מאת: דוד קליינר
מערכת החינוך מגלה בעשרות השנים האחרונות שיכולת הקליטה של התלמידים ירדה בצורה משמעותית. יכולות הריכוז שלנו, כדור, כנראה הולכות ויורדות, והאתגר החינוכי המודרני הוא למצוא שיטות חינוך יותר יעילות, כאלה שמבוססות לא רק על שינון ופליטה למבחנים, אלא ללימוד מרתק, חוויתי ואינטראקטיבי.
אחד המובילים בתחום הלמידה המשמעותית הוא דיוויד פרקינס, פרופסור אמריטוס בבית ספר לחינוך של אוניברסיטת הרווארד, בסדרת ספרים ומאמרים שפרסם הוא מביא רעיונות חדשניים להוראה. רוב הרעיונות בתחום זה פורסמו בספרו: "לקראת בית ספר חדש". פרקינס פיתח שיטה של "למידה משמעותית" ואף זכה ליישם אותה במדינת "פינלנד", בה התלמידים לומדים בשיטה המפנימה את חומר הלימודים על ידי התנסות ישירה ולא רק ע"י נוסחאות מתמטיות מופשטות על הלוח.
במאמר זה אנסה לסקור כמה כלים עדכניים בהם משתמשים המורים המלמדים לפי שיטת ה"למידה המשמעותית" בה מגרים את מוחו של התלמיד להגיע לידע באופן כזה שהוא ייחרט במוחו על ידי חווית למידה חדשנית. על התלמיד להבין דבר מתוך דבר, להשוות בין רעיונות שונים, להגיע למסקנות על סמך פיסות מידע חלקיות ועוד שיטות כפי שנראה בהמשך, ועל ידי כך החומר הלימודי מוטבע בזיכרונו לטווח ארוך.
בחינה של השיטות הללו מגלה דמיון רב בינן לבין רעיונות יישומיים המוטמעים בשיטת הלימוד היהודית מקדמת דנא, ויתכן שאף בהן טמון סודו של המוח היהודי הידוע בשנינותו.
במאמרו "ביצועי הבנה"[1] הוא מפרט שיטות שונות לגירוי סקרנותם של התלמידים, והגברת מעורבותם בתהליך הלמידה –דבר שיגרום להטמעת החומר הלימודי בזיכרונם בצורה העולה עשרות מונים על שיטות הלמידה המקובלות, בהן חומר הלימודים מועבר מן המורה לתלמיד באופן חדגוני ופעמים רבות אף משמעם.
על מנת להסביר את רעיונו של פרקינס, אביא מספר דוגמאות לביצועי הבנה:
- 'השוואה והנגדה' – לאחר למידת החומר (למשל- חוק מסוים באזרחות), המורה מבקש מהתלמידים לשים לב לצורת החוק, ולהשוות אותו לחוקים אחרים שהתלמידים מכירים. בדרך זו התלמידים יפנימו את מהות החוק, ומהן הטיעונים העומדים בעדו ונגדו, על ידי כך הם יזכרו אותו לאורך זמן.
- 'הצדקה' – צריך להביא ראיות המאששות את החוק. בנוסף, התלמידים צריכים להתקין ניסוי שיבחן אותו.
- 'הבאת דוגמאות' – יש להביא דוגמאות מן המציאות הסובבת לחוק -בפעולה. היכן אפשר ליישם אותו, על מה הוא משפיע וכדו'.
- 'יישום' – התלמידים צריכים להיעזר בחוק ע"מ להסביר מושגים אחרים שעדיין לא נלמדו.
ישנן עשרות ביצועי הבנה היכולים לשדרג את אופי הלימוד בכיתה, ולהפוך אותו למרתק ומעניין, תוך הפעלה דינאמית של כל התלמידים, לדוגמא: הנגדה, מיון, ניתוח ופירוק, הרכבה, הנמקה, השערה, שיפוט, הערכה, הכללה, דמיון, צפי. ועוד ביצועים רבים.
כפי שציינתי, חלק מן הביצועים הללו מיושמים בשיטת הלימוד היהודית יתכן שבזה טמון סודו של המוח היהודי המהווה חידה קשה לפיצוח אצל אנתרופולוגים בין לאומיים. ההצלחה המדהימה של מדענים, חוקרים, כלכלנים ממוצא יהודי, והשמות הגדולים הנמצאים בהיכלי התהילה מכל תחום שהוא, כגון מספרם של הזוכים בפרס נובל (200 מתוך 750 אישים), פרסי פוליצור ועוד פרסים מפרסים שונים, כל אלו מגרים את הדמיון בדבר הג'יניוס היהודי, אולם ייתכן שסוד ההצלחה טמון בשיטת הלימוד היהודית שהתפתחה על ידי דורי דורות של לומדים והוטמעה בצאצאיהם (יש האומרים אף בצורה אפי-גנטית). שיטה הדואגת להטמעת הידע עמוק בתוך תודעת הלומד והפיכתו לאדם המסוגל להבין דבר מתוך דבר ולפתח רעיונות חדשניים ומהפכניים.
במחקר [2] אותו ערכו פרופ' איריס לוין מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, ד"ר יורם דמבו ממשרד החינוך ופרופ' רוברט סיגלר פסיכולוג התפתחותי וחינוכי, מהמומחים המובילים בעולם בתחום ההתפתחות הקוגניטיבית, באוניברסיטת קרנגי-מלון שבפנסילבניה, עלו ממצאים מפתיעים.
השלושה בחנו את ההשפעה שיש למערכות לימוד שונות על יכולת התלמידים לפתור בעיות ושאלות הגיוניות וזאת באמצעות בדיקת יכולתם של 240 תלמידים, מחציתם חילונים ומחציתם חרדים.
להפתעתם של החוקרים התברר שהתלמידים החרדים פתרו שאלות מורכבות בגיאומטריה בצורה טובה יותר מעמיתיהם החילונים וזאת למרות שלא קיבלו השכלה פורמלית בתחומים אלו.
החוקרים סיכמו את מחקרם, והם כותבים את הדברים הבאים: "הגמרא היא טקסט משפטי, והלימוד בו מקנה ללומדים דרכי חשיבה וניתוח בעיות המחייבות התייחסות אנליטית ובחינתם בשיטות לוגיות… הצעיר החרדי מעסיק יותר את מחשבתו מאשר בן-גילו החילוני, הוא מתמודד טוב יותר עם החומר, למרות שבבית הספר החילוני משקיעים שעות רבות יותר בלימודים כלליים".
עוד כותבים החוקרים כי "שיטת הלימוד התורנית מדגישה את ההעמקה, ההבנה והלמידה כערכים בפני עצמם… היא שמה דגש חזק על הבנת הדברים, על חשיבה נכונה, על ניתוח מצבים שונים, רכישת כלים לפתרון בעיות, והפעלת המוח על כל צעד ושעל ובכל עניין ועניין; לברר ולפשט ספקות, להבחין בין אמת לשקר, בין טמא לטהור, בין מותר לאסור, בין טוב לרע, בין דעה זו לדעה אחרת, בין סברה נכונה לסברה מוטעית- המוח כל הזמן בפעולה".
המהלך התלמודי הוא מהלך של "שקלא וטריא" – משא ומתן, באמצעות קושיות ותירוצים, שהם הדרך להביע דעות ופרשנויות תוך כדי חיפוש הבסיס והמהלך הלוגי שמאחורי הדעה והסברה – מונח המתייחס להנחה הסמויה העומדת מאחורי אמירה מפורשת, כיוון הלמידה הוא חקרני וחקירתי, והיא מבוססת על הנחת הנחות, על בדיקת התוצאות הנובעות מהנחות אלו ועל הסקת מסקנות תוך בדיקה מתמדת של השתלבותן עם הנחות, פרשנויות וכתובים קודמים. מדובר בתהליך פעיל המחייב את הלומד לפתח בדמיונו עולם רחב של התנהגויות ואירועים אפשריים".
טקטיקות של גירוי המוח
אחד המרכיבים העיקריים בשיטת הלימוד התלמודית היא לגרות את סקרנותו של הלומד, הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה מביא לנו את אחת הטקטיקות: "ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן, וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים". (פרק ד' הלכה ו').
רבים מביצועי ההבנה שפותחו בעשורים האחרונים היו בשימוש למעשה כבר לפני זמן רב, עיקרון ה"השוואה" מיושם רבות על ידי בעלי התוספות הלוקחים קטע מן הנאמר בתלמוד, ומשווים אותו לקטע ממקום אחר ואפילו מרוחק רעיונית, הם מציפים את המסקנות העולות משני הקטעים ומנתחים את הסתירות לכאורה העולות משני הקטעים. לאחר מכן הם טורחים ליישב את הסתירה על ידי חילוק או הבחנה בין העומד בבסיס שני המקרים, ובכך הם למעשה בונים קומה חדשה של הבנה, ממנה הלומד יוכל להסיק מסקנות באירועים חדשים עימם יתקל בהמשך.
שיטת הלימוד המסורתית בבתי הספר המערביים היא בדרך של למידה פסיבית של התלמידים מפי המורה המעביר להם את חומר הלימודים בלי יכולת לערער על הדברים או להוסיף עליהם. השיטה התלמודית לעומת זאת, מגרה את הלומד לחשוב לבד ולא רק להקשיב בצורה פסיבית, כל המהלך התלמודי בנוי בצורה של שאלות כגון: "מנין לך הדין הזה? מה מקור ההלכה הזו?" ובהמשך באופן עקבי התלמוד דואג להפריך את הנאמר ולנסות למצוא דרך אחרת. האפשרות לערער על הנלמד נמשכת לאורך כל "שרשרת הלמידה" עד אחרון התלמידים שיכול להוסיף קומה משל עצמו ולהגיע למסקנות מהפכניות.
לא רק בצורת הלימוד, מיושמת השיטה הזו, אלא גם בכל שלבי החינוך ומסירת המסורה היהודית לדורות הבאים.
ניקח לדוגמא את הדרך המקסימה בה מעבירה המסורת היהודית אל הדור הבא את עובדת היותו עם של עבדים שיצא ממצרים באותו ומופתים.
בתלמוד מובא ש'חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', וכן חייב אדם לספר את סיפור יציאת מצרים לבניו בדרך שהדבר ייהפך לחלק בלתי נפרד מהווייתם. על מנת ליישם את הרעיון הזה הלכה למעשה, נבנה ליל הסדר בצורה בה הסיפור ההיסטורי מועבר לילדים בצורה חושית. למעשה, במשך כל הערב כולו ההורים מגרים את דמיונו של הילד על מנת שהוא מעצמו ינסה להבין 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', לשם כך נעשים שינויים רבים ממה שהילד רגיל אליו ביום יום, כולם יושבים כבני חורין ומסבים על צדם כדרך המלכים, נוטלים את הידיים פעמיים, מטבילים את המאכלים במי מלח, אוכלים דברים משונים כמרור וחרוסת, גונבים את האפיקומן, והעיקר: מרבים לספר את סיפור יציאתנו ממצרים בצורה הציורית ביותר. והכל על מנת להפוך את הערב הזה לערב יחיד ומיוחד בו הילד מחדד את חושיו הרכים וסופג את התכנים אל כל אבריו וגידיו.
הבאתי כאן מספר דוגמאות לשימוש היהודי בצורת העברת תכנים המשתפת את הלומד ומגרה את דמיונו. שיטה זו מקיפה את כל רבדי הפדגוגיה היהודים, בין בלימוד התלמודי, ההלכתי, הפילוסופי, ואפילו האגדתי.
—
עד כאן דברי הרב קליינר. ומה כל זה קשור אלינו, בעלי התשובה? אני מאמין שריבוי המסגרות לנוער נושר מגיע בגלל חוסר חיבור של אותם נערים ונערות יקרים. הרבה דובר על לימודי חול כפתרון ואלטרנטיבה שעלינו לשלב ולמזג, יש בזה פולמוס, אבל דבר אחד ברור: גם בתחום לימודי קדש יש הרבה מה לרענן ולהתיעל כדי להגיע לא רק ל"מצוינים" אלא לכל נשמה יהודית. אילו היינו משכילים לחבר אותם באמת לתכני הקדש ולאוצרות היהודיים, הם לא היו מגיעים לרחוב ולא היו מנסים לינוק תחליפים זולים. ואם מערכת החינוך התורנית מדי ממוסדת ומקובעת לשינויים, אז אולי חלק מהאתגר שלנו כבעלי תשובה זה לחדש ולרענן, לייצר מוסדות חינוך לא רק של סוג ב' שלא קיבלו אותם אלא מוסדות נפלאים שחידשו רוח ישראל סבא ומחנכות לא דרך שינונים ומבחנים אלא דרך כל האמצעים החויתיים שמתוארים כאן במאמר. נשמח לסייע לכל מי שרוח ה' מפעמת בו לקום וליזום מוסדות שכאלה…
[1] David perkins' "understanding performances"' in D.perkins' smart schools' The free press' 1992' pp.75-79
[2] פורסם ב "מגמות" דצמבר 1997, בהוצאת מכון הנרייטה סולד.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.