שאלה – איך מבעירים את האש בלב?

איך מצליחים להבעיר אש, ומצד שני - לגרום לה שלא תצא מחוץ לגבולה ותגרום לחורבן.

שאלה. שמעתי שיר שמדבר שצריך להבעיר בלב את האש. זה משל חמוד, אבל בגלל שאני מאד מתקשה בכך, ולא שמעתי מעולם את רבותי מדברים ככה, רציתי לדעת אם יש לזה מקור.

תשובה. כתוב בתורה: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה". יש פה מצות עשה, וכפי שפסק הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ב ה"א): מצות עשה להיות אש יקודה (כלומר: דולקת) על המזבח תמיד, שנאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". הפסוק הזה הוא לא רק הוראה שפרשת השבוע ("צו") מספרת לנו על העבודה סביב המזבח, שם דלקה תמיד אש, אלא עיקרון חיים.

אפשר לחיות חיים מלאים בתורה ומצוות אבל טכניים לחלוטין. בלי אש. בלי לב. לסמן V סביב כל מצוה, החל מאמירת 'מודה אני' ונטילת ידים בבוקר, ועד קריאת שמע שעל המיטה בלילה. לכאורה הכל טוב, ציון 100, אבל להישאר מנותק רגשית, ואבי שבשמים הופך להיות ה-וי שבשמים, טכני, קר, ללא לב. כולם מבינים שזה לא המטרה בחיינו. 'רחמנא ליבא בעי', ולכן כולם מבינים שכדי להביא גם את הלב שירצה, שיחשוק בעבודת ה', צריך משהו נוסף. צריך התלהבות. צריך חשק. צריך אש.

כל מי שזכה לראות אחד מגדולי ישראל ודאי הבחין באש ההתלהבות שבערה בהם. השאלה איך נצליח גם אנחנו להגיע למצב של אש תמיד שתבער בליבנו. האם זה בכלל מציאותי?

אש זה דבר פנימי ולכן כחברה, פחות מדברים על זה. מדברים הרבה על רשת בטחון, על גדרים וחומרות, על סייגים ותקנות. אסור לזלזל בזה – זה עוגן נצרך, עוגן מחויב, רשת בטחון אמיתית. בלי מחייבים חיצוניים כולנו בסכנה אמיתית כי יש לכל אחד גם רגעי משבר. אבל נראה שהדיבורים על העוגנים מדי הפכו לדומיננטיים בשיח החברתי שלנו, והדיבורים על המנוע, על האש הבוערת לא מקבלים מספיק מקום. איך מצליחים להתחבר לניצוץ הפנימי, איך דואגים שגם בליבנו תבער אש ההתלהבות?

אז קודם כל, צריך לדעת שהניצוץ קיים בנו, מובנה, צרוב. יש בנו נשמה אלוקית ויש בנו רוח חיים תמידית, ולכן את הניצוץ הזה אי אפשר לכבות.  "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה". ניצוץ קטן תמידי זה יופי של תשתית לגדול, אבל זה לא מספק. את הניצוץ צריך לחזק. וזה תלוי בנו. כי יש יצר הרע מיוחד שבא לקרר אותנו, עמלק קטן, "אשר קרך בדרך". והאש הזו דורשת תחזוק תמידי. המודעות והציפיה לזה הם תנאי להמשיך עוד אש ממרומים. גם במקדש, עיקר האש לא היתה בידי אדם, אלא ירדה ממרומים. כך גילו לנו חז"ל (יומא כ"ב א'), ואף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. ובספר החינוך (מצוה קל"ב) כתב שזו הנהגת ה' תמיד, כדי להסתיר את הנס.

הרב אורי זוהר כתב ספר שנקרא 'השבר ושברו', ובו הוא מביא את דברי הזוהר (בראשית נ:), שם כתוב שיש הקבלה בין תהליך בעירת אש לבין מנגנון החיים. יש איזה סתירה קיומית מובנית בין רוחניות לגשמיות, והסתירה הזאת מתבטאת באש, בבעירה, שהופכת חומר לרוח. הגוף שלנו נמשל שם לנר, והנשמה היא הפתילה, וחומר הבעירה, השמן, הוא המצוות והמעשים הטובים שאנו עושים. ולכן אמר שלמה המלך: "ושמן על ראשך אל יחסר". זו אחריות שלנו לספק חומר בעירה שתלבה את האש הפנימית שבוערת בנו.

כולנו רוצים שגם אצל ילדינו וצאצאינו תהיה אש כזו. זו המתנה הכי גדולה בעולם שנוכל לתת להם. אבל למרבה הצער אש שכזו לא יכולה לעבור בירושה. היא מחייבת התבוננות אישית, רצון עצמי. יתכן שאם נצליח להראות ולהיות דוגמה אישית ראויה, זו ההשתדלות הטובה ביותר לצורך כך. ואין מתכון אחד, כלל אצבע שאפשר להעתיק. שימור האש מחייבת התבוננות תמידית, ויותר מזה – בקשה וחיפוש תמידי.

כבעלי תשובה, עלינו להיות מודעים לכך שיש גם חשש הפוך, להביא יותר מדי שמן, יותר ממה שהכלי מסוגל לקבל, ואז ריבוי השמן גורם לנר להיכבות. גם זו סכנה. זו לא סכנה ניו אייג'ית מודרנית. זו סכנה שכבר מוזכרת בספרים (שלעתים, "הפלגת השמן שבנר – היא סיבת כיבויו", כמו שמובא בכמה וכמה ספרי מוסר וחסידות, כמו סוף הספר: חובות הלבבות, וכן מביא גם רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות בכמה וכמה מקומות). כאשר אדם קופץ מעל לדרגתו, הוא מביא את עצמו לחשש אמיתי של נפילה, של משבר. ההתקדמות תמיד צריכה להיות מדורגת ומתאימה. וזה חשש מצוי מאד אצל בעלי תשובה, שרוב ההתלהבות והאורות הגבוהים עלולים לגרום להם לסגל ולחקות הנהגות שלא מתאימות, וזה פתח להרבה קלקולים ועיוותים.

חז"ל אמרו במשנה במסכת ברכות (דף ל') שבזמן תפילת העמידה, אם היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ואם היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואם היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש ואת ליבו לבית קודש הקודשים. השאלה המתבקשת, למה זה שנמצא בחו"ל לא יכוון ישר לבית המקדש, מדוע ההדרגתיות הזו, את זה שבחו"ל נכוון רק לכיוון ארץ ישראל, ומי שבארץ ישראל יכוון לירושלים, ורק מי שבירושלים רשאי וזוכה לכוון למקום המקדש. את השאלה הזאת שואל הנעם אלימלך (שמות ק"ה) ועונה תשובה ברורה – 'זה בודאי שאי אפשר לאדם שיאחז בקדושה רבה העליונה בבת אחת, רק צריך לילך ממדרגה למדרגה׳. אי אפשר לקפוץ לדרגות שאנחנו לא באמת שם, ואם ננסה, אנו עלולים ליפול. ולכן כתב הגר"א (אבן שלמה פרק ד' סי' י') שפעמים שאדם מתחיל לילך בדרך הישר ואחר כך פורש מפני שקשה לו מאד. והוא מתרעם על ה' שלא היה לו סייעתא דשמיא. אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה העליונה. אם נדע את מדרגתנו האמיתית, נוכל להתקדם צעד אחר צעד, בדרך הנכונה, בלי נפילות ובלי התרסקויות.

ראוי לצטט בזה את דברי רבי נתן מברסלב (בליקוטי הלכות, הלכות תרומות ומעשרות ג') כלשונם: גַּם כְּשֶׁבּוֹעֵר הַלֵּב לַה' יִתְבָּרַךְ חוּץ מֵהַמִּדָּה גַּם זֶה אֵינוֹ טוֹב, כִּי עַל-יְדֵי-זֶה יָכוֹל לִפֹּל לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. רַק יֵלֵךְ בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה כַּסֵּדֶר כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁבְּוַדַּאי רָאוּי שֶׁיִּבְעַר הָאָדָם לַה' יִתְבָּרַךְ מְאֹד מְאֹד וְכָךְ הוּא טֶבַע כָּל הָאָדָם בְּשָׁרְשָׁם שֶׁמִּצַּד הַיְקִידָה שֶׁבִּלְבָבָם כָּל אֶחָד בּוֹעֵר מְאֹד מְאֹד לַה' יִתְבָּרַךְ בְּלִי שִׁעוּר וָעֵרֶךְ אֲבָל אַעַ"פִ כֵן צְרִיכִין לִהזָּהֵר מְאֹד לְצַמְצֵם הַהִתְלַהֲבוּת וְהַתַּבְעֵרָה הַזֹּאת שֶׁלֹּא יִהְיֶה חוּץ מֵהַמִּדָּה, חַס וְשָׁלוֹם, דְּלָא יוֹקִיד הַלֵּב כָּל גּוּפָא, חַס וְשָׁלוֹם, מֵרִבּוּי הַהִתְלַהֲבוּת לַה' יִתְבָּרַךְ. עד כאן לשונו, וכדאי לראות בפנים את כל דבריו בענין זה.

לסיכום, היצר אורב עלינו מכל כיוון. מצד אחד מנסה לקרר אותנו, ומצד שני מנסה לחמם יותר מדי, כדי שיתשו כוחותינו ובסופו של דבר נתקרר. הרב דסלר כתב על זה והתריע שהמשקל בזה הוא דק (מכתב מאליהו חלק א' עמ' 188), ולא תמיד שני סוגי היצר זוכים לפרסום ולמודעות, ומאד נוח לחזק בגדרים חיצוניים או להלהיב הלב לקבלות וחיזוקים, אבל כאמור ריבויים עלול לגרום בטווח הארוך את ההיפך, ולכן נדרשת כאן זהירות רבה, נדרשת כאן עצת רב שמכיר ומודע היטב למצבנו, ונדרשת כאן הרבה הרבה עבודה של תפילה, לסיעתא דשמיא, שנזכה שגם אצלנו תוקד האש ונזכה להתעלות באמת, בדרך העולה בית ה'.

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.