תורתנו תורת חיים, והלקחים שהיא מלמדת אותנו נכונים לא רק בתחום הלימוד והמצוות, אלא לכל תחומי החיים. חכמי ישראל במשך הדורות השכילו לדלות הרבה תובנות מתוך התורה וליישם אותם בתחומים מגוונים ושונים, כמו רפואה, מסחר, עסקים, ועוד.
נאמר בתורה (שמות י"ח כ'): "וְהִזְהַרְתָּ אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת, וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן", וגמרא (ב"ק ל') דורשת מהפסוק: והודעת להם״ – זה בית חייהם, ופירש רש"י שם שבית חייהם פירושו תלמוד תורה. אותה דרשת חז"ל ("וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם – זה בית חייהם") מובאת גם במסכת ב"מ (דף ל'), ומעניין ששם פירש רש"י: ״ללמוד להם אומנות להתפרנס בו״, וגם המהרש"א ביאר שיתרו יעץ למשה ללמד לישראל אומנות, והטעם שנקראת האומנות בשם "בית חייהם" הוא משום שהאדם נצרך לאומנות ולמלאכה לקיום חייו ולמחייתו.
כשם שדרשה זו של "בית חייהם" מתפרשת גם לענין תלמוד תורה וגם לעניין אומנות, כך גם הפסוק בקהלת (ט' ט'): "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", מתפרש על ידי חז"ל הן לענין התורה והן לענין אומנות, (ראה קידושין ל' ב', ובקהלת רבה שם), ורואים כיצד ההקבלה אינה מקרית, ואכן רש"י (שם בקהלת) מקרב ומאחד את הפירושים, ומסביר: 'ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס ממנו עם תלמוד תורה אשר בידך' עכ"ל. שגם התורה נקראת "חיים", אבל גם הפרנסה נקראת "חיים", כמו שכתוב: "וחי אחיך עמך".
יש הרבה לקחים עמוקים שאפשר לקחת מכותלי בית המדרש וליישם גם בדרכי העבודה. הקבלות מדהימות שממחישות בצורה מופלאה איך הלקח מהתורה מועיל לא רק בזמן שהגמרא פתוחה, אלא בכלל בחיים. במאמר זה ננסה להתמקד באחד: חלוקת העבודה וההשתדלות שלנו לשני צירים: ציר שהעיקר בו הוא העמל וההשתדלות ללא קשר לתוצאות, וציר שכולו תוצאות והישגים. ננסה להראות שגם בגדר מצות תלמוד תורה יש כביכול שתי מצוות נפרדות שכל אחת מהן מתיחס לציר אחר, וכך גם בדיוק בחיים. מצד אחד צריך לעשות השתדלות, להכין כלי, וגם אם לא רואים תוצאות מיידיות להאמין שעצם ההשתדלות היא הדרך להביא את השפע [בעבודות כמו שדכנות או תיווך זה מאד בולט וניכר]. אבל יש ציר נוסף – שאסור להתעלם מהישגים ויעדים. צריך לקבוע יעד בר השגה ולנסות להתכוונן אליו, ולא יוצאים ידי חובת השתדלות בעיסוק מקרי של זמן קצוב ביום.
אבל נתחיל בגדר מצות תלמוד תורה: כתוב בפוסקים, שיש במצוה זו שני גדרים נפרדים (ראה אור ישראל סי' כ"ז ושו"ע הגר"ז פ"ג מהל' ת"ת בקו"א). האחד – העיסוק בלימוד התורה והשני – ידיעת התורה. (וכנגדם שתי ברכות התורה).
הגדר הראשון, מצות העיסוק בלימוד התורה נלמדת מהפסוק: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ו ס"א) וז"ל: כל אדם מישראל חייב בתלמוד תורה וכו' שנאמר: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ובכל עת שעוסק בלימוד תורה מקיים המצוה בכל תיבה ותיבה שהוא לומד (שנות אליהו בשם הירושלמי), שמקבל שכר על עצם העיסוק ואפילו אם ישכח. והמצוה מתקיימת בלימוד תורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא או הלכות ואגדות, שכולם ניתנו למשה מסיני. ואפילו קורא כל הזמן פרק אחד מתהילים או פסוק אחד בתורה – מקיים המצוה, שהעיקר לעסוק בדברי תורה. וחז"ל נתנו משל על זה הגדר (מדרש ויקרא רבה פרק י"ט סי' ב'), לשני אנשים שנשכרו למלא חביות, והם שמו לב שהחביות נקובות, וכל מה ששפכו לתוך החביות – היה נשפך לחוץ. הטיפש מייד התייאש וישב בצד, אבל החכם, אמר שכיון שהוא מקבל את כספו לפי שעה, על עבודתו, מה אכפת לו אם היין נשפך. זה משל מדהים שממחיש עד כמה יש בחינה שאנחנו שכירי שעה שמקבלים שכר על עצם העמל ולא על התוצאה.
הגדר השני במצות תלמוד תורה הוא ידיעת התורה, וכדברי חז"ל בקידושין (דף ל'): "וְשִׁנַּנְתָּם" – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד. מטרת גדר זה, שנדע את התורה כולה, או עד כמה שנוכל ממנה, וכמו שנאמר במסכת אבות ש"לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה רשאי להיפטר ממנה". הידיעה אינה דוקא לרוחב, אלא גם ידיעה לעומק, בעיון, כלומר להבין את התורה. גדר זה מצריך תכנון: מה ללמוד, כיצד ללמוד, מתי ללמוד, כמה לחזור על לימודו כדי שתלמודו יהא שגור בפיו ולא ישכח מה שלמד. יש מושג שנקרא: 'ביטול תורה באיכות', כלומר אם יכול ללמוד בעיון ובמקום זה לומד דבר שפחות מצריך מחשבה (ולכן נפסק בשולחן ערוך שמבטלים תלמוד תורה כדי לקרוא מגילת אסתר בפורים, ראה שו"ת בית אפרים או"ח סי' ס"ח). עבור גדר זה של הלימוד התירו חז"ל מיעוט שיחה, מיעוט שחוק, מיעוט תענוג ושאר ביטול זמן הנצרך למצוה זו [ואינו נצרך לקיום הגדר הראשון של "והגית בו"] (אור ישראל שם), וכה נכבד הוא גדר זה עד שהתירו חז"ל לדחות את גיל הנישואין במקום גיל שלוש עשרה [שאז מתחייב הגבר בכל המצוות] לגיל שמונה עשרה, משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (רמב"ם פט"ו מאישות ה"ב). ואם נשתמש במשל הפועלים שנשכרו, כאן לא נתייחס לעצמנו כאל שכיר שעה, אלא כשכיר קבלן שאמור לספק תוצאות!
מה בעצם כתוב פה? כתוב פה שיש ציר אחד של עצם העמל והעיסוק בתורה שהוא מצוה, בלי קשר לתוצאה. אפילו תגיד את אותו פרק תהילים כל היום, את הגדר של 'להגות התורה' ודאי קיימת. אסור להתעלם מן הגדר הזה וגם מי שתלמיד חכם גדול לא רשאי להיפטר ממנו. אבל לא זה הכל! יש ציר נוסף שכולו התוצאה, ידיעת התורה, וכל הלימוד צריך להתכוונן לעבר כך. כל אלה שזכו לסיים ש"ס, או להיות דיינים ומורי הוראה – לא הגיעו לזה במקרה. הם רצו, שאפו, הגדירו מטרה, עברו נסיונות אבל בסופו של דבר זכו להגיע ליעד.
שני הצירים האלה קיימים לא רק בלימוד התורה, אלא גם בהתייחסות לפרנסה. מצד אחד, אין ספק שצריך תוצאות. צריך שההשתדלות תיתן פירות, ותשתלם בסוף החודש. מצד שני, אדם שניגש לעולם העסקים, העבודה, או המסחר ובטוח שהכל תלוי רק בו נמצא בלחץ עצום לעשות השתדלות ראויה. הוא עלול להתפתות "לגנוב" מזמנים של התפילות, לא לקבוע עתים לתורה, ואולי גם לזלזל בהלכות משא ומתן, גזל, יחוד או לשון הרע. אבל צריך להפנים את המסר שמלמדת אותנו מצות תלמוד תורה, שאנחנו לא קבלני תוצאות, צריך לעשות השתדלות, השתדלות נכונה, אבל לא במחיר עבירה או ספק עבירה. אבל כמובן שאסור להתעלם מהעובדה שיש ציר נוסף, וצריך לעשות השתדלות בכיוון של תוצאות ויעדים רצויים. מותר ומצוה לשאוף למשכורות גבוהה, לקידום, להתמקצעות. אלה תוצאות שיאפשרו לנו בטווח הרחוק יותר אפשרויות, להתפרנס בכבוד, למצוא זמן למטרות רוחניות, לצדקה, ללימוד, לחסד, ועוד.
לסיכום, אשרי מי שזוכה להפנים את המסר העמוק של שני הצירים שנלמדים מממצות תלמוד תורה, וניגש גם לתחום ההשתדלות בצורה מפוקחת, מצד אחד לעמול כראוי, בצורה אסטרטגית וחכמה, אבל מצד שני – לדעת שלא הכל בידינו. אדם שזכה לטעום את טעמה המתוק של לימוד התורה אמור לדעת את הלקח הזה, וטוב יעשה אם יפנים אותו ויקח אותו הלאה, שבכך הוא ממנף את היתרון היחסי שלו, שזה מה שמבדל אותו, ונותן לו פתח להצליח באמת, הצלחה ברת קיימא ואמיתית לאורך זמן.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.