עצמאות כלכלית

עיקר הבעיה של בעלי התשובה היא חסרון עצמאות כלכלית. תפיסות שגויות של הצלחה רוחנית מקבעות ומקדשות את העוני ומונעות מבעלי תשובה לממש את כשרונותיהם, למקצע אותם, להתפרנס מהם בכבוד ולקדש שם שמים

הרבה דרשנים בארגוני קירוב שונים נוהגים לספר את המעשה על הנרי פורד, המיליארדר מייסד חברת הרכב האמריקאית "פורד", שפעם אחת היה בחופשה וראה על חוף הים דייג מקומי. כאשר אותו דייג הצליח לדוג את הדג השני שלו, הוא קיפל את הציוד והתכונן לעזוב את המקום.

פורד לא התאפק ושאל את הדייג: "מדוע אתה לא נשאר לדוג עוד דגים?"

ענה הדייג: "אני לא צריך יותר משניים, אחד לארוחת צהרים ואחד לארוחת ערב"

אמר לו פורד: "לא חבל, אם תדוג עוד כמה דגים, תוכל ללכת למכור אותם בשוק"

שאל הדייג: "בשביל מה?"

ענה פורד: "תוכל לחסוך כך קצת כסף, ועם הזמן תוכל לשכור מישהו שיפתח בסטה קבועה בשוק, אתה תדוג והוא ימכור!"

 שאל הדייג: "בשביל מה?"

ענה פורד: "מה זאת אומרת, תוכל לחסוך ככה קצת כסף, ולהשקיע בקניית רשתות, וכך תוכל להגדיל את תפוקת הדייג שלך ולהגדיל את המכירות!"

שאל הדייג: "בשביל מה?"

ענה פורד: "מה זאת אומרת, תוכל לפתח מותג, לשווק בכל הארץ, אולי אפילו לחסוך קצת כסף ולקנות סירה קטנה שתוכל לדוג איתה את הדגים השמנים שבלב ים, עם הזמן תחסוך עוד כסף ותוכל לקנות צי שלם של אוניות…"

שאל הדייג: "בשביל מה, למה אני בכלל צריך את זה?"

ענה פורד: "ככה תוכל לנסוע לחופשה כמוני בראש שקט, ולשבת לך רגל על רגל, על חוף הים, להתבונן בגלים בראש שקט"

השיב לו הדייג עם חיוך גדול: "אבל זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו…"

מקובל משום מה לעצור כאן את הסיפור, בנקודה בה נראה שהדייג הוא הפיקח הגדול שחוסך מעצמו אחריות ודאגה מיותרת, והמליונר סתם רודף אחרי זנבו במרדף חסר תכלית של עמל מטופש ולא מועיל.

אינני יודע אם הסיפור אכן היה במציאות, ואיך הגיב פורד לטענתו המחוכמת והזחוחה של הדייג הפיקח. אבל נראה לי שהתשובה האמיתית לדייג זועקת מאליה:

הדייג תלוי לגמרי בשללו היומי, ואם לא יצליח לדוג – לא יהיה לו מה לאכול. אין לו שום רשת בטחון ושום יציבות כלכלית, שום חסכונות, שום אפשרות לצאת לחופשה. אין ספק שפורד מצליח יותר, בכך שהאימפריה שבנה כבר עובדת עבורו, והוא יכול להרשות לעצמו הרבה יותר מאשר מנה עיקרית כל יום לארוחת הצהריים.

יש כלל שנכון לגבי כל צורות החיים. ככל שיצור מפותח יותר כך הוא פחות תלוי בסביבה שלו. זה ההבדל בין עשב, שפורח מהר עם ירידת הגשמים, אבל מהר מאד הוא יבש ונובל, לבין עץ ששתול על פלגי מים, שאינו חושש מן הקיץ, ואפילו משנת בצורת, כיון ששורשיו יונקים מים כל השנה ולכן את פריו הוא נותן בעתו ועלהו לא יבול. זה גם ההבדל בין זוחלים בעלי דם קר, שחייבים להיות בתרדמה במשך החורף, לבין יונקים בעלי דם חם, שמסוגלים להיות פעילים ולחמם את גופם גם כאשר בחוץ קר. וזה גם ההבדל בין בני אדם שנמצאים בשליטה על החיים שלהם, במצב נפשי של ישוב הדעת, לבין אלה שתלויים תמיד בסביבתם, ועסוקים בכיבוי שרפות בכל החזיתות, ומנסים לשרוד את שיגרת חייהם השוחקת, ולנווט בין ההוצאות הרבות מספור. הסיפור עם פורד אכן מייצג את הפסיביות של הדייג, שמחכה שהדג יבוא לחכה שלו, לבין פורד, שמציע ללכת לפרוס רשתות בעומק הים, להשקיע בשיווק, לעשות מעשים אקטיביים כדי להגיע לעצמאות כלכלית.

אלה שהצליחו לנווט את חייהם למהלך של שליטה זוכים למקורות הכנסה מרובים, כך שהם אינם תלויים במקור אחד. זה נותן להם עצמאות ויש להם אפשרות להשקיע, לחסוך, לעשות ביטוח, להסתכל לא רק על המחר אלא גם על העתיד היותר רחוק. כנגדם, יש את אלה שלא נמצאים בשליטה, הם תלויים בסביבתם, ובדרך כלל מרגישים עומס יתר בעבודה שלהם, לחץ ושחיקה, המשכורת שלהם נמוכה ממה שבאמת הם מסוגלים וראויים להרויח, והם מרגישים חוסר שביעות רצון וחוסר ניצול של מה שהם באמת רוצים לעשות בחיים.

דוקא אנחנו, בעלי התשובה, שכל כך נאבקנו להכניס לחיינו מימד רוחני, נטינו בתחילת התשובה, בצורה כזאת או אחרת, להתייחס בזלזול מסויים למרוץ העכברים והרדיפה לבצע ולחומרניות. בהתחלה עוד אולי הצלחנו לחיות בדוחק, אבל בהמשך החיים נדרשנו ליכולת תמרון בלתי אפשרית מול הוצאות הולכות וגדלות, דבר שגרם לנו להשקיע הרבה אנרגיה ויצירתיות בקרב ההישרדות המתיש, במקום להפנות את היצירתיות הזאת לתחומי הזוגיות, חינוך הילדים, לימוד התורה ועבודת ה'.

אדם רוחני נעלה לא אמור להיות תלוי באחרים. הוא לא אמור לסבול מדקדוקי עניות שיגרמו לו להיות פחות עצמאי, פחות שולט בזמן שלו, אלא נזקק ונתמך, תלוי באחרים. בני המשפחה של אדם רוחני לא אמורים לראות אותו רק כשהוא שפוך מרוב עייפות, מרוב טרדותיו גם בתחום העזרה לזולת וגם בתחום פרנסת ביתו. הם גם לא אמורים לחיות בעוני, או בתחושת החמצה מתמדת. כל אותם סיפורי גבורה ומופתים על אנשים קדושים שהצליחו לשרוד בעוני נורא אכן מרשימים ומחזקים, אך צריך להבין אותם לעומק, ולא לשכוח באיזה מציאות הם היו חיים, מציאות של חוסר ברירה. החברה כיום מחייבת לגור בדירות, לשלם חשבון חשמל, ארנונה, מים, יש איזה מינימום של הוצאות שחייבים לשלם, יש שלב שבו הוצאות החינוך גדלות בצורה משמעותית ואי שם בהמשך החיים מגיע גם שלב שבו צריך לחתן ילדים ולתמוך בהם.

עגל הזהב הוא סמל הבצע. אבוי למי שזו מטרתו בחיים, להרבות ממון. אבל אם נתיחס אל הכסף כאל אמצעי, אין בכך דבר רע, כיון שבעצמותו הכסף הוא ניטרלי, הכל תלוי באופן שמשתמשים בו. לענין זה, אפשר לדמות אותו לשכל. השכל איננו דבר רע. אפשר להשתמש בו לדברים טובים, לשם כך הוא נברא. אפשר גם להשתמש בו לדברים רעים ומושחתים, כמו שראינו עיוותים נוראיים במהלך ההיסטוריה. אי אפשר לומר שבגללם לא ראוי לקנות חכמה ודעת. הפסוק אומר (הושע י"ד י'):"יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". גם הכסף הוא כלי ניטרלי, ואם יש אותו במידה מספקת, ומשתמשים בו למטרות טובות, זה כלי נהדר!

הנהנתנות, הגאווה והחמדנות הן תופעות לוואי מגונות שמצויות בקרב אנשים אמידים, ואכן יש התיחסות נרחבת במקורות בגנות התופעות האלה, על אותו"עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה' י"ב). הרבה יהודים יראי שמים שמנסים באמת לברוח מאותן תופעות שליליות נראה שהדרך הקלה היא לברוח מהעושר. אבל זו לא חכמה לברוח מהעושר, מותר לרצות אותו. אמת, לעושר יש תופעות לוואי מסוכנות, "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ", ולכן הרבה התרגלו לקדש את העוני ולהפוך אותו לאידיאל, אבל גם לעוני יש תופעות לוואי ונסיונות לא קלים. תופעות חמורות אלה הוגדרו במקרא ובדברי חז"ל בצורה מאד קשה, כמו שנאמר בפסוק: "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים" (משלי ט"ו ט"ו), וחז"ל אמרו שהעני חשוב כמת (רש"י שמות ד' ט' בשם הגמרא), העניות מנוולת (כדברי המשנה במסכת נדרים ס"ה ב', שבנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן), פוגעת בשלום הבית (כמבואר בגמרא, ב"מ נ"ט: 'לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה באה לבית אלא על עסקי תבואה'), ובסופו של דבר, העוני מעבירו על דעת קונו (לשון השולחן ערוך אורח חיים בסימן קנ"ו), ופוגע גם באמונה ובקשר עם הקב"ה.

מי שרוצה לעשות טוב, יכול לעשות זאת בהרבה יותר קלות אם הפרוטה מצויה בכיסו. אין הכוונה שיקנה כל מה שמתחשק לו, זו ודאי הנהגה רעה, אבל העצמאות הכלכלית נותנת מקום להפנות זמן ואנרגיה למטרות החשובות ולערכים האמיתיים שבחיים.

'עצמאות כלכלית' אינה מושג שלילי. יש מעלה גדולה לא להיות סמוך על שולחן אחרים, עד כדי כך, שהגמרא (ב"מ י"ב ב') טוענת שכל עוד האדם סמוך על שולחן אביו הוא נקרא: "קטן", אפילו אם בגיל הוא כבר בוגר, וכך נפסק גם להלכה (בשולחן ערוך חושן משפט, סי' ע"ר ס"ב). וגם להיות סמוך על שולחנם של נותני קצבאות, מלגות וצדקות, זה מצב לא בריא שלאורך זמן גורם להשחתה, לתלות ולעוני.

הקב"ה חנן כל אחד ואחת מאיתנו ביכולות, כשרונות ונטיות ייחודיות. אנחנו צריכים לעשות עבודה שלמה של התבוננות לזהות אותם כוחות, למקצע אותם, לשלב אותם בחיינו. חז"ל למדו את היסוד זה מן הפסוק (משלי ג' ט'): "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ", ואמרו (ילקוט שמעוני, שם): "אם קולך ערב – פרוס על שמע ועבור לפני התיבה, על שם כבד את ה' מהונך – ממה שחננך". וכמו שקול יפה אינו 'יצר הרע' או כלי המוקדש לבידור בלבד, אלא אמור להשתלב כחלק מעבודת ה', כך גם הכשרונות האישיים שטמונים בכל אחד ואחת מאיתנו.

אם אדם מנותק מעצמו ולא מבין שהכוחות שלו הם כלי העבודה שלו, הוא בהכרח ירגיש פיספוס וחוסר ניצול, כי הוא באמת לא חי נכון מבחינת מבנה החיים שבורא העולם מצפה ממנו. גם אם בשנים הראשונות של האורות וההתלהבות הוא מצליח לחנוק את הצרכים האלה, בדרך כלל עם הזמן הם צפים ועולים, וביחד עם הלחץ הכלכלי שהולך וגבר, בעל התשובה מוצא את עצמו נאלץ לצאת ולעבור תהליך של התקדמות, תהליך של יציאה מהתרכזות כללית של עשיית רצון ה' באופן חיצוני, למהלך פנימי של זיהוי כוחות הנפש האישיים, ומציאת דרכים לממשם כחלק מתהליך של חיבור לבורא העולם.

מי שילך נגד טבעו, ידחיק וידכא את כוחותיו, אותם כוחות ותכונות לא ישתנו, אלא עצם העובדה שהם לא מתועלים לעבודת ה' יגרום להם להתפרץ בצורה שלילית.

לדוגמא: בגמרא (שבת קנ"ו א'), כתוב שהנולד במזל מאדים מוכרח להיות שופך דם, ואין לו בזה בחירה, אלא שבידו להתחנך להיות שוחט שהוא בינוני, או מוהל שהוא צדיק, ולא להיות ליסטים רוצח. על פי זה כתב הגר"א (בפירושו למשלי כ"ב ו', על הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין, לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה") שאפילו מי שטבעו רע לא ילך נגד הטבע לגמרי כי לא יתקיים בידו, רק צריך להתחנך בדרך הישר על פי טבעו. ניתן ללמוד מכאן יסוד, שכוחות אי אפשר לשבור ולעקור, אלא רק לכוון. ננסה להתבונן ולהעמיק בזה: אדם נולד עם תכונה מסוימת. אם הוא ירכוש מקצוע (מוהל או שוחט) שדרכו הוא ינתב את הכוח שנטוע בו, הוא יזכה לתעל אותו לעבודת ה'. אם הוא יבחר שלא לעסוק בזה, הוא לא צריך ללכת לקורס רוצחים, ואף על פי כן הגמרא קובעת שהוא יהיה רוצח, כי עצם הכוח הלא ממומש שפועם בו, מבלי שתועל לעבודת ה', לא תוקן ויתעורר אם ירצה או לא. ההתעלמות אינה 'שב ואל תעשה' תמים, אלא היא ממש גורמת ללבה המבעבעת מתחת פני השטח להצטבר עוד ועוד. ההתעלמות היא היא 'קורס הרוצחים' עצמו!

וכן מפורש בדברי חז"ל שמי שלא מלמד את בנו אומנות כאילו לימדו ליסטות. הדבר נכון גם לגבי עצמנו. חז"ל לא נתנו לנו את ההכוונה התעסוקתית המתאימה לשאר המזלות, אבל ברור שזה חלק עיקרי בעבודתנו. חובה עלינו ליצור צינור ניקוז מבוקר שיאפשר את המימוש העצמי עם כל ההשלכות המבורכות, כדי שהוא לא יתפוצץ בצורה שלילית ולא רצויה.

לסיכום –  נראה שהסוגיה הכלכלית, שכל כך כואבת לנו, היא בעצם מתנה לטובתנו, כדי שנזוז, נתגבר על העצלות הטבעית והנוחות שבמקובעות, ונצליח לצאת ולהוציא את הכשרונות שלנו מהכח אל הפועל. כמו שפשוט שאילו החיוב לפרות ולרבות לא היה מלווה ביצר חזק, רוב האנושות לא היו מתאמצים להתחתן ולהביא ילדים לעולם. כך גם אילו הצורך במימוש עצמי היה נשאר בספרי ההשקפה, כולנו היינו נשארים מקובעים ולא דוחפים את עצמנו לשום סוג של שינוי (מה גם שאפשרויות הגמ"חים והאשראי הרגילו אותנו לרמת בטחון שלפעמים הרבה מעבר לדרגתנו). גם היצרים של אותם צרכי מימוש עצמי בדרך כלל לא עד כדי כך חזקים כדי להניע אותנו. ולכן מה שבאמת גורם לנו לחפש ולהתקדם, הוא הלחץ הכספי. וכך, כמו צירים שגורמים לתינוק לעזוב את מקומו המוכר והבטוח ולצאת לעבר הלא-נודע, כך הקב"ה מנווט את כל מי שקשוב לשמוע, לעזוב את המוכר והנוח, ולהתקדם הלאה. ה' יעזור שנצליח.

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר