על פי דרכו

הרב יצחק נריה, ראש ישיבה ואיש חינוך, כותב על הכלל החשוב שבעלי תשובה צריכים להפנים בבואם לקבוע את חינוך ילדיהם. כיצד להימנע מהבעיות שחווים בעלי התשובה עם "הדור השני"?

אחת הבעיות הכואבות ביותר בעולמם של "בעלי תשובה" היא  הבעיה של הילדים. אלו אשר למענם ההורים הקריבו ומקריבים כל כך הרבה, אלו אשר למענם ההורים חלמו והתפללו, ההורים שחזרו בתשובה בעוצמה אדירה, כל כך רצו למנוע מילדיהם להחשף לעולם הכללי ולהשבר ח"ו. והנה דווקא הם מוצאים את עצמם ניצבים מול נערים [לפעמים גם נערות, אבל במאמר זה נתמקד בבנים] אשר לא מוצאים את מקומם בעולם התורה, למגינת לב, מניחים את המצוות בצד. ומאידך גיסא הם אוהבים את ההורים שלהם, קשורים למשפחה, ובאופן כללי הם בעלי ערכים ומוסר אישי גבוה. למה זה קורה וכיצד אולי ניתן להתמודד עם התופעה הכאובה.

בחינוך, כמו בעוד הרבה תחומים, העיקר בכתיבה אינו הצורך לחדש, החידוש האמיתי הוא לא בכתיבה חדשה אלא בחידוד מסרים שאותם  בעצם אנו כבר יודעים. גם במאמר זה אנסה לחדד כמה נקודות ואני מקווה שהם יהיו לתועלת הרבים.

זהירות הגשמה!

לפני שנים, כאשר הייתי ראש ישיבה תיכונית, הגיע ללמוד אצלי בחור צעיר ונמרץ חייכן ומלא חיים, תהיתי מה מביא אותו דווקא לישיבה שלנו, בין בית הוריו לישיבה היו עשרות ישיבות, התשובה די הפתיעה אותי. הבחור עוסק בספורט אתגרי, והמאמן היחידי שיכול לאמן ברמה שלו נמצא ליד הישיבה… כלומר, הוא לא בא לישיבה, הוא בא למאמן, והישיבה פשוט נמצאת ליד המאמן. כולנו מכירים את התופעה שהורים מגשימים את עצמם דרך הילדים, בספורט בריקוד בפרסום ועוד. התופעה הזו היא מסוכנת מאוד כי במקום שהילד יגדל נכון ובריא בהתאם למה שמתאים לו, במקרה זה מנסים לחנך אותו בהתאם לחלומות של הוריו.

גם ברוחניות זו יכולה להיות סכנה, ההורים בעלי התשובה, לא זכו ללמוד בת"ת אבל הבן יזכה, הם לא זכו ללמוד בישיבה קטנה ולסיים את הש"ס אבל הבן יזכה, הם לא זכו להתקבל לישיבה גבוהה מהטובות בארץ אבל הבן יזכה. כמובן אתם יכולים לטעון ובצדק, כי יש הבדל בין גשמיות כגון ספורט וכדומה לבין לימוד תורה. נכון בהחלט! ההבדל הוא ברור וחד, התורה היא מצווה והיא חיינו ואורך ימינו וספורט זה לכל היותר רשות.

אבל ישנו גבול עדין מאוד שאנו עלולים לעבור אותו גם בבואנו לקיים מצוות. הכל מתמצה בשאלה אחת: "מה מתאים לילד?" מהי "דרכו"? אם הנער יחונך על פי דרכו נדע היטב מהו כלי הקיבול שלו, וכיצד לא להעמיס יותר מידי כדי שלא נחווה ח"ו שבירת הכלים.

דא עקא, שלפעמים אנו שוכחים את האמת הפשוטה הזו, נלחצים אנו ולוחצים אחרים כדי שהילד ילמד במקום מסוים, כאשר מבחינת האמת טוב היה לו ללמוד במקום אחר. בירור כזה לפני החלטה על ת"ת או ישיבה קטנה תבטיח שהמבט יתמקד בילד, בצרכיו, ביכולותיו ובהתאמה לו ולא בלחץ חברתי וריצוי ופיצוי עצמי שלא מובילים לשום מקום.

האדמו"ר מפיאסצנה בספרו חובת התלמידים מקדים "שיח עם המלמדים ואבות הבנים" ושם הוא מסביר את כל החינוך בעמקות ובהירות נפלאה. עיקר טענתו היא שהחינוך תפקידו להצמיח את הכוחות שיש בילד, לפתח אותם באופן אישי. ואז זוכים להבטחה של שלמה "גם כי יזקין לא יסור ממנה"

חינוך פנימי או לחץ חברתי

אני מרגיש חובה לעמוד על עוד נקודה. בבתים רבים של בעלי תשובה, התורה והמצוות הוטמעו בבית מתוך רצון פנימי של ההורים. אינני צריך להסביר לכם מה המשמעות של "בעל תשובה". איזה אומץ צריך, איזה כוח רצון איתן, איזה מוחלטות ואמונה בצדקת הדרך. כולכם זוכרים את התגובות והעקיצות שהיו וככל הנראה עודן מנת חלקכם. ילדים שגדלו בבית כזה, מתחנכים לאמת פנימית ועמוקה. הם רואים זוג הורים אשר נאבקים מול משברי החיים בעוז ותעצומות כי הם מאמינים בדרכם.

לעומת האמת הפנימית אשר קיימת בבית פנימה, בחלק ממערכות החינוך השדר הוא חשדנות, מתח, חוסר אמון, ובעיקר עשיית מצוות ולימוד תורה מתוך לחץ חברתי. לחצים אלו שונים בכל גיל אבל המכנה המשותף הוא אחד: חברה תובענית מבחינה רוחנית, אשר מייצרת מנועי לחץ חברתי באופן מודע או בלתי מודע. הראשונים אשר שמים לב לפער הזה הם הנערים. אלו אשר בבית פנימה התרגלו לעשיה אמיתית מעומק הלב, מרגישים כי מדדי הבחינה שלהם בחברה בה הם חיים הם אחרים לגמרי.

כבר קבע הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה א) כי דרך בני אדם להמשך במעשיהם ומחשבותיהם אחרי הסביבה בה הם גרים, ומי שחושב שסביבה איננה משפיעה, כנראה חי בעולם אחר. אבל השאלה היא: איך היא משפיעה? והאם לפעמים ההשפעה החיצונית איננה בסתירה להשפעה הפנימית. ילד במשבר או נער עם שאלות ימצא אוזן קשבת בבית הוריו "בעלי התשובה", אבל במסגרת הלימודים לא יקלו עליו בגלל המשבר, ולפעמים לא יבינו אותו, ובטח שלא תהיה לגיטימציה.

גם פה "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם אתם בבית מאוד פנימיים, והכל נעשה ברגש עז, אל תמהרו לשלוח את הילד לת"ת פלוני או ישיבה פלונית כי היא הכי טובה. עליכם לבדוק בשבע בדיקות וחקירות מה מתאים לו? מה הכי טוב בשבילו?

ואם לא מתאים לו ללמוד

אחת הבעיות בחינוך היא יצירת תדמית שקרית של "הכל או לא כלום", שחור או לבן. דברים אלו הם הבל מוחלט, וטעות נוראה. כבר חז"ל עמדו על כך (מדרש קהלת ז' מ') שכאשר אלף נכנסים למקרא בסופו של דבר אחד יוצא להוראה ותלמוד. ומה עם השאר? האם אין להם מקום בעולם? האם המערכת היא רק לטובים ביותר? האם אין צורך לתת לאותם 999 כלים לאהבת תורה ויראת שמים? האם בגלל שהם לא זכו להיות האחד אין להם חלק בחברה?

בוודאי התשובה היא ברורה. כל ה999 הנותרים הם יהודים אהובים ורצויים, שגם הם חייבים מבחינה הלכתית בלימוד תורה ביום ובלילה, אבל מורי הוראה הם לא יהיו. הם חייבים למצוא לעצמם תפקיד משמעותי אחר בתוך כלל ישראל כדי שיעסקו ביישובו של עולם ויתרמו לכלל. מסר חינוכי אשר משדר "הכל או לא כלום" עלול מאוד לשבור נער כאשר הוא מבין שככל הנראה הוא לא יהיה גדול הדור. גם פה חזרנו לנקודת המוצא: "על פי דרכו". רק כאשר "חנוך לנער על פי דרכו" מובטח לנו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב ו').

[קרא עוד כתבות]

אודות יצחק נריה

הרב יצחק נריה משמש לצד אביו, הרב נחום נריה, כראש ישיבת תורה בציון. הרב יצחק נריה למד בישיבות "שעלבים", ו"אור עציון", עם נישואיו למד בכולל בישיבת "אור עציון", והוסמך לרבנות. הרב יצחק נריה שימש כראש כולל תורה בציון במונטריאול, קנדה, ובשנים האחרונות כר"מ וכראש הישיבה התיכונית "אור עציון" וכרב היישוב "נצר חזני".