החיבור המיוחד שלנו כבעלי תשובה עם פורים

לא סתם הזדמנות להתחפש ולתת משלוח מנות, אלא יום של קבלת התורה מאהבה. לא פחות. איך מצליחים להתחבר ולהבין את תפקידנו כבעלי תשובה ביום הגדול הזה.

כבר כתבנו פה בעבר על עצות להגיע לשמחה, ועל עצות פרקטיות לעבור את פורים בשלום. במאמר זה ננסה להעמיק קצת, ולכתוב על היום הזה ממבט יותר רחב, עמוק ורוחני, ומשם נחבר את הדברים לתפקיד ההיסטורי שלנו כבעלי תשובה.

את דברי ימי עם ישראל אפשר לחלק לשנים. תקופה ראשונה אור, השניה חושך. עד לאור הגאולה, אור חדש שנזכה כולנו מהרה לאורו. המדרש (שמו"ר ט"ו) מציין זאת וממשיל את ההיסטוריה למחזור הירח. מאברהם אבינו עד שלמה המלך, תקופה שבה הלבנה מתמלאת, האור מתגבר. זו היתה תקופה של חיבור חזק, חיבור בין הקב"ה ועם ישראל. תקופה שבה היה בית המקדש, שכנה שכינה בישראל, היו ניסים גלויים, היו יותר ממליון נביאים, שזכו לחוות עוצמה אדירה של קשר עם הבורא. תקופה של אור, של אמת, של דבקות גדולה. על זה נאמר שיר השירים, וכל יתר ביטויי האהבה בין בורא העולם לבין עם ישראל.

משלמה ועד צדקיהו, האור הלך והתעמעם, עד לחשיכה הגמורה, לחורבן בית המקדש ולגלות שנמשלה ללילה (רש"י סנהדרין צ"ד א'). כמה סימלי ונורא שהבבלים ניקרו את עיני צדקיהו המלך האחרון (כמבואר במלכים ב' כ"ה ז'). שיקעו אותו ואותנו באפילה, היגלו והושיבו אותנו במחשכים ("במחשכים הושיבני" – זו בבל, איכה ג' ו' וסנהדרין כ"ד א'). החלה תקופת חושך. לא גשמי, אלא ניתוק מהנבואה, מהקשר הישיר. הסתר פנים. זה לטובתנו, כי כאשר יש נביאים ומקדש גם התביעה גדולה יותר. וכך התחילה לה תקופה חדשה, תקופה של חושך וריחוק. היסטורית, זה התחיל עם חורבן בית המקדש. התחיל עידן של גלות, חושך, ניתוק… אין מקדש, אין נבואה והארץ שוממה. התחושה בלב היא של הסתר פנים, כאילו הכל מקרה, לא מרגישים את ההשגחה. היהודים חיים בגולה, בין הגויים. מידי פעם זוכות קהילות שונות לאוטונומיה מסוימת וליחסי שכנות סבירים, אבל זה לא מחזיק מעמד, ותמיד מגיעה רוח סערה (ראה משך חכמה ויקרא כ"ו מ"ד), רוח סערה ששחושפת ומגלה שוב את האנטישמיות, בפוגרומים ואינקוויזיציות, גירושים ורדיפות. בתקופה הזאת כבר לא מרגישים את ההשגחה, וצריך להיאחז בהרבה אמונה כדי לשרוד.

בספרי הסוד כתוב שיש הקבלה מופלאה בין אדם הראשון לבין עם ישראל, בבחינת: "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם". השעות הראשונות שעברו על אדם הראשון היו שעות שבו חוה היתה חלק ממנו, לפני שהופרדו. חז"ל אומרים שבזמן הזה חוה היתה צלע (אין הכוונה rib, אלא צלע במשמעות של צד, כמו "צלע המשכן"), או זנב (שוב, אין הכונה לחלק האנטומי שיש לחיות, אלא לחלק שנגרר אחרי הראש, שעליו מבקשים ש'נהיה לראש ולא לזנב'). אחר כך ה' הפיל תרדמה על אדם והפריד ממנו את חוה, שהפכה ליצור עצמאי לכל דבר.

גם על עם ישראל עבר תהליך מקביל: הזמן מיציאת מצרים ועד החורבן מקביל למצב של אדם וחוה לפני שחוה הופרדה מאדם, שאז הנקבה, עם ישראל, נגרר באופן אוטומטי אחרי הקב"ה. סוג של "כפה עליהם הר כגיגית", עוצמות של גילוי אלוקות שהופכות את הבחירה לרובד אחר לגמרי. אבל אז היה החורבן, שמקביל לתרדמה שה' הפיל על אדם כדי להוציא ממנו את חוה. חז"ל אומרים שהשינה הזאת (שמכונה 'דורמיטא') היתה רגע קריטי מאד. כאשר הנוקבא הופרדה, זה היה נראה כאילו נגמר הסיפור. איך אפשר לתאר את עם ישראל בלי נבואה, בלי מקדש. המן בא לנצל את הרגע הזה. ולגמור עם הסיפור. הוא אבחן ש"אלוקיהם של אלה ישן הוא". אבל הוא טעה. ה' מעולם לא עבר למצב שינה. "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". הוא פשוט עבר למצב הנהגה אחר לגמרי. מצב של צורת גילוי מחודשת. אנחנו, עמוק בגלות, כבר די רגילים לקשר החדש הזה, אבל אז זה התחדש והתעצב לראשונה. סוג שונה של קשר עם הקב"ה.

למרות שהתורה כמובן היא תמיד אותה תורה, והמצוות הן אותן מצוות, עדיין יש איזה משהו בסיסי בקשר, בתחושה, ביחס בינינו לבין הבורא, ששונה באופן מהותי בכל אחת מהתקופות.

לא חוכמה להיות צדיק בתקופה שיש מקדש, כשיש ניסים גלויים ונביאים שמוכיחים אותנו בכל פעם שיש חריקות. זוהי רמה של קשר הדוק וצמוד, כמו אמא שלא עוזבת את היד של הבן שלה, ואפילו אם הילד שובב גדול, משהו בחופש וביכולת הבחירה שלו קצת מוגבל. בתקופת הדבקות, אין מקום לספקות באמונה, שהרי יש נבואה ויש ניסים תמידיים כל הזמן. ולכן יש הרבה מצוות שייחודיות דווקא לתקופה הזו – כמו כל ענין הקדשים וטהרות, ויש יצרים המיוחדים לתקופה הזו – כמו יצר עז לעבודה זרה, ובהתאם גם איסורים – כמו איסור להקריב קרבן לקב"ה בכל מקום מלבד בית המקדש [איסור שנשמע היום בלתי מובן לחלוטין, כיון שאין לנו את היצר החזק הזה להקריב קרבן להשם יתברך].

בתקופה השניה של החושך והגלות, של הסתר הפנים, באמת נראה ממש כאילו הקב"ה ישן. זה מצב שבו לנו יש תפקיד חדש בהנהגה המחודשת. להשתוקק. לומר: "עורה למה תישן". לכסוף, לרצות, לבקש את קירבתו. בדבר הזה אין מצות "והלכת בדרכיו" –  מה הוא ישן אף אתה ישן. להיפך. המצב הזה נותן לנו תפקיד הרבה יותר אקטיבי, כאן מתחיל החלק שלנו בזוגיות: לרצות לקבל, להשתוקק לקבל. אף אחד לא מכריח אותנו. יש לנו כביכול חופש מוחלט ואנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים. ובכל זאת, אנחנו בוחרים ורוצים ויוזמים להפנות את הרצון והתשוקה כלפי אלוקים, ולא כלפי אלפי מסיחי הדעת והמפריעים למיניהם. אבל אנחנו צריכים להשתוקק לזה, להתאוות לזה.

בזוהר יש מאמר שאומר ש'איהו אמת ואיהי אמונה'. הקב"ה אמת, וכנסת ישראל היא אמונה. האמונה הוא כח נפש חזק שאפשר להדביק אותו לכל מיני דברים. פתי יאמין לכל דבר. הבחירה שלנו היא לא להסתנוור ולא להתבלבל מהפיתויים, ולהצמיד את כח האמונה לדבר האמיתי, לאמת. לבחור לקבל את התורה מאהבה. מדובר פה כמעט על שינוי פיזי אצל הנוקבא, אצל עם ישראל. כביכול, צמחו פה לנקבה אנטנות עצמיות, והיא בוחרת לאיזה ערוץ להתחבר. רואים שזו המגמה בעולם מאז, עם ריבוי הפלורליזם והפמינזם וכל המגמות שמדגישות את הבחירה העצמית שלנו כצרכנים.  ואם למרות כל הפיתויים מצליחים לכוון את הרצון הזה לעבר הקב"ה. אז זה עיקר תפקידנו. לקוות. להשתוקק. לכסוף. להתקשט לפני הקב"ה

לפורים יש כאן תפקיד מאד משמעותי. נס פורים קרה בתקופת מרדכי. בית המקדש חרב, מרדכי הוא מלאכי, אחרון הנביאים. המגילה מספרת את סיפורו של עם ישראל מצידנו, צד הנקבה, צד המלכות (בחינת: "ותלבש אסתר מלכות"). כאן היא נולדה ובחרה מעצמה להידבק בקב"ה. ולכן חז"ל קראו למגילה: "אסתר" ולא "מגילת מרדכי ורעיתו". כי זה העיקר פה. הנוקבא. הגילוי כלל ישראל כזוגתו של הקב"ה. דוקא העובדה שהוא מתגלה כישן, זה מה שנותן את ההזדמנות להשתוקק אליו מתוך מצב של חופש מוחלט. כביכול. .

כאשר מבינים את היסוד הזה, אפשר להבין עד כמה דוקא תקופת הגלות נותנת לנו הזדמנות עצומה להתעלות בעבודת ה'. האפשרויות לחטוא הופכות להיות יותר ויותר זמינות, והסתר הפנים הולך וגדל. ואף על פי כן, אנחנו בוחרים לרצות את הקשר עם הקב"ה, לשמוע דברי תורה, להתפלל, לעשות מצוות, לבחור בחיים. במיוחד בדור שלנו, שאפשר לשים את העגיל איפה שרק רוצים, להיחשף לאיזה מדיה או לאיזה אתר שרק רוצים, וזו בחירה שלנו להיכנס למקומות שיקרבו אותנו לקב"ה. אנחנו מייחלים ומבקשים מהבורא שיחזור להאיר פניו אלינו, שירחם עלינו, שישפיע עלינו את טובו הגדול, ושיביא לנו גאולה שלמה בקרוב!

עד כאן הבנת דברי משיחה ששמעתי בענין זה מהרב חגי מזור. אולי דבריו מאירים יותר את דברי תיקוני הזוהר שיום הכיפורים הוא רק כ'פורים', כלומר שאפילו יום כיפור אינו חזק בעוצמתו כמו יום הפורים. וצריך ביאור, למה כל כך גדולה מעלת היום הזה. ועל פי דברי הרב חגי הדברים נפלאים, באמת זה יום קבלת התורה מאהבה, גילוי חדש שהוא החיבור שלנו לתורה. אשרינו.

וכעת אוסיף עוד קטע קצר שמדגיש את מעלתנו כבעלי תשובה בהקשר הזה. בספר שפת אמת (על פרשת ויקהל, תרל"ה) כתוב שלעניין התרומה שעם ישראל נתן לבניית המשכן, היתה מעלה לגברים על פני הנשים, וכמו שכתוב בפסוק: "ויבואו האנשים על הנשים". ומה היתה מעלתם? מעלתם היתה שהם חטאו בעגל, ולכן התעלו, כיון שבמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים וכו'. ומה הסבר הדבר? כותב השפת אמת וזה לשונו: "וזה פירוש תשובה. שעל ידי שלוקח לו דרך מרצון החטא איך לעשות רצון עליון, כמאמר 'עשה רצונך רצונו', נמצא מחזיר רצון החטא למוטב. כי כל הרצונות אשר לא לה' המה נמצאים באדם רק כדי ללמוד דרך לעבודתו יתברך, ונמצא משיב הרצון למקומו. וזה המקום, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כי לא נמצא להם רצון עמוק כזה", עכ"ל. והדברים מבהילים ועמוקים. דוקא לנו, בעלי התשובה, יש מעלה מסוימת בכך שחידדנו רצונות מסוימים בצורה עמוקה, כעת כששבנו, יש לנו כלים לתעל את אותם רצונות לשרשם האמיתי.

לאור הסקירה ההיסטורית של עם ישראל, דברי השפת אמת מקבלים חשיבות מיוחדת במיוחד. זה לא 'סתם' מעלה, אלא זו ממש בשורה. יש כאן קומה חדשה לגמרי. דוקא בעלי התשובה, בגלל היותם בעלי תשובה, עושים תיקון עצום בדבר שהוא עיקר תפקידנו בגלות. לא להשלים עם צביעות או בינוניות, אלא לקחת את האורות הגבוהים של העוצמות הרוחניות אליהן נחשפנו, ולהביא את כל הכוחות והאנרגיות שלנו לשם. זה לא קל, ואנו נאלצים לאורך המסע לגייס הרבה כוחות נפש בשביל זה. אבל בשביל זה אנחנו פה.

פורים זה החג שלנו, שמזכיר לנו את זה, ונותן לנו את הכח, את ההארה להתעצם בזה. יהי רצון שנצליח.

 

 

תמונה: גדי פולק.

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.