כח הפז"מ – וגן המבוכה האישי שלנו

פז"מ זה מושג צבאי. ראשי תיבות של 'פרק זמן מינימלי'. המושג בא לומר שיש דברים שאי אפשר ללמד, וחייבים לתת לזמן לעשות את שלו.

לדוגמא, אדם צעיר לפעמים יתקשה להבין דברים מסוימים. נסיון החיים הוא בית הספר הטוב ביותר, ועד שאתה לא חווה בעצמך, נכשל, לומד, מתנסה, הידע שלך ישאר תיאורטי ומנותק.

כלל זה נכון גם על מי שצעיר בגיל (נער בדרך כלל לא יכול להבין דברים מסוימים, כידוע), וגם על מי שצעיר כהורה (אחי מבוגר ממני בשמונה שנים, אך בגלל שהוא זכה להיות אבא בזמן שאני כבר הייתי אב לשלושה, היה לי הרבה יותר נסיון ממנו בתחום ההורות), וכלל זה נכון גם על מי שצעיר בתשובה, כלומר שהוא בעל תשובה צעיר, שאז גם אם הוא מבוגר בגיל, הוא לא יכול לראות תמונה שלמה ומאוזנת של היהדות.

רק אחרי שאדם 'צובר פז"מ' בעולם התשובה, הוא מתחיל לראות את העולם דרך עוד זויות, לדוגמא: דרך ילדיו, דרך משפחתו, דרך מעגל היכרויות גדול יותר, לא רק את החוג המצומצם שבו הוא היה בתחילת התשובה, אלא דרך אנשים ממגזרים אחרים, ורק אז הוא יכול לקבל תמונה מאוזנת ובחירה מושכלת של דרכו בעולם.

וכך באמת סדר הדברים, כמו שכתוב בגמרא (גיטין מ"ג א') ש'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן', ופירש רש"י שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן, שרק אז הוא נותן לב ומבין. וזה יסוד הפסוק (משלי כ"ד ט"ז): "שבע יפול צדיק וקם", בהתחלה אדם נוטה לכיוון אחד, ואח"כ המציאות גורמת לו להבין את נקודות המדומינות שלו, והוא מאזן את עצמו לכיוון השני, וכך כמה פעמים עד שהוא מוצא את דרך הזהב האישית שלו.

דבר אחד ברור. לבעלי תשובה יש 'גן מבוכה' משלהם.

התיעצתי פעם עם רב גדול בשאלה של 'בעלי תשובה', האם ללכת לאיזה חתונה של בת דודה חילונית, באוירה מלאה נסיונות. הרב חשב במשך כמה דקות. כבר התחיל להיות לי לא נעים, לא ידעתי שהשאלה עד כדי כך מסובכת, ואז הרב אמר: "אני לא יכול לענות לך. חסרות לי יותר מדי הקדמות. אני לא מספיק מכיר אותך, אני לא מספיק מכיר את המשפחה שלך, את הציפיות שלהם ממך, אני לא מספיק מכיר פתרונות טכניים לעקוף את הבעיה. בדבר הזה פשוט לא אוכל לומר דעת תורה. אני חושב שרק בעל תשובה ותיק, פיקח וירא שמים, יכול לסייע לך בעניין כזה.

המסילת ישרים נותן משל של 'גן מבוכה', מבוך שאפשר להסתבך בו ימים שלמים, אבל מי שהגיע למרכז יכול לייעץ לאחרים. גן המבוכה של בעלי התשובה הוא ייחודי להם. תמצא רב כזה.

זו תשובה שהיתה אנטי-תזה מוחלטת לקלות שבה עד אז כל אברך שאיתו התייעצתי מייד דימה את השאלה למשהו שהוא עבר והזדרז לתת לי תשובה מוחלטת. באותו רגע הבנתי שיש דברים שאיתם באמת חייבים למצוא רב מסוג אחר.

זו רק דוגמא לתובנה אחת שבעל תשובה צעיר עלול לכפור בה, אבל עם הנסיון והפז"מ מתגלה עוד ועוד.

בדרך כלל, בשלב שבו בעל תשובה עדיין בתחילת דרכו בעולם התשובה, הוא ב'אורות' וקשה לו מאד להבין את מורכבות החיים הדתיים. גם אם הוא לומד תורה, קשה לו 'לחיות' את התורה, להבין את הצרכים של מורכבות נפשו ולתת מענה גם לצרכים שכרגע פחות דומיננטיים. כך טבע הדברים, זה תהליך מובן, אבל לא רחוק היום שבו יגיעו שלבים יותר מורכבים בתשובה שלו. החכמה היא לא לשרוף גשרים וקשרים, לתת מקום 'לקדש' ולהחזיר בתשובה גם מקומות וצרכים חבויים.

ההדרכה שבעלי תשובה צעירים מקבלים לא תמיד נותנת התיחסות מלאה לשלבים הבאים. המדריכים, רבני הישיבות והמדרשות, לא תמיד מדגישים שכרגע אתה בבועה של קדושה, המן יורד לך משמים, אבל יבואו בהמשך שלבים של דאגה לפרנסה, לאחריות, למשפחה, וכדאי להכין את עצמך לא להישבר מכך. אני עוד לא נתקלתי ממישהו שנולד לו בן זכר והוא עומד עצוב על 'ביטול התורה' בזמן הברית של בנו. זה מובן שאם הקב"ה זיכה אותי בבן זכר, חלק מהעניין של מה שהוא רוצה ממני כרגע זה לקבל את המצב (המבורך) ולדאוג לטרדות הברית, הטקס, ההנהונים ושיחות הסרק עם הדודים והדודות. ככה זה. וזה לא נכון רק לשמחות ולארועים מיוחדים. נבין שאין כאן הפרדה בין קודש לחול, אלא בין קודש לקודש, "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" ואתה עושה רצון ה' לא רק בזמן תקיעת השופר ולימוד הגמרא, אלא גם בשיחה בבית, בשיחה עם ההורים, באחריות לפרנסתך. זה קודש מסוג אחר, אבל אין מקום להלקאות עצמיות בלתי נפסקות.

והעיקר – גם אם נפלנו, אסור לשכוח שאם אנחנו עדיין פה, אז בורא העולם לא התיאש מאיתנו, ולכן גם לנו אסור להתיאש מעצמנו. בכל רגע יש לנו בחירה, ואפשר תמיד לבחור בטוב, כל פעם מחדש. יש בכל רגע בחיים צומת חדשה! אם נתמלא בתחושת שליחות ונייצג בצורה תורנית וראויה את היותנו בני תורה, בעלי תשובה, נוכל להקרין לעצמנו, למשפחתנו, ולעולם כולו, דמות של השראה.

בהצלחה!

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר