משא ומתן עם ירדנה ארזי ועם משינה, בתהליך ההתחזקות האישי

קטע מתוך הספר "קשה יש רק בלחם" לימד אותי שאנחנו לא לבד.

לפניכם ציטוט נפלא מתוך הספר "קשה יש רק בלחם", באדיבות המחבר, נתנאל אלישיב.

התבוננתי על קירות חדרי. עד לשלב זה בחיי, התרבות שלי היתה חילונית ואמריקאית, ותרבות זו השתקפה היטב בעיצוב החדר. הבנתי שאם אני רוצה להתקדם מבחינה רוחנית, עלי לשנות את האווירה שבה אני חי, וכך ניגשתי לביצוע גיור כהלכה לחדרי.

ראשונה נפלה ירדנה. הסרתי את הפוסטר שלה מן הקיר, ונדמה היה לי שהיא מתבוננת בי בעצב.

ירדנה: למה אתה מוריד אותי? האם קולי כבר לא ערב לאוזניך? האם שירי כבר לא מוצאים חן בעיניך?

אני: תראי, ירדנה, זה לא משהו אישי. אני מודה לך על השירים היפים שלך שהנעימו את זמני מאז עלותי ארצה ועד עתה, אבל אני צריך לעשות שינוי בחיי, ואני לא רואה איך את משתלבת בו.

ירדנה: ומי אם לא אתה יעקוב במחברת אחר מספר השבועות שבהם כל להיט חדש שלי מוביל את "מקום בצמרת" – מצעד הפזמונים של רשת ג'?

אני: מקווה שמישהו אחר יעקוב, אבל אני החלטתי לעבור למצעד הזמר החסידי של ערוץ שבע.

ירדנה: מדוע, האם אתה חושב שהמוזיקה שם יותר טובה?

אני: האמת היא שלא, אבל היא יותר מתאימה למקום שאני נמצא בו עכשיו בחיים. גם קל יותר לעקוב – השירים לא כל כך מתחלפים, כי אין מספיק.

ירדנה: אז אולי לפני שניפרד תעדכן אותי מי מוביל שם את המצעד?

אני: בדיוק השבוע חל מהפך, האחים פיאמנטה עם "סימן טוב" הצליחו להעפיל למקום הראשון על חשבון "ומשפע מצוות תפילין" של מקהלת חסידי בעלזא.

ירדנה לא כל כך הבינה על מה אני מדבר, קיוויתי שהיא תמצא מקום בלבה למחול לי, בזכות כל השנים שבהן תמכתי בה מול עפרה, וניגשתי אל היעד הבא: שחקן הקולנוע הבריון סילבסטר סטאלון, אשר נעץ בי מבט מאיים.

אני: שלום סילבסטר.

הוא: רמבו בשבילך!

אני: סליחה, שלום רוקי, כלומר רמבו. אני צריך להוריד אותך מהקיר שלי.

הוא: גרררר…

אני: כן, אני יודע שזה מרגיז אותך, אבל תבין, אני צריך להפוך את החדר שלי למקדש מעט, והדמות שלך לא נראית לי מתאימה לכך.

הוא: מה רע בדמות שלי? האם הריבועים בבטני לא מספיק מרשימים, האם הוורידים הגדולים לאורך זרועותי לא מספיק בולטים?

אני: אה… לא, מה פתאום, הריבועים שלך ממש על הכיפאק וגם הוורידים, אני פשוט מנסה לצאת מהרעיון של הערצת אנשים בריונים, היום אני יותר בכיוון של תלמידי חכמים. אתה יודע, כמו שכתוב בספר משלי – "ומושל ברוחו מלוכד עיר".

הוא לא ידע.

אחרי סילבסטר הגיע תורם של כמה אמנים לועזיים. זה עבר די בקלות, בין היתר בגלל שאלה היו פוסטרים זולים שחולקו בכל שבוע ב"מעריב לנוער", אבל אז הגעתי לפוסטר היוקרתי של המתאבקים הנודעים, האחים ואן-אריק, שאותו רכשתי בכסף מלא בחנות "לורד קיטש" ברחוב בורוכוב:

אני: קֶרִִי, קֶוִין, צר לי, אבל כל התרבות הזאת של ההיאבקות והאלימות, זה מתאים לעולמו של נער ביוון העתיקה, לא לזה של נער יהודי בארץ ישראל.

הם: אותנו אתה מאשים באלימות?! הרי מעולם לא הרמנו יד על זולתנו, כל הקרבות שלנו מבוימים! רק החבר שלך, דורון, היה היחיד שאי פעם שהאמין שזה אמיתי!

אני: כן, אני יודע, וגם אם יש בכם עוונות, הייסורים הנוראיים שיהיו מנת חלקה של משפחתכם יהיו כפרה עליהם, אבל בכל זאת, אני לא רואה איך אתם יכולים להיות חלק מהנוף שאני מנסה לעצב לעצמי כאן.

אחרי הפוסטרים הגיע תורם של התקליטים והקלטות.

ג'ון ואוליביה קיבלו בהבנה את סילוק הפסקול של "גריז" בכיכובם, גם האחרים לא הביעו התנגדות נחרצת, עד שהגעתי ל"משינה":

אני: יובל, שלומי וכל השאר, אני נאלץ להיפרד מכם.

משינה: איזה דופי מצאת בנו? כולם אוהבים את המוזיקה שלנו, האם רק אתה נורמלי מכולם?

אני: האמת היא שאני באמת אוהב את המוזיקה שלכם, אתם גם נראים לי אנשים נחמדים, אבל המילים שלכם ריקניות מדי, זה פשוט לא מסתדר לי עם התורה שאני לומד לאחרונה.

משינה: אבל זה מסתדר לך עם המתמטיקה שאתה לומד! הרי תמיד אמרת להורים שלך שאתה מסוגל לעשות שיעורי בית במתמטיקה רק כשאנחנו מנגנים בפול ווליום.

אני: לא נעים לי להודות, אבל זה היה סתם תירוץ. פשוט העדפתי לשמוע אתכם מאשר לעשות את שיעורי הבית. אתם תראו שגם בלעדיכם אצליח לעשות שבע יחידות בבגרות במתמטיקה.

הם התווכחו איתי שעות, אבל בסוף אמרתי להם: להתראות, שלום, זה לא נגמר, זה רק הסוף, וגם התקליט שלהם נגנז.

לפתע נשמע קול שקט וביישני. היה זה קולו של אריק.

אריק: מה איתי, מה איתי, מה איתי? האם הגיע גם זמני לפרוח מן הקן שלך?

אני: תראה, אריק, האמת היא שהתכוונתי להשאיר כאן רק שירי קודש, אבל אולי במקרה שלך אני יכול להתגמש. הרי המוזיקה שלך נמצאת על גבול האור, אתה יכול להישאר.

בסוף התהליך קירותי עמדו ערומים, לבי דפק והרגשתי כמו אחרי ניתוח – מכאיב, אבל מציל חיים. התחלתי לתלות על הקירות תמונות של הדמויות החדשות בחיי: הרב קוק, הרבי מליובאוויטש, הרב צבי יהודה קוק, מודעה גדולה של מפלגת התחיה ולוח שנתי של בני עקיבא. אליהם נלוו תמונה קטנה של אברהם פריד עם מילות השיר "אדרבה" מתחתיה, וציור נאה של ירושלים מעוטר בפסוקים שנדפסו בפונט בני-ברקי זול.

המדפים החלו מתמלאים בספרי קודש ומתקן הקַלָּטות התמלא ביצירותיהם של אברהם פריד, מרדכי בן דוד ומקהלת פרחי מיאמי.

ידעתי שהעיצוב המחודש אינו אלא תיקון חיצוני, אבל הוא נתן לי כוחות להמשיך להילחם מתוך חיפוש אחר תיקון פנימי.

עד כאן הציטוט. תתפלאו לשמוע, אבל את הקטע המקסים ומעורר ההזדהות הנ"ל, לא כתב "בעל תשובה" במובן הקלאסי של המילה. את הקטע הנ"ל כתב נער דתי-לייט מרעננה, שעבר תהליך התחזקות עד שנהיה לחזק באמונתו. לא היינו מגדירים אותו כ"בעל תשובה", אבל המילים המרגשות שכתב מעידות על היותו בעל תשובה לא פחות מאיתנו.

אני שמעתי על הספר (בזכות הטור המקסים של ידידיה מאיר) וקראתי את הספר כולו. הספר עוסק בהווי חייו של מתבגר דתי לייט מרעננה: בני עקיבא, בריכה מעורבת, חלומות על גיבוש טייס. לא ממש אמור להיות קשור אלינו, ציבור בעלי התשובה, ולולי ידידיה מאיר מסתבר שכלל לא הייתי שומע על הספר. אבל מאד הזדהיתי עם חלק מהדברים. הסגנון ההומוריסטי הקולח, תיאור נוף ילדותי (גם אני וגם הוא עברנו את שנות ילדותינו ברעננה של שנות השמונים-תשעים, והתיאורים הצבעוניים והססגוניים של העיר, החנויות, רחבת המשביר בליל שבת ועוד, ממש הזכירו לי נשכחות, והחזירו אותי לנוסטלגיה מתוקה. ולמרות זאת – מחבר הספר, נתנאל אלישיב ואנכי – לא הכרנו זה את זה. הוא היה שייך לחברה הדתיים שלא ממש התחברנו איתם, ולא ממש הייתי מודע לעולמם.

אבל הקריאה בספר גרמה לי להבין שאנחנו לא לבד. המאבק הזה בין דרכי השיתוף של קדש וחול אינו נחלתנו הבלעדית. גם דתיים, ואפילו הילדים שלנו מתחבטים באותם סוגיות. אני עדיין לא נתקלתי בכזה ספר שמצליח להעביר מנקודת המבט של נער, את ההתמודדות, מתוך זוית של נער שבסופו של דבר עבר ובחר בהתחזקות, וכיום הוא רב שמלא וגדוש בתורה ויראת שמים. אני החכמתי. אני למדתי שצריך קצת לצאת מהצמצום, ולראות את דרכי ההתמודדות, גם של אחרים, בסוגיית ההתבגרות, בסוגיית ההתחזקות. המשוררת רחל כתבה: "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה". אנחנו לא נמלים ותמיד נחמד להיחשף לנקודות מבט שונות. לסיכום: זהו ספר משעשע וקולח, מזוית אישית וכנה. מומלץ.

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.