הבגדים שלנו הם הרבה מעבר למה שהם אמורים להיות. מעבר לתפקידם הבסיסי לכסות ולחמם, הם גם מספרים עלינו. על הסטטוס, על המעמד, על עצמנו.
כחילונים, הכרנו היטב את הניואנסים ואת הסיפורים שכל בגד סיפר. ההבדל בין ספורט לאלגנט. ההבדל בין מלבושים ערסיים לבין פריקים זרוקים בסגנון הודו. כל לבוש והתכשיטים שמתאימים לו, כל לבוש וסגנון האישיות שבדרך כלל הולך איתו. כל מצב וקוד הלבוש שלו. איזה בגדים מתאימים לארוע חגיגי, איזה בגדים מתאימים לאסיפת הורים ואיזה בגדים מתאימים לחוף הים. אף אחד לא היה צריך ללמד אותנו, חיינו את זה.
החזרה בתשובה לא מבטלת את זה. גם בחיים החדשים כבני תורה יש קוד לבוש מוגדר וקבוע. אולי אפילו יותר מאשר העולם החילוני. לכל מגזר סגנון לבוש משלו. גודל החליפה, סוג הבד, סוג המגבעת ברמות של הקנייטש' והשטריימל. מדי א' ומדי ב'. יש בזה חוקים מאד ברורים ונוקשים. גווני החליפה, סוג הכפתורים (פלסטיק? זהב?), סוג הנעליים. משום מה, בעלי תשובה שנכנסים לעולם הזה בגיל מאוחר יותר, לא ממש מצליחים לתפוס את החוקים, את האופנה, לא במובן החיצוני הרדוד אלא במובן של המשמעויות, האמירה שמאחורי הבגדים. ממילא ההתאמה שלנו לעולם הביגוד החדש מתבססת על חיקוי, ולפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו משדרים לעולם מסרים שלא ממש היינו רוצים לשדר.
צריכים להודות על האמת: מייד קולטים עלינו שאנחנו זרים. לפעמים זה ממש בולט. יש עירבוביא של בגדים מסגנונות לא קשורים. חייל במדי חיל האויר עם כובע של חיל הים ונעליים אדומות כמו צנחן מייד יבלוט. כך גם אנחנו, לא שמים לב לניואנסים, לא מודעים אליהם. לפעמים זה משעשע, לפעמים זה פטתי (אני מכיר בעל תשובה שהתעקש ללבוש תמיד את המגבעת, גם כשרק יצא להוריד את הזבל, הוא חשב שזה מחזק אותו מבחינה חברתית, אבל המגבעת שלו הגיעה עד האזניים וגורמת לו להיראות מגוחך). כשזה נוגע לילדים שלנו זה ממש עצוב. אנחנו לא יודעים כיצד לסרק את פאותיהם וגורמים להם להיראות חריגים ומוזנחים. אנחנו לא יודעים להתאים להם מגבעת וגורמים להם לשנוא ולבעוט בכל קוד הלבוש הזה. אנחנו גורמים להם להתבייש בנו, כשאנו באים לאסיפות הורים או לאירועים חברתיים בצורה שנראית להם חריגה ומוזרה.
מה העצה? שתי אפשרויות. או לקבל את זה שאנו שונים, על כל היתרונות והחסרונות שכרוכים בכך, (ויש השלכות חמורות), או – להיעזר בשכן או חבר חברה'מן (או לתת לאשה למצוא חברה או שכנה חברה'מנית) ולקנות בגדים אך ורק איתם. לאחר שקנינו, ההלכה אומרת שמותר לשנות ולומר 'מה נאה בגד זה', גם אם הוא משדר מסרים הפוכים. לכן החכמה היא כבר לשלב לקיחת הבגד, לא לסמוך על המוכרים והזבנים (שלמרות רוה יושרם והגינותם, יש להם אינטרסים נוספים של מלאי, רווח וכו'), ולכן כדאי לבוא עם אדם נוסף, מומחה, מקומי, מטעמנו. זה לא נוח, זה מסרבל, אבל אין ברירה. זה חוסך הרבה אי נעימויות והרבה כאב לב בעתיד. את הפיג'מה לא צריך, אבל בגדים שאיתם אנו מופיעים בציבור.
ולסיום – תופעה מענינת, שלא הצלחתי למצוא לה הסבר מניח את הדעת. גם בעלי תשובה שחקרו לעומק את הנושא והצליחו למצוא, לבד או בעזרת חברים, ביגוד מושלם הולם ומתאים, והתאמצו מאד לטשטש כל זכר להיותם בעלי תשובה בלבוש כבד ואותנטי, עדיין, גם הם מקפידים להשאיר פריט לבוש אחד שיסגיר את היותם בעלי תשובה. גרביים לבנות, תיק של מיקי-מאוס, משהו. זה לא יכול להיות בטעות, יש כאן משהו תת מודע שמסרב להתבטל לגמרי, ואני לא הצלחתי להבין עדיין את עומק הצורך הנפשי לכך. אשמח לשמוע את דעותיכם לכך, בתגובות למאמר.
טלפון: 
מייל: לחץ
שלום לכולם ולרב דן
לי אישית היה מאד קשה עם הלבוש בהתחלה היה אורות ונחמד
אבל בגדול קשה לי. אני לובש חליפה רגילה, עניבה וכובע. את הכובע בעיקר בשבתות ובחגים
ולפעמים בארועים מיוחדים. אבל ת'אמת – קשה לי עם החליפה והעניבה.
מי שרק היה מכיר אותי קודם יודע שזה בדיוק הפוך מימה שהייתי שם.
הייתי קצת מגחך על כל אותם האנשים, חילונים כמובן, שלובשים חליפה. זה היה נראה לי מקובע כזה
הייתי מתלבש בעברי בבגדים צבעוניים מאד, והייתי מקושט בהמון תכשיטים …. המון
ככה שכיום אני מרגיש "מקובע" עם החליפה שלי. חחחחח, מוזר, אני שצחקתי על חליפות …
אמנם אני גם רואה את בעלי התשובה שמתלבשים מצחיק, ולפעמים זה מזעזע.. חליפה, כובע ותיק של גולני -או תיק של איזה חדר כושר כזה .. אז כמו כל דבר צריך איזון
אני למשל השנה קניתי חליפה, והחלטתי שאני לא קונה חליפה שחורה אלה כחול כהה, ככה יותר נוח לי מאשר שחור "מקובע", לפי הרגשתי כמובן. והעניבה….. כרגע בארון.
זה היה נראה לי מבוגר של סבא … אבל זאת רק דעתי האישית. תודה
עד כמה שהדברים מוזרים הם נכונים.
התופעה הזו אינו רק בקרב הבעלי התשובה, אלא אף גם בקרב המתחזקים מהציבור הדתי לאומי.
סיפר לי חתן חרדי של מתחזק אחד, שחמיו סיפר לו כאשר הלך לכולל ('בית הלל') לאחר שהתחתן, הגיע עם חליפה עם כפתורים זהובים, מה שידוע שאינו מקובל בציבורי האברכי, רק לאחר זמן התנדב אחד מהאברכים הלאיר לו את הדרך איך מתלבשים.
זוכרני שכמה חרדים אמרו לי שהם יכולים להזהות בעלי תשובה, אפילו כאשר אין סימן חיצוני מובהק שמסגיר את היותו בעל תשובה. בשבילי זה היה פלא, איך הם מזהים אותם.
לדעתי יש עוד נקודה, לא כל בעל תשובה גדל עם מושג של חליפה עניבה והכנסת חולצה בתוך המכנסיים, דבר שבסופו של דבר מקרין סוג של אי הבנת השתמשותו של המוצר בצורה שהיא מופיעה בציבור החרדי.
ומה גם יש לשים לב, בעל תשובה לרוב לא אכפת לו ממראה החיצוני שלו, בעת שבתת מודע הוא חזר בתשובה באופן כזה שהעיקר המעשים והפנימיות האדם, ולא איך שהוא מתלבש. ולכן גם כאשר הוא מבין שצריך תלבושת אחידה המאחדת את הציבור תחת השקפה אחת, הוא לא שם לב שאצל הציבור החרדי הדברים באים עד כדי דיוק בדברים הכי קטנים. כאשר אנשים ב"ה חוזרים בתשובה, בטוחים הם בעולם החרדי, שהוא עולם טהור עד כדי שאין הוא מסתכל על ההבט החיצוני. והדברים ידועים שזה בכלל אינו נכון, העולם חרדי מאוד תדמיתי, ואף שופט את האדם בלבוש שהוא לובש, תמיד מונח לדעתי שאיזה שהוא אופן הקבלה בין העולם שהיה חיי בו (העולם החילוני) לבין העולם שכרגע בו חי ב"ה, וזה נותן לו תמיד לחשוב בתת מודע שלו שעולם החרדי אינו חיצוני באופן כזה או אחר, ולכן באופן אותמטי יוצא לו לחרוג מן מסגרת המקובלת, שכן לדעתו אינו כל כך נחוץ לתדמית החיצוני שלו, באשר הוא לדעתו חרדי לכל דבר, הרי בסופו של דבר לובש כיפה שחורה וחולצה לבנה. זהו תשובה מאולתרת אך אולי מניחה את הדעת על התופעה המעוניינת זו.
נראית לי הסיבה שנשאר משהו אחד שונה, כי זה כמו מה שמוהר"ן כותב למיטב זכרוני, שאפילו שוטה, להבדיל, נשארת לו לפחות נקודה אמת אחת קטנה שיכול להפוך איתה את כל הקערה על פיה, ואסביר את דברי.
האדם מנסה להדחיק שהוא שונה, וזה שטות, האדם חייב להכיר את עצמו בשביל לחיות, בשביל לעבוד את השם באמת ולא לעשות חיקויים של אנשים אחרים. וההוראה של ר' נחמן זה לעבוד את ה' בתמימות וכו', דהיינו 'כלבו כן פיו' לענ"ד כמו שר' בחיי כותב על התמימות – וכמו שהלב משתנה לאט ותמיד נשאר לא מעט מהתקופה שלפני, וזו האמת שלו, ובזה ה' רוצה שנעבדהו – כך גם בפועל האדם לא יכול להתנגד לתמימות ולאמת 100%, אלא רק 99.9% ונשאר הפאוץ' של 'הלו קיטי'. כך נראה לי.