. לא צריך להתייחס למשהו הזה, כי הוא חלק ממני. כמו שאני חי, כמו שיש לי זוג עיניים, יש לי גם אמא ברקע. אבל כשהוא עזב את הבית – פתאום אמא לא ברקע, זה משהו שצריך להגדיר אותו ולראות היכן הוא בא לידי ביטוי בחיים. ואז התעורר ממילא הצורך לדבר איתה פעם ביום.

ככה זה גם בלימוד התורה.

התורה היא חמצן רוחני. זו לא סיסמא של משגיחים, אלא עובדה.

ונסביר את זה לא רק בסיסמא אלא גם בהבנה:

יהודי צריך להיות קרוב אל ה', והלימוד של דבר ה' נותן לו את זה. התורה היא המסר שה' שלח לנו, וכדי להיות יהודי טוב ששייך לקדוש ברוך הוא חייבים להכיר אותו דרך התורה שלו.

בלי לימוד התורה הקשר מתנתק, וגם אם ממשיכים לשמור את ההלכות מתוך הרגל הכל נהיה חיצוני וחסר ערך. (לאשה יש ערוץ של קשר אחר, דרך התפילות והרגש. גם אצל הגברים יש את הקשר הזה, אבל עיקר הקשר עובר דרך השכל.)

כשנמצאים כל הזמן בכולל או בישיבה וחיים עם המושג "לימוד" ברקע, לא מרגישים מה זה תורה בעצם, ולא מפנימים כמה זה חשוב, כי מרגישים שזה חלק מהחיים.

לא מרגישים איך זה בלי לימוד, כי גם מי שלא לומד כמעט כלום, מרגיש שהוא בעיקרון לומד. נכון שמבחינה רוחנית זה לא נותן לו כלום, אבל לפחות בהרגשה שלו הוא מרגיש מחובר לתורה.

וכפי האמרה האירונית:

אברך מאחר לכולל אחר הצהרים. השעה כבר חמש והוא עוד בבית. הוא מרגיש קצת לא טוב עם עצמו עם האיחור הזה, מתקשר לחבר שלו שנמצא כבר בכולל ומבקש ממנו: "עשה לי טובה, פתח את הגמרא שלי על הסטנדר, אני מגיע עוד מעט". הידיד עונה: "מה קרה, מה אתה בלחץ, הראש כולל עוד לא הגיע!" מגיב הראשון: "נכון, אבל מה עם הריבונו של עולם?"…

כל בחור או אברך, גם אם הוא לא לומד, הוא מרגיש שלפחות "הגמרא שלו פתוחה". זה נותן לו משהו, ולמרבה הצער לפעמים זה מרדים אותו מהתחושה שבאמת צריך ללמוד.

אבל האיש העובד, שבאמת לא מגיע לבית המדרש, וגם "הגמרא שלו סגורה", אמור להרגיש את הצורך הזה ביתר שאת.

בלי ללמוד חסר בכל הצורה של יהודי. יהודי שמחובר ללימוד אפילו רק זמן קצר ביום הוא יהודי אחר לגמרי. אי אפשר לדלג על זה.

מה באמת עושים שהמשקעים מהעבר לא יפריעו ללימוד ולקביעת עיתים לתורה?

כתבתי כבר שאם מנסים ללמוד בהרגשה משוחררת מגלים סדרי עדיפויות ונטיות לב אישיות, מוצאים ביטוי אישי בלימוד וממילא נהנים ממנו.

ואף על פי כן יש להוסיף כמה הערות כלליות.

א. לימוד הוא דבר שמושך את האדם, בתנאי שיראה ברכה בעמלו, שירגיש שהוא מתקדם ומוסיף, ולא סתם דורך במקום.

מסיבה זו הרעיון של דף היומי הוא רעיון מוצלח מאין כמוהו למי שקובע עיתים לתורה, שיראה את עצמו מתקדם, מוסיף ובונה נדבך על נדבך עד להשלמת הש"ס.

וכאן יש מקום להעיר, שמי שהולך על זה לא חייב לעשות זאת דווקא על ידי השתתפות בשיעור. אפשר בהחלט גם עם חברותא, ויתכן שכך נהנים הרבה יותר. בפרט כאשר מדובר על אברך לשעבר.

שמעון, אברך בן עליה, סיפר שלמד עמו בישיבה בחור שלא פתח גמרא. היה ברור שאחרי החתונה ביום הראשון הוא ילך לעבוד. לאחר כעשר שנים הוא פגש אותו במבחן קנין ש"ס של "דרשו", נבחן על אלפי דפי גמרא. הוא היה בטוח שהוא הוזה. הוא שאל אותו לפשר הענין, וקיבל תשובה: "אחרי החתונה באמת עזבתי מיד את הכולל והלכתי לעבוד. אחרי כשנתיים היתה תקופה של שפל, פיטרו אותי ולא מצאתי מקום אחר. בינתיים, בתקופת החיפושים, החלטתי ללמוד דף היומי, ואם כבר אז להבחן, למה לא. התחלתי, קיבלתי טעם של סיפוק, נהניתי מהאתגר, והנה אני כאן נבחן ומשקיע ונהנה מכל רגע, ובעיקר – יודע גם יודע".

ב. רעיון נוסף הוא ללמוד הלכה. קביעות יומית בספרי הלכה מעשיים, נותנת ידע עצום ומקיף בהלכה.

וחוץ מעצם הדבר שבאמת הלימוד הזה קודם לכל הלימודים האחרים למי שאין עיתותיו בידו (כמבואר במשנ"ב סי' קנ"ה סק"ט), הוא גם נותן סיפוק עצום, וגם נותן לאשתך הרבה נחת וגאווה בבעלה.

אין שום סיבה שהיא תרגיש לא נוח עם זה שבעלה עובד. זה מזיק לה ומזיק לך ומזיק לילדים. אבל היא לא מלאך, וקשה לה להעריך אותך בתחום התורני כשאחים שלה יודעים הרבה יותר ממך.

אם אתה תדע הלכה כראוי, זה יהווה בשבילה מקור לגאווה.

משנה ברורה זה ספר קשה בזמננו, ובפרט שהוא התחבר כפירוש על שולחן ערוך ולא כספר בפני עצמו.

מי שרוצה להגיע למסקנות ברורות וחותכות מומלץ לו להשתמש בספרי מחברי זמננו, כמובן רק אלו המיוסדים על הש"ס והפוסקים ולא מתבססים בעיקר על ליקוט שמועות.

דוגמאות לספרי הלכה מעשיים ובהירים: "אורחות שבת" או "שמירת שבת כהלכתה" לנוהגים כפסקי האשכנזים להלכות שבת, "ילקוט יוסף" לנוהגים כפסקי הגר"ע יוסף, "וזאת הברכה" להלכות ברכות, "אישי ישראל" להלכות קריאת שמע ותפילה, "מראה כהן" להלכות נדה, "שערי תורת הבית" להלכות המעשיות של יורה דעה כמו בשר בחלב, ריבית, טבילת כלים, וכדומה.

ג. חלק נוסף שחשוב מצד עצמו ויכול גם לתרום מאוד לרמה הרוחנית של הבית הוא, לקבוע לימוד עם האשה בספרי מוסר או מחשבה שיכולים להתאים לשניכם, כמו מכתב מאליהו, שמירת הלשון או שאר כתבי החפץ חיים, עלי שור, או אולי אפילו ספרים בני זמננו, כמו "פרקי מחשבה" של הרב עזריאל טאובר, וכדומה.

יש גם ספרים של מחברים צעירים יותר שמביאים הרבה תועלת למי שמתחבר אליהם.

כפי שהגדרנו קודם, הקביעות עתים לתורה חשובה וחיונית בעיקר מהסיבה הפשוטה שהיא היסוד לשמירה על דרגה רוחנית. בלעדיה האדם מתרחק בתוך תוכו מהדת, גם אם הוא ממשיך לשמור הכל מתוך הרגל.

אבל מלבד הסיבה הזו, הצורך בקביעות עתים חיוני גם בשביל האשה והילדים.

כאשר האשה רואה שהבעל מקדיש חלק מהיום למילוי חובה רוחנית, זה מרומם גם אותה הרבה יותר. היא מרגישה את ערך התורה והיא מעריכה את בעלה שמביא לבית את הרמה הרוחנית.

גם לחינוך הילדים זה חשוב מאוד, שיראו שהתורה היא ערך עליון, ושהיא חשובה לאבא ולאמא, וממילא הם ירצו ללמוד אותה ולקיימה גם כן.

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.