שיר הגאולה-לה – ביקורת על ספרה האחרון של נעה ירון-דיין: "שירה-גאולה"

נעה ירון-דיין הוציאה ספר חדש, "שירה גאולה". למרות הביקורת שיש לי עליו (ומייד אפרט), אני רוצה להתחיל מהסוף: אני ממש ממליץ בחום לכל מי הורה ומחנך, או לכל מי שמתכוון להיות כזה בעתיד, ובכלל, לכל מי שטרם קרא, שירוץ ויקנה את הספר הנפלא "שירה גאולה". יש בו בשורה, יש בו אומץ, יש פה יצירה ספרותית קסומה ומטלטלת. רק חשוב להזהיר בראש. כדאי להצטייד בחבילת ממחטות. הספר מרגש.

נתחיל בציטוט מתוך הספר, שכתוב, בגאונות ובחן, מנקודת המבט של הבת: "בא לי להקיא. איך חשבתם שזה יצליח? איך זה אמור היה להצליח? הרי מישהו צריך למות בדרך לשם. או אתם או הילדים. הבנתי הרבה דברים דרך הסיפורים ההזויים שלהם, בעלי התשובה. אני גדלתי על זה ויש לי כבוד אמיתי למעשה עצמו, אלא שאני לא מסתדרת עם חלק מהתוצאות.

נגיד – עם עצמי.

נגיד, עם העובדה שאמא שלי מרוב התחזקות עשתה כמה פשעים לא קטנים….

אף אחד לא יודע כמה קשה להיות בעל תשובה יותר טוב מהילדים של הבעל תשובה. מה שכל אלה סוחבים על הגב, רק בעלי תשובה יכולים לסחוב. אף אחד אחר לא. גם לא הילדים שלהם. אנחנו נשארנו עזובים בצד הדרך החדשה של ההורים שלנו. מבולבלים. זרים. מוזמנים לברוא את עצמנו מאפס. וכולם מבקשים עלינו ומצפים בתפילה נרגשת שנברא כבר את עצמנו מאין ליש, במהרה בימינו, אמן" (שירה גאולה, עמ' 130).

לפני שאנסה לנתח את החדשנות והבשורה שיש כאן, אכתוב עוד ציטוט אחד, אחרון, הפעם מהזוית של האמא, המתנצלת, המצטדקת, שכותבת מכתב לבתה שנמצאת ברחוב: "אני עשיתי מסע מחילוניות גמורה לדתיות. לקחתי אתכם על הגב מרחק לא קטן. אז לא הגעתי לקו הגמר, אבל מי אמר שאפשר בגלגול אחד להגיע עד הסוף? אולי זה התפקיד שלך, אולי של הילדים שלך… עשינו הכל לפי הספר, כנראה שזה לוקח שלושה דורות של צ'ולנט בשבת כדי שזה יעבור טבעי לדור הבא" (שירה גאולה, עמ' 223-4).

יש כאן התפכחות מדהימה שנוצרה בזכות תהליך מטלטל שעברו בעלי התשובה עם ילדיהם. זה סימלי, אבל זה מתבטא גם בשירים שמצוטטים בספר. מהשיר: "אני ואתה נשנה את העולם", המצוטט שם בספר, שיר שמייצג אולי יותר מכל את החזון האידאליסטי שמחמתו בעלי התשובה עשו את המהפך הערכי שעשו, לשיר של פינק פלוייד שמתאר איך אנו נשמות אבודות ששוחות באקווריום. בסדר הזה. לא הפוך. אחרי האורות הגבוהים, הילדים מגלים לנו שהעולם יותר מורכב, והשורה התחתונה שלנו לא מספקת אותם, גם הם מחפשים, גם הם מבקשים, ובדרך הם מייצגים לנו כל מיני נקודות בפנימיות נפשנו. אז הספר הראשון, יצירת המופת: "מקימי" הסתיים ב"הפי אנד" שבו בעלת התשובה עלמה גיבורת הספר מתחתנת ובאה להקים בית כשר למהדרין. הספר השני מפגיש אותנו במה שקורה לה, לא אותה עלמה חוזרת בתשובה ספיציפית, אלא כסמל לעולם התשובה כולו, עשרים שנה אחרי, כשהדור השני מלמד אותנו שהחיים – לא כאלה פשוטים. ומה יצא? יצא ספר הרבה פחות חד וברור מבחינת האג'נדה שהוא מנסה להוביל. כבר אין פה "טובים" ו"רעים", קיבוצניק שמנסה להחזיר בשאלה מול רב מושלם. בספר החדש כבר יש גם רשעים עם פאות, אטומים עם כובעים וחליפות, וצדיקים וצדיקות לבושי ג'ינס. אה, והרבה תהומות שפעורים בדרך. הרבה אכזבה וביקורת על הממסד החרדי שמתקשה להכיל ולתת מענה. הרבה כנות ארוזה באריזה מקצועית ומרתקת. של עלילה אמיתית שמתרחשת בלב המחפש של גיבורת הספר, ועוד עלילות משנה מרתקות, עם בלדרי סמים, משטרה, מהפכה, מיני רומן רומנטי, ועוד כמה אנשים טובים באמצע הדרך.

נעה ירון לא הראשונה. גם הרב אורי זהר, "זקן השבט" של החוזרים בתשובה, התחיל את הקריירה הסיפרותית שלו בספרים שהם על גבול ספרי תעמולה: 'לא נתנו צ'אנס', ו'החיים תפקיד' הציגו עולם דו מימדי, חד וברור, אמת מוחלטת, הכרח שיכלי מחייב, מה לא ברור פה. אבל גם על הרב אורי עבר מה שעבר, ובספרו האחרון: 'אבות על בנים' (שיצא לאור לאחרונה בהוצאה מחודשת בהוצאת "מענה"), אחרי מסכת חיבוטים שלמה שהעבירו לו, בתורו, כל אחד ואחד מבניו, הוא כבר אורי זוהר אחר. יותר רך, מפוייס, מקבל, מכיל. יותר פתוח להבין שהתורה היא חיבור עם מציאות, ושיש נשמות אנוסות. הביטוי "אנוסים גמורים" חוזר שם הרבה בספר, לנסות לשכנע את הקורא שהם לא עושים דוקא, באמת יש להם צורך שחזק מהם לעבור מסע שלם, כדי להדביק איזה פער ריגשי בלתי נמנע, כדי להצליח להתחבר, וגם זה בלי הממוסדות החרדית המקובעת והמחייבת אלא בצורה שונה לגמרי. לא פחות חדורת אמונה, הרבה פחות 'שחור-לבן', בכל מובן.

שם הספר שלו: אבות על בנים", ויש בזה עומק. זה פסוק של הנבואה האחרונה בתנ"ך, נבואת מלאכי, שם מובא הפסוק: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". יש כאן כפילות שטעונה ביאור. החפץ חיים מקשה את זה, הוא היה חי בשיא תקופת ההשכלה שבין מלחמות העולם, ולכן הוא מסתדר יופי עם "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים", אבל "לֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" גורם לו קצת להידחק. בדורנו, ראיתי באיזה ספר קירוב בהוצאת ערכים או הידברות, פירוש מקורי, שבאמת "לֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" מתפרש כפשוטו, שבזכות הבנים שחוזרים בתשובה גם הוריהם החילונים מתחזקים, אבל אותו ספר קצת התקשה בהמשך הפסוק, "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים". בעיה. הספר 'שירה גאולה' מסמל את ההתמודדות של הדור שלנו, דור שבו בעלי תשובה נאלצים להתמודד עם בנים ובנות שעושים להם בית ספר, ומלמדים אותם שאת החלק הדק והקשה של התשובה עושים רק כשהבנים מגיעים לגיל המרידה ואז, ביחד, זוכים לעשות בירור נוסף ביחד, לא כענין חברתי אלא ענין אמוני דק, שעל פיו הפסוק מתפרש כפשוטו, "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים – וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", כולם זקוקים לאליהו הנביא שיבוא כבר, כולם זקוקים להתחבר, לשוב. יש כאן ניתוח לב פתוח, לא פחות, שמעמיד את כולנו לבירור דק ונוקב, על ערכינו ועל אמונותינו. מה חשוב לנו באמת – ומה רק לוגיסטיקה מסביב, לוגיסטיקה חשובה של חברה, משפחה, שידוכים, סטיגמות, שזה חשוב, אבל לא זה הליבה. הליבה היא: "מה אלוקיך שואל מעמך". ותהליך ההתמודדות מול אותם בנים ובנות יקרים מחייב לשים הכל על השולחן. ניתוח לב פתוח.

ההקדשה בתחילת הספר של הרב אורי זהר מתמצתת את כל הסיפור, ולכן אצטט אותה כלשונה: "בתודה לילדים אשר חנן אלקים אותנו – המזכים אותנו בתיקון הגדול בחיינו". זה לא כפרת עוונות ולא נושא לאשמה ותסכול. זו זכות, זה התיקון הגדול של חיינו. לא פחות.

אבל בניגוד לרב אורי זהר, שכתב ספר הדרכה, תורני, מלא מקורות למדניים מכל חלקי התורה, נעה ירון-דיין הצליחה לחבר ריגשית על ידי רומן שכתוב מנקודת המבט של הילדה, הבת השובבה. הרב אורי כתב על "נשמות של אנוסים גמורים", נעה הציגה את העולם דרך נקודת מבט של בחורה כזאת, וזה הבדל עצום בין "לספר על" לבין "לחוות ממש". זה אתגר אמיתי, והיא עמדה בו בהצלחה. היא הצליחה לחבר את הקורא אל נקודת השבר של הנערה, אל ההכרח שלה למרוד, ההכרח שלה לבעוט ולחפש. זו כתיבה חדה ומטלטלת, כתיבה פשוט טובה.

עד כאן – הכל טוב. עכשיו קצת ביקורת. חסידות ברסלב, או למען הדיוק: זרם הנ-נחים שבברסלב, מוצג, כמו בספר הקודם "מקימי", כפתרון הפלאים הקסום והמופלא לכל הבלבולים והכפירות. יש כאן אריכות מוגזמת בפירוט ההיסטורי של קורות 'דור המהפכה' של הסבא, וזה נותן תחושה כאילו זו תרופת פלאים היחידה והמובטחת לכל הצרות של נשירת הדור השני. אני מבין ומתחבר ליופי, לבשורה, לתורת הנחמה שיש בברסלב, ובאמת שלא הייתי רוצה להרוס את האידיליה. אבל – אדרבה, תרחיבו בזה קצת יותר. חסרה לי פה יותר העמקה בענין הבשורה של ברסלב, ספרו עוד קצת על המאמץ למצוא נקודה הטובה, על מסירות הנפש להיות בשמחה, על העוצמה שבהתבודדות.

הרב אורי זוהר בעצמו מתייחס לענין. הוא טוען (בשיחות וידאו שבאתר מרכז מענה), שבאמת אותן נשמות זקוקות למענה מסוג אחר. חיבור. במקום שההלכה והממוסדות חונקות את הנפש, חייבים תחליף כשר ושווה לכל נפש, של קשר ישיר, של תפילה מהלב, ישירות עם בורא העולם, וזה גם נשמות ציניות קרות ומנותקות כמונו יכולות ומחויבות לצרוך. מי שמכיר את ההיסטוריה התורנית של הרב אורי זוהר מבין את המיני-מהפכה שהוא עבר כדי להיות מסוגל לדבר ככה. עד כמה זה מחייב אותו להיות אמיתי, מרדן ואמיץ, אחרי גיל שמונים ועדיין צעיר מלא כוחות לחפש ולהתחדש. לכן אולי הוא לא מפחד להעיז, לחפש, לא להתפתות לשים סימני קריאה אלא לקיים את החלק הכוסף והמתגעגע שבנפש.

אבל לא זה הנושא שלנו פה. ברומן שכזה, גם אילו היינו מאריכים בזה עוד ועוד, עדיין חסר כאן משהו בסיסי – כאחד שמכיר את הנושא וזוכה ללוות מאות בעלי תשובה שחווים משבר עם ילדיהם, אני יכול לומר בצער, שאחוז לא מבוטל מהם הם חסידי ברסלב. גם להם אין חסינות. כל האמונה שספגו הבנים והבנות שגדלו בבתים הכי נ-נחים וברסלברים שיש, לא הועילו להם בסופו של דבר, וגם הם, רבים מהם, יצאו למסע של נשירה וחיפוש, מסע שהוא כנראה בלתי נמנע. המניפולציה להפוך את אמה של שירה גאולה ללא-ברסלברית גרם לה לפגוש לראשונה ברסלבר תמים, עם עיני דבש. אבל איך מצליחים בברסלב עצמה לגדל דור שני של מאמינים עם לב יוקד? איך מרחיקים את הנחמנים מכיכר החתולות או מקבילותיהן הרבות? זו שאלה שמבחינתי נשארה מהדהדת. זו שאלה שגורמת לי לרצות להחזיר לנעה ירון-דיין את הספר ולבקש ממנה, שרק בינינו, תגלה לי אם יש לספר איזה גירסא פחות מרוככת, גירסא אמיתית ונוקבת, עד הסוף. ידידיה מאיר כתב בביקורת שלו על הספר שהיה לנעה ירון, אי שם בדרך בין "מקימי" ל"שירה גאולה", איזה ספר גנוז, שרק מבצבץ במכתבים של האמא שמובאים בספר "שירה גאולה". לא זכיתי לקרוא את אותו ספר גנוז, ואולי הגאונות לכתוב מהמבט של הילדה עולה על הכל, אבל עדיין – אני סקרן מאד לקרוא אותו. מאד.

הרב אורי זוהר השאיר את זה פתוח. הוא לא התיימר להציג פתרון פלאים. הרבה סבלנות, הרבה הכלה, הרבה קבלה. לעשות כל מאמץ שלא לנתק קשר, אלא להתעלות, להאיר פנים, להיות סבלניים בכוחות על אנושיים, לזכור שיש שותף שלישי ולחכות שברגע שהאסימון יפול – הילד עדיין יהיה בבית, מחובר, מוקף אהבה. זה בכלל לא קל, ואף אחד לא מבטיח סוף טוב. אבל אין אלטרנטיבה אז אין ברירה. כך סובר הרב אורי זוהר.

לעומתו, הספר: "שירה-גאולה",  חוטא בכך, לעניות דעתי, כיון שהוא כן מתיימר להציע איזה פתרון פלאים, בחור נ-נח, באורות גבוהים, עם עיני דבש. הספר לא משאיר סוף של סימן שאלה, ובכך – הוא לא נותן לקורא את הקרדיט להכיל סוף שאינו מושלם. ובעיני – זה קצת פספוס. היה ראוי להישאר בערפל, בסימן שאלה, ולהדהד יותר חזק את המפתח שמובא שם בספר (בעמ' 265) שצריך לעבור מסלול, מהמסלול של: "גידול ילדים" על כל החיבוק הלוחץ והמבקר שמובנה בו, למסלול אחר לגמרי, מסלול של: "קירוב רחוקים". אנו מכירים את המסלול הזה ממפגשים עם חילונים רחוקים וזה לא קל ליישם אותו על הילדים שלנו. להיות סלחניים כלפי השגגות והעבירות, ובמקום זה לנסות, בחום ובהכלה, לעבור איתם למסלול של קירוב. זה כתוב שם בספר 'שירה גאולה', אפילו כתוב שזה המפתח לתיקון, אבל לדעתי זה קצת נבלע, וזה צריך להישאר אקורד סיום שלוקחים אותו הלאה.

אבל שוב, למרות הביקורת, אין ספק שיש כאן חידוש אמיתי, ספר אמיץ וכנה, כתוב מעולה, מרגש וסוחף, שפשוט כדאי לקרוא.

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר