אפשר להוציא את הבן אדם ממצרים, אבל לא קל להוציא את מצרים מהבן אדם.

להיות בן חורין, זה גם במובן הכלכלי. אחרת אתה נשאר משועבד, נשאר במצרים.

יש פתגם שאומר, אפשר להוציא את הבן אדם ממצרים, אבל לא קל להוציא את מצרים מהבן אדם. יציאה אמיתית לחירות אינה רק יציאה מסטטוס של עבדות לסטטוס של חירות. יציאה אמיתית לחירות היא בחירה לא קלה ולא טבעית. היא בחירה אמיצה ללכת נגד הזרם. אנו בעלי התשובה מכירים את זה היטב. ודוקא בגלל זה אסור לנ לשקוע על התרפקות נוסטלגית אלא להמשיך לחפש, בעוז ונחישות אחרי דרכנו האמיתית בעולם.

יש בפרשה שלנו פסוק שטעון הסבר: "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי". התרגלנו, אז קשה להתפעם מהנוראות שבחידוש בפסוק הזה. יש כאן יהודי שיכול להיות בן חורין ולמרות זאת בוחר להישאר עבד. ממש לא יאומן כי יסופר. כל מי שזכה פעם לשמוע אסיר, שמע כמה הצורך בחופש, בחירות, הוא צורך חיוני ובסיסי אצל אדם, וכאשר מונעים חירות, העובדה שהאפשרויות חסומות הופכת להיות עינוי מתמשך. אז איך זה שבן אדם שיכול לזכות בחירותו, להיות אדון לגורלו, בוחר להישאר תחת אדונו כעבד נרצע?

הרב איתמר שוורץ, כתב בספרו ("בלבבי משכן אבנה") שבמבט עמוק יותר נמצא שחלקנו לא יותר טובים מהעבד הזה, כיון שחז"ל אמרו לנו: "אין לך בן חורין אלא מי שיושב ועוסק בתורה". לכאורה היו צריכים דברים אלו לגרום לכל אחד מאתנו שתורתו תהיה בבחינת "עסק". הוא מרחיב ואומר, שכידוע, האדם מורכב מגוף ונשמה, שהיא "חלק אלוק ממעל", ויש בה איזה מן דמיון עם ה"אין-סוף". אחת מנקודות הדמיון הזו, נקודת ה"חירות". בנשמה הקדושה יש  תכונה שאינה רוצה  גבול וצמצום, אבל בשעה שהנשמה נכנסת לתוך גופו של האדם המוגבל, גם היא כפופה במידת מה לחוקי "הגוף", והם יוצרים הגבלה לנשמה. דבר זה קשה לה ביותר מכיון שהוא נגד טבעה, וכל הזמן בוערת בה התשוקה לחירות. הדבר מתגלה בליבו של האדם, אבל פעמים רבות אדם אינו יודע לפרש את התשוקה והרצון לחירות, וחושב שהוא בה מכח הגוף. זו טעות נפוצה: לדוגמא, האדם חש ברצון ותשוקה ל"שחרור". אם הוא מפרש את הדבר שה"גוף" הוא הרוצה את השחרור, התוצאה תהיה שהוא יתן לגוף אפשרויות נוספות להנאה ותענוג, והוא לא יגביל את "גופו". הבעיה, שבכך הוא מגביר את כח הגוף החומרי, עליו אמרו חז"ל: "יש לו מנה – רוצה מאתים". מי שמחליף את הדרכים ונותן ביטוי לרצון ל"חירות" בגופו במקום לנשמתו, ומרשה לעצמו הנאות מרובים יותר, לא בא בכך על סיפוקו, ותמיד יגדל בו ה"חסר", ולעולם לא ימצא לעצמו מנוחה וחירות.  כשיכיר האדם שעיקר מי שמדבר אליו היא הנשמה, וכל הרגשת "חסר" מקורה חסר בנשמה ולא חסר גשמי, ויחוש האדם שהנשמה היא התובעת ממנו להשלימה ולמלאות את חסרונה, יזכה עם הזמן מתוך יגיעה ותפילה לבורא העולם להגיע להשגה של התפשטות בגשמיות ולהתגברות כח השכלי. עד כאן דברי הרב שוורץ.

כדי באמת להצליח להגיע ל'חירות' ולא ליפול למלכודת של העבד, עלינו להיות ערניים לכך. יש לנו בחירה מתמדת בין נזיד עדשים לבין הבכורה, שהיא הדבקות והקירבה לה' יתברך, אבל כדי להגיע לאותה דביקות יש כמה תנאים שחייבים לשים לב אליהם. קודם כל תורה, כמובן, שאין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה, ובלעדיה כל עבודת השם חשודה על מדומינות. אבל חז"ל גילו לנו שלא רק בתורה, אלא יש עוד זירות שצריך לחזק באופן תמידי. יש ארבעה דברים שצריך להתחזק בהם. וכך הם אמרו (ברכות ל"ב ב'): ארבעה דברים צריכים חיזוק: תורה, ומעשים טובים, תפילה, ודרך ארץ. אלה הדברים שבהם אדם צריך להתחזק בהם תמיד בכל כוחו (לשון רש"י שם). על הדיבורים של תורה ותפילה, וגם מעשים טובים, כולנו מכירים אין סוף שיחות חיזוק, ספרים ועלונים, שיעורים ודרשות. ולכן ננסה לנצל את הבמה הזאת להאיר ולהתמקד דוקא בדבר הרביעי שאותו ציינו חז"ל: דרך ארץ. מה הכונה שצריך להתחזק בדרך ארץ בכל כוחו? מסביר רש"י, שם: "דרך ארץ" – אם אומן הוא – לאומנותו, אם סוחר הוא – לסחורתו, אם איש מלחמה הוא – למלחמתו, עכ"ל.

ננסה להרחיב. כדי לצאת לחירות, אי אפשר בלי חירות כלכלית. אדם שמשועבד לכיבוי שריפות, חי בקרב הישרדות שבו הוא לא אדון לחייו, והוא חייב לספק את אדוניו השונים. גם זה סוג של עבד. זה לא אומר שכל מי שבעל ממון הוא אוטומטית צדיק, אבל מי שזכה לעצמאות כלכלית יכול לאפשר לעצמו לתחום זמנים לערכים שחשובים לו באמת. בין אם זה לקבוע עיתים לתורה, לקבוע זמני איכות עם אשתו ועם ילדיו, ושלא נדבר על זמן למפגשי חברים, בריאות הגוף, תחביבים או סתם דברים משמחים. ולכן אחד התנאים לנבואה הוא להיות עשיר, שזה תנאי יוצא דופן, וענינו חוסר תלות באחרים. בדבר הזה עלול להיות חסרון מסוים לאנשים צדיקים מבקשי ה', שלפעמים מרוב טהרת נפשם, הם עלולים לזלזל בגדרי ההשתדלות, ולמעט בהשתדלות המחויבת. אותו מיעוט השתדלות עלול לגרום לכך שגם אם נגזר עליהם בראש השנה לקבל שפע רב, עצם הזלזול בגדרי ההשתדלות – הוא עצמו סיבה לכך שהם לא יקבלו מה שנגזר עליהם, כמו שכתוב בספרים הקדושים (לדוגמה, ראה 'פלא יועץ' ערך השתדלות). כמובן שזה גבול דק וחמקמק, ומאד קל לפספס אותו, אבל כשם שצריך להיזהר מריבוי ההשתדלות, שכידוע אינו מועיל מאומה ורק זורה אבק על זוהר האמונה, כך גם מיעוט בהשתדלות עלול לגרום לנזקים בטווח הארוך, ולהביא אותנו למצב שבו אנו לא מצליחים לנהל את החיים שלנו, אלא משועבדים לבעלי מאה, לבעלי שררה, לבעלי גמ"חים או סתם לאנשים טובים אבל עם אינטרסים אחרים משלנו. העוני עלול להעביר את האדם על דעת קונו, ולכן כה חשוב לדאוג ליציבות כלכלית, שגם זה תנאי חשוב להיחלץ מן העבדות והשעבוד, בדרך להיות בן חורין.

יעזרנו ה' ונצליח כולנו להיות במסע בדרך לחירות, ושכל אחד ואחד יצליח להיחלץ מהמצרים שלו, בדרך לחירות עולם.

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.