(ציור: אורית מרטין)
תמלול ערוך של דברי הרב ארז גזית בכנס הרביעי של עולם התשובה בירושלים (כסליו תשע"א).
ביקשו ממני שנושא השיחה יהיה בדיקה, בירור על המצב בינינו לבין החרדים, בינינו לבין עצמינו ובינינו לבין ילדינו. אני רוצה להסביר זאת בצורה מסודרת.
החברה החרדית של ימינו היא ילד צעיר מאד בעולם היהודי. העיבור שלה היה שלהי תקופת הקנטוניסטים והמעבר למהפכה הקומוניסטית. מלחמת העולם הראשונה פירקה את הקהילות היהודיות ונוצר צורך בארגון מחדש והארגון מחדש הזה נתעבר ונולד ולבש צורה ונולדה ממנו החברה החרדית שאנו מכירים כיום.
יש לחברה זו שלשה מאפיינים:
מאפיין אחד הוא ההכרה הפנימית שבכל רגע נתון העולם יכול להתפרק. כמו שאכן הוכח שנים ספורות לאחר מכן בשואה, בכל רגע נתון יכול לבא אסון גדול ולהחריב הכל ללא זכר, ולכן בונים קהילה קטנה. קהילה שיש לה מרכז רוחני וכלכלי מוצק.
המאפיין השני הוא מתפקידה של ההנהגה הרוחנית, להבטיח שני דברים: את הקיום של הקהילה בתור קהילה. הדבר הראשון: הרבה משמעת והרבה אחידות ומעט פרטיות, מחוייבות לקולקטיב ולא לאינדיבידואל. והדבר השני: דחיית כל מה שזר לקהילה החוצה. ואכן רוב אלה שעזבו את הקהילה בתקופת דור ההשכלה, הקומוניזם, הציונות, לא יצאו מסקרנות. הם הוצאו מהעולם החרדי מכיוון שהם נחשבו לתפוחים רקובים בתוך הקהילה. דוגמא לכך הן וועדות האיכלוס של השכונות החרדיות כיום, גם הן במודל דומה.
והמאפיין השלישי הוא שמטרת העל של הקהילה היא שיהיו בה כוחות מספיק חזקים שאם וכאשר יבוא האסון הבא יהיה מי שישרוד ויקים את הקהילה מחדש כאילו כלום לא קרה, מה שמכונה 'נצח ישראל לא ישקר'. זו התבנית הבסיסית של הקהילה החרדית.
והדברים נדרשים לשבח בראי ההיסטוריה, שאילולא נבנו הקהילות כך בין שתי מלחמות העולם, לא היתה תקומה לעם ישראל חלילה. הקהילה החרדית ממשיכה להתנהל כך עד היום ולכן הרבה פעמים כאשר עולה השאלה למה גדולי דור ענקים לא מתלבטים בשאלות ברמה הלאומית, התשובה היא פשוטה והיא בנויה על המסקנה שהוסקה כבר בשנות מלחמת העולם הראשונה: אין טעם לזה! בכל רגע נתון יכול לבוא גל גדול ומסוכן ולהטביע הכל, והקהילה הזאת תשרוד רק אם יהיו בה כוחות פעילים כדי לעבור את הגל הבא.
וכאן מגיעים בעלי התשובה, ממקום אחר לגמרי. מישהו מתעורר יום אחד בשדה בוקר, או בהודו, ומגלה שיש הקב"ה, ויש תורה, הוא עושה זאת ברמה פרטית לחלוטין, מתוך נהמת לב וגעגועים למשהו שהוא הרבה יותר גבוה מהקהילה, מהחברים מסביב, מהחברה, ולכן הוא נוטש אותם. כל אחד מאיתנו פה, כל אחד מהאנשים שמטיילים בהודו ועוד רגע הם יהיו בעלי תשובה, כשהם מתעוררים לתשובה הם עושים מעשה מיידי של התנתקות מחברה, של התנתקות ממשמעת. ואז הם באים לעולם שמבחינתם צריך להיות עולם שכל אחד פועל באותה נהמת לב של הגילוי שיש בורא לעולם וזה לא צחוק וזה לא בדיחה, ודרך אגב הוא גם נוכח איך שהוא גם מנהל את העולם. ואז אנחנו מנסים להיכנס בכוח, בהתחמקות יחידים, בהשפלה עצמית, לתוך חברה שהמבנה הבסיסי שלה זה האחידות הקהילתית וההכנה המתמדת לאסון הבא, ואנו לא מבינים את האמת הבסיסית: אנחנו לא יכולים להצטרף לזה.
יתר על כן, יש את מה שמכונה 'הדור השני', ילדי בעלי התשובה. כל אחד ואחד מהילדים שלנו שקיבל מאבא ואמא חינוך שיש בורא עולם וזהו מרכז העניין. וברגע שהוא יוצא לחיידר, לתלמוד תורה, לבית יעקב, לאן שלא יוצאים, הוא קולט פתאום שמרכז העולם זו הקהילה. וכאן מונח המוקש הראשון בינינו לבין הקהילה החרדית. וזה לא יעבוד.
בעקבות כך חלק מבעלי התשובה הגיעו למסקנה כיחידים, שכדי שהבן והבת שלי ידעו תורה ויקיימו מצוות אני מוכן ללכת עד הסוף ולוותר על כל תחושה ונהמת לב אמיתית, ולהניח אותה בצד. בוא ונשים את הקדוש ברוך הוא באיזה מגירה צדדית ובינתיים "נסתדר". המהלך הזה הוא מזויף, כי נהמת הלב של התשובה היא המעוררת אותנו, והוא מזויף, כי במחילה מכבודכם, בתוכנו עדיין מעניין אותנו בוב דילן. זה נוגע בנו. ואז יוצא שאנחנו מזויפים לשני הכיוונים. לפני הילדים שלנו אנחנו מזויפים כי מה שקירב אותנו לבורא עולם זה הידיעה שהוא פה שהוא נוכח, לא קהילה, לא דגל, ולא שום דבר. בעל תשובה זה התחושה הפנימית של "אני והקדוש ברוך הוא". ואנחנו מזויפים גם לכיוון השני כי מה שמעורר אותנו לקב"ה זה לא ה"מאמע לשון" ולא סיפורי צדיקים אלא מה שעורר אותנו לקב"ה אלו דברים אחרים לגמרי. לאחד הגיטרה שלו, ולשני המסעות שלו, ולשלישי הגילוי השכלי שלו, אבל בשום פנים ואופן זה לא היה בקבלת מסורת, ואנחנו לא יכולים לפעול כך כי המעורר שלנו לעבודת ה' הוא רחוק מהמקום של הקהילה שלנו, ואז בינינו לבין עצמנו אנחנו בקונפליקט.
ברשותכם רבותי המכובדים, הכינוס הזה היה צריך להיות סביב השאלה המרכזית: איך מתמודדים עם עולם כפול. עולם דתי, והיום הוא הרבה הרבה יותר דתי, הרבה יותר תפילה, והרבה יותר לימוד בעיון, ומצד שני עם העולם הפנימי שלנו.
אני מלמד הרבה בעלי תשובה, וגם חרדים וגם חובשי כיפות סרוגות. ותאמינו לי – אני מכיר כבר את כל השטיקים. אנחנו הרבה יותר רציניים, אבל עדיין העולם הדתי שלנו צומח מכל מה שמונח ב"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". משם הוא בא, ומשם הוא יונק.
ומה שחשוב לי להגיד הערב יותר מכל דבר אחר, זה בענין הילדים. אני פוגש עשרות מכל הסוגים, גם בחורים חרדים כבר התחילו להגיע אלי כי גם הם נדבקו בזה. הילדים רואים שאבא לא בסדר, הבית לא בסדר, החברה ודאי שלא בסדר, ואנחנו יודעים את האמת שרוב הילדים, אולי חוץ מכמה צדיקים שהצליחו בחינוך ילדיהם עד הסוף, רובם יודעים גם גמרא והלכות אבל גם מי הוא ג'קי צ'אן, וגם מי זה ברוס לי, שהיה בדור שלי. רוב הנערים שהם בני 18-20 שומעים בדיוק את אותה מוזיקה שאני שמעתי. אז כנראה שהם מאד ערניים לעולם, ועכשיו הרבי בכיתה הרבה פחות מעניין ממרוץ מכוניות במחשב, וגם אבא הרי חזר בתשובה מ'שם'.
אם אנחנו רוצים לעשות איזשהו מעשה מועיל אז אני מעלה הצעה לייצר מערכת של שיחות כאלה כמו שהיו כאן מקודם, עם השיחות והצעקות, סביב השאלה הפשוטה, איך עובדים את ה' אנשים שהם מורכבים, שהעולם הזה הוא לא אויב בשבילם, הוא חבר שלהם, הוא ההוכחה הגדולה שיש הקב"ה. איך עובדים אנשים אמיתיים את ה' כשהם רוצים לחנך את הילד להיות אמיתי, שילד יעבוד את ה' ולא את הקהילה, ובכל זאת יהיו לו אופי ומשמעת. איך מתמודדים עם מה שהמוזיקה, הסרטים, האמ-פי שלוש וארבע נותנים לו. זו התמודדות אמיתית. אם לא נדבר על הדברים האלה, ונמשיך לעסוק בכמה מסדרים אותנו, ואיך אנחנו יכולים לסדר אותם בחזרה, אז אנחנו נפספס את מה שהשם קרא לנו בשבילו. השם קרא לנו, לכל אחד מהפינה שלו, בשביל דבר אחד: יש לך משהו אחד שראית בעולם הזה שהוא בר תיקון, והנה עובדה שאתה דתי יחד איתו. אתה דתי עם קרטה ברקע, וסמים ברקע, עם סרטים ברקע, ועם גילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה ברקע, וזה תפקידך לגלות בעולם.
אם נהיה עסוקים בדברים אחרים אנחנו נתפוגג. יש קהילות שהסתדרו, מכל הצבעים: קהילות חרדיות וקהילות חרדל"יות וקהילות מזרוחניקיות ויש ישיבות מכל הסוגים. אבל דבר אחד חסר: מאמינים!
וההגדרה הבסיסית של מאמין זה מי שבכל רגע נתון פועל רק מתוך תנועת נפש אחת, והיא שיש הקב"ה, ופה הוא נמצא, וזה נושא השיחה שלו. וכשזה מה שמעניין אותו, אז אם הילד עף מהישיבה אפשר לקחת אותו ולהראות לו איפה הקב"ה נמצא באמת אצלך בלב.
ואסיים בזה, שאת השיעור הזה למדתי מילדים שנשרו קצת. עסקתי איתם, והייתי נוהג לעשות איתם פעם בכמה זמן טיול. לילה אחד הלכנו בנחל צין כדי לתפוס תפילת שחרית בזריחה. והפעם לא היו שום בעיות, וכולם התפללו יחד תפילת שחרית. לאחר התפילה ניגש אלי אחד מהם ואמר לי: ' הרב, פה זה לא חכמה לחזור בתשובה. עם הזריחה הזאת זה לא חכמה לחזור בתשובה'. ואז הבנתי את הנקודה. שכשבאמת אצלי הלב מחובר אז זה מתחבר גם אליהם. אם רוצים לעשות משהו אמיתי אנחנו צריכים לחזור לנקודת הפתיחה, וצריך להתחיל לחזור בתשובה, ולהעמיד את הקב"ה ואיך עובדים אותו בעולם כפול במרכז השיח שלנו ובמרכז העשייה שלנו עם עצמנו ועם הבית.
טלפון: 
מייל: לחץ
מאמר חשוב , אבל לענ"ד עדיין לא ברור לאיזה מוסדות חינוך אפשר /רצוי לשלוח את הילדים.
זו שאלה חשובה שמטרידה בעלי תשובה רבים