קבלת ילדים למוסדות הלימוד

מאמר מתוך הספר "תורתו אומנותו" המדבר על אי קבלת ילדים להורים עובדים לחיידרים ולמוסדות תורניים "מיוחסים". הדברים מתאימים, אחד לאחד, גם עבור הורים בעלי תשובה, וברשות הרב המחבר שליט"א, הנה הפרק הנפיץ והכאוב.

מאמר מתוך הספר "תורתו אומנותו" המדבר על אי קבלת ילדים להורים עובדים לחיידרים ולמוסדות תורניים "מיוחסים". הדברים מתאימים, אחד לאחד, גם עבור הורים בעלי תשובה, וברשות הרב המחבר שליט"א, הנה הפרק הנפיץ והכאוב.

נקודת החיכוך שאליה מתנקזים רוב הכעסים והטענות היא הקבלה למוסדות הלימוד.

עד שמגיעים לשם – החיים של שני המגזרים לא חייבים להתנגש. גם אם אברכים קוראים "יתד" או "המבשר" ובעלי בתים קוראים "משפחה", זה לא מביא לפיצוץ. הפיצוץ נוצר כשחייבים להיפגש. והמפגש החזיתי והכאוב כל כך הוא – בחדר המנהל.

ננסה להעלות לדיון את הנושא הכל כך טעון.

לפני שנפתח את הנושא הכאוב, ברצוני להקדים: אין טענות על כך שאברכים מעוניינים שלת"ת של הבן שלהם לא יתקבלו בנים למשפחות מודרניות, המחזיקות אינטרנט ללא חסימה או אייפון וכדומה. ברור שאם הבית פרוץ לרחוב הטמא, הילד שגדל בו לא יהווה החבר האידיאלי לבן שלי. כל הטענה היא על כך שלא מקבלים לתתי"ם בנים למשפחות שבהם האב עובד, אבל יש בהן יראת שמים לא פחות ממשפחות אברכים. וברוך ה' ישנם רבים כאלה.

אז ראשית כל – קצת דעת תורה, על קצה המזלג.

סיפר לי אברך חשוב שלפני כשלושים שנה היה עליו לשלוח את ילדו לחיידר, והתלבט בין חיידר מסוים שאליו שלחו בעיקר אברכים, לבין חיידר אחר שאליו שלחו בעלי בתים. הוא ניגש למרן הגרא"מ שך זצ"ל להתייעץ, והרב שך התעניין רק בשאלה אחת: איזה חיידר קרוב יותר לבית? לאחר ששמע שהחיידר של ה"בעלי בתים" הוא החיידר הקרוב, הורה לשלוח לשם בלא שום פקפוק.

כמו כן סיפר לי אברך נוסף שמרן הגרא"מ שך המליץ לאברכים לשלוח לאותו חיידר על אף העובדה שהיה זה כאמור חיידר של בעלי בתים, משום שנוכח בתוצאות החינוך של אותו חיידר, שבאמת שם דגש גם על מידות טובות ודרך ארץ, ולא רק על לימוד.

ידיד נוסף סיפר לי שידוע לו ממקור ראשון על מנהל שנכנס לשאול את מרן הגרי"ש אלישיב על מה יש לדחות משפחות המעוניינות לשלוח לת"ת שבראשותו, מה צריך להיות תנאי הסף. התשובה היתה – יש לדחות רק משפחה שבה האם הולכת בלי כיסוי ראש…

מנהל תלמוד תורה ידוע סיפר לי שבשנה אחת הופעל עליו לחץ כבד מצד ועד ההורים לא לקבל לת"ת ילד שאמו מתלבשת באופן מודרני, פחות צנוע מהסטנדרט באותה שכונה. המנהל בירר קצת על המשפחה, והתברר לו שזו משפחה מעולה, ההורים אנשים רציניים, ורק ההופעה של האם קצת מודרנית. הוא ידע שאם הוא יקבל את הדרישה הזו להשאיר את הילד בחוץ הוא יעשה עוול. הוא פנה אל ועד ההורים ואמר להם: "נסכם בזאת שאשאל את אחד מגדולי הדור שליט"א האם לקבל אותו או לא, ומה שיאמר זה מה שנעשה". מיותר לציין שהילד התקבל לחיידר, בלא שום פקפוק.

סיפר לי ידיד העובד לפרנסתו, שבנו לא התקבל לת"ת מסוים בטענה ש"בהוראת מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א אנחנו מקבלים רק בנים של אברכים". אותו אדם לא האמין, נכנס בעצמו למרן ושאל האם זה נכון. מרן מחה בתוקף, וגם כל המשמשים שנכחו בחדר הזדעזעו מהרעיון, באמרם שמרן שליט"א מורה כל הזמן להיפך.

אי אפשר שלא להביא כאן את התמליל הכמעט מדוייק של הסרטון המפורסם, בו נראה מרן הגראי"ל שטיינמן תוקף קשות את הגישה הרווחת בנושא זה (חלק מהדברים הוא תרגום מאידיש).

המנהל: "יש לנו כאן זוג שהתחתן בזיווג שני, אלמן ואלמנה, ויש לאשה שני ילדים יתומים, והאבא שיש לו כבר ילדים אצלנו בחיידר רוצה להכניס גם את הילדים שלה לחיידר כאן, יחד עם הילדים שלו. יש הורים שטוענים שהילד לא באותו הסגנון של החיידר, הוא בא מאמא שלו, והיא לא הסגנון של החיידר".

הגראי"ל: "זה בעיה, המשפחה מסכנה, מה הם יעשו, שלא יתחתנו?!"

המנהל: "אז מה זה נוגע לחיידר?"

הגראי"ל: "הם התחתנו, ויש להם ילדים, ורוצים ללכת לחיידר. מה זאת אומרת 'לא האחריות של החיידר'? אולי תשלח אותם לירח?!"

המנהל: "אז מה הראש ישיבה אומר למעשה, אפילו שהילד יכול להזיק, שהוא לא בדיוק הסגנון של החיידר?"

הגראי"ל: "למה זה לא הסגנון?"

המנהל: "האמא כנראה מבית קצת יותר פתוח… זה מתאים לחיידר יותר פתוח. זה לא שזה לא 'פרומער', זה 'פרומערע משפחה', אבל קצת פתוח, לא הסגנון של החיידר".

הגראי"ל: "אתה יכול למדוד כמה?"

המנהל: "יש אחד מההורים שאומר שהוא כן יכול למדוד".

הגראי"ל: "תמיד יש אחד שרוצה. גאווה, רק גאווה, שום דבר לא. הוא רוצה רק גאווה, גאווה גאווה! אל תחשוב שהוא ירא שמים, רק גאווה. מאה אחוז!"

המנהל: "אפילו שהוא אברך חשוב, אחשובע'ר יונגערמאן?"

הגראי"ל: "אז הוא אגרויסע בעל גאווה"…

"הרב מבריסק היה בתלמוד תורה. מי למד בתלמוד תורה הזה? כל הפערכ'ס, כל הגורנישט. אני למדתי שם, הילדים של הרב מבריסק גם למדו שם, ר' דוד למד שם. אז לבריסקער רב כן היה מתאים לשלוח את הילדים לחיידר הזה, אבל לו – לא היה מתאים. מה לא מתאים?"

המנהל: "הוא אמר שילד כזה בחיידר עלול להשפיע על הילד שלו".

הגראי"ל: "קורה מקרים שילדים מתקלקלים, מתקלקלים גם ילדים טובים. בכל החיידרים הטובים לא מתקלקלים ילדים? ילדים מתקלקלים".

לצפיה בוידאו הנ"ל:

עד כאן – הצגנו את הדעת תורה על הענין. גדולי ישראל סוברים שנעשה כאן עוול, ושאין הצדקה לסלקציות הללו. אבל עתה נציג את דעתי שלי…

אירע מקרה שבנו של אחד מידידי הטובים, אברך רציני תלמיד חכם, לא התקבל לת"ת בשכונתו, כי הוא שידר פתיחות מסוימת שלא ערבה לחיכם של בעלי הדיעה. הייתי מיודד עם מנהל הת"ת שנתן את התשובה השלילית, וניסיתי לדבר על ליבו שישנה את החלטתו. הוא הסביר לי את עצמו:

"תבין, אם אני מקבל אותו, בשנה הבאה יהיו עשרה שלא ישלחו אלי אלא לת"ת המתחרה. ובשנה שאחריה – שלושים. אני לא יכול להרשות לעצמי את זה. אני מבין שאותו הורה הוא תלמיד חכם יותר ממני, ואני מסכים שזה לא מגיע לו, אבל מה אני יכול לעשות? אתה רוצה שאפסיד את הפרנסה שלי בגללו?! אמור לי בכנות: מה אתה היית עושה במקומי?"

ואז קלטתי את עומק הבעיה: כל בעיה ציבורית, כמעט בלתי אפשרי להילחם בה.

ניקח לדוגמה את הנושא של קניית דירות לילדים. כל אדם שפוי מבין שזו נורמה הזויה לחלוטין, הקוברת חיים את רוב האנשים מגיל ארבעים עד גיל שבעים. במקום שהזוגות הצעירים יקנו לעצמם דירה במשכנתא באחת מערי הארץ, מקרית שמונה עד ירוחם, כל משפחה נאלצת לממן חמש עד שמונה דירות בערי המרכז. ומידי יום ביומו אנשים קורסים תחת הנטל: מקבלים לחץ דם גבוה, סוכרת, תעוקה בלב, אירועים מוחיים, סרטן ושלל מרעין בישין. רחמנא ליצלן.

נו, כולם מתנגדים. מישהו יכול לשנות משהו?

אף אחד.

למה?

כי מספיק שלא הצלחת לשכנע חמישה אחוז מהציבור, וכבר נוצרת כאן תגובת שרשרת המטרפדת כל נסיון של תיקון. אותם חמש אחוז נותנים דירות, וזה מלחיץ את סביבתם הקרובה שלא יכולים לא לתת ולהפסיד הצעות, וזה מלחיץ את המעגל הקרוב אליהם, וכבר הגענו לחצי מהציבור, ש"נותן דירות כי כולם נותנים".

כך זה גם בנידון דידן.

למנהלים בוודאי לא איכפת לקבל כמעט כל ילד שנרשם, זה היה חוסך מהם הרבה כאבי ראש ועגמת נפש. כל הבעיה היא שהם חוששים מהציבור. מי זה "הציבור"? לרוב הציבור מגילאי עשרים ושמונה ומעלה ממש לא איכפת אם החיידר של הבן שלהם יקבל רק אברכים או גם עובדים. הם רוצים חינוך, השקעה, רמה לימודית, מידות טובות ויראת שמים. הם מבינים שכדי שילד יגדל כמו שצריך, המתכון הוא לא לסנן את משפחות החברים שיראו בדיוק כמו שאני נראה, אלא פשוט לחנך.

אבל יש חמישה אחוז שכן בודקים בציציות של ההורים האחרים: אנשים שמשעמם להם, או בעלי מידות רעות, או סתם תמימים החושבים שאם ילד ישמע על המושג "איש עובד" הוא לא ירצה להיות אברך… אותם חמש אחוז לא ישלחו לת"ת בשנה הבאה, ובעקבותיהם עוד עשר אחוז שמכירים אותם, ובעקבותיהם עוד עשרים אחוז, והנה נסגר הת"ת מחוסר ענין לציבור…

אז נכון. גדולי ישראל דורשים מהמנהלים להיות יותר עניניים, ולעסוק בחינוך נטו ללא מחשבה על תועלת עצמית. אבל מי יכול לעמוד בדרישה גבוהה כזו? רוב רובם של המנהלים אינם גדולי הדור, אלא אנשים העובדים לפרנסתם. הם לא יכולים לעמוד בלחץ, ולדעתי – ניתן להבין אותם. הם צריכים פרנסה. מה יעשו?

כך שלדעתי להאשים את המערכת או את כלל הציבור – זה לא במקום. לכאורה רוב הציבור, או על כל פנים חלק גדול מאוד ממנו, מתקומם על התופעה. יש חמש אחוז בעלי מידות רעות, או סתם אברכים צעירים שעדיין לא נפקחו עיניהם, אבל הם ממש לא המדגם המייצג של הכלל. כלל הציבור מעריך מאוד גם אנשים שעובדים לפרנסתם, אם יראת השמים שלהם כראוי, ולעומת זאת מזלזל באברכים שיראת השמים שלהם פגומה.

לפחות נדע שרוב הציבור מבין שזה עוול, וממש לא מרוצה מהתופעה.

מה למעשה? מה ניתן לעשות בכדי לפתור את הבעיה?

ברמה הציבורית – לא ידוע לי על פתרון באופק. אבל ברמה האישית אולי נציע כיוון.

כל התמודדות שבאה לאדם, יש לבחון מה הוא יכול להוריד ממנה. על פי רוב חלק גדול מהקשיים הם מע"מ שאדם מספח לקושי שלו. אם יבחן היטב היטב את מצבו, יתברר לו שחלק גדול מהקושי ניתן לטיפול. מה שלא תלוי בנו לא תלוי בנו, אבל מה שכן תלוי בנו – ניתן להסרה, וחבל שנעמיס את זה על גבנו סתם.

חלק גדול מהקושי בספיגת דחיה חברתית נובע מזה שאדם חושב על עצמו מה שהוא חושב שהחברה חושבת עליו. כך אמר לי אב כאוב, דווקא אברך, שעבר חצי שנה משפילה ומייסרת: "אם לא רוצים לקבל את הילד שלי לחיידר זה אומר שכולם חושבים שאני כלום, ואם כולם חושבים שאני כלום, אז אני מרגיש את עצמי כלום". הסתכלות האדם על עצמו נקבעת לפי מה שהוא חושב שכולם חושבים עליו.

אבל האמת היא שמי שהוא באמת ירא שמים ועושה כראוי את תפקידו בעולם, הדבר מורגש אצל סובביו והם רוחשים לו הערכה אמיתית. כך שאין סיבה להסתובב ברחוב, בבית הכנסת ובמכולת בתחושת נחיתות. אדם בעל תוכן וירא שמים באמת מסתבר שרוב ככל שכניו מעריכים אותו, כי הם מכירים את אישיותו האמיתית. הוא צריך להזכיר לעצמו שהוא לא מתעמת עם כלל הציבור אלא עם מיעוט קולני.

מה בכל זאת עושים עם הבעיה המעשית, שלמעשה החיידר או הסמינר מסרבים לקבל את הילדים שלי?

על פי רוב ניתן למצוא תלמודי תורה ומוסדות חינוך טובים שמחנכים נפלא ליראת שמים למידות טובות ולתורה כראוי, שאין להם בעיה לקבל ילדים של בעלי בתים. נכון שלא תמיד הם החיידרים הנחשבים, אבל הרי גם זה תיוג חיצוני שאין מאחוריו כלום. הרי זה כל מה שאנחנו מצפים ממנהלי המוסדות – שיתנהלו בצורה עניינית, ולא ילכו אחרי מבט חיצוני ונסיון להרשים את כולם.

הרבה פעמים ניתן לשמוע מאנשים עובדים טענות על כלל האברכים בסגנון של "כולכם שחצנים, מושחתים, ולא מוכנים לקבל מי שקצת שונה מכם". במקרים רבים הטענות הללו נובעות מהעובדה של סינון הילדים בחיידרים ובסמינרים. שמעתי לא אחת על אנשים שהיו להם הוראות קבע למוסדות תורה וכוללים, ולאחר שספגו את הדחיה המכאיבה כל כך ביטלו מיד את כל התמיכות הקבועות שלהם. ניתן בהחלט להבין אותם.

אבל לפי מה שהעלינו עד כאן, וכמדומני שאני די צודק, חבל מאוד להאשים את כולם על התנהגות קלוקלת של אחוזים בודדים. עם כל הכאב וההבנה ללב מי שנכוה ברותחין מההתנהלות הרעה הזו, עדיין יש להזכיר, שכציבור מגזר האברכים הוא מגזר איכותי, ידידותי, המאכלס בתוכו הרבה אנשים בעלי מידות טובות, שבהחלט מקבלים גם מי שקצת שונה מהם. אלא שבדרך כלל האברכים בני העליה באמת אינם אלה שנותנים את הטון בניהול ענייני הציבור. אין להם זמן לזה.

חבל להאשים קבוצה שלמה בגלל מעטים. זה לא הוגן ולא ראוי. הכאב מובן, והתגובות מובנות, אבל הן לא תמיד מאוזנות.

אי אפשר לסיים את הדברים בנושא מבלי להזכיר, שישנם מצבים שיש לשקול מעבר דירה. ישנם מקומות שבהם כל התושבים מאוד דומים זה לזה באורח חייהם ומי שקצת שונה מהסטנדרט מרגיש רע מאוד. לפעמים באמת לא כדאי לגור במקום כזה.

קשה להיות שונה בחברה כל כך אחידה. קשה להיכנס לבית הכנסת ולשמוע שכולם דנים רק על בעיות של אברכים. קשה לאשה לרדת עם השכנות לגינה ולשמוע מהן כל הזמן על מסלול חיים שנע סביב הכולל של הבעל.

מי שמרגיש שהשוני קשה לו והוא מפתח בטן מלאה על כל מי שמסביבו, שישקול היטב אם לא כדאי לעבור דירה לחברה פתוחה יותר לסגנונות נוספים ומלחיצה פחות.

לא תמיד הדבר אפשרי, ולא תמיד הילדים בשלים לספוג את הטלטול. אם הדבר לא אפשרי, פירוש הדבר שהקב"ה מעוניין שהאדם ישאר במקומו ויתמודד. הקב"ה לא נותן נסיונות בלתי אפשריים, ואם זה מה שעל האדם לעשות מסתבר שאם יעמיק לחשוב יראה שההתמודדות בהחלט אפשרית. אבל אם המעבר מתאפשר, והאדם ממשיך לסבול רק בגלל עצלות וקיבעון, חבל מאוד.

מבואר בגמרא (ב"מ ע"ד:), שאחד מאלה שצועקים ואינם נענים הוא מי "דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא" (שרע לו במקומו ואינו עובר לעיר אחרת). ומבואר שם ברש"י שהסיבה שאינו נענה היא משום שיכול לעזור לעצמו ואינו עוזר.

כוונת רש"י היא, שלפעמים הקב"ה עוזר לאדם על ידי שהוא נותן לו את האפשרויות לעזור לעצמו, ומי שמתעלם מהאפשרויות שלו להצליח הוא זה שהורס את החיים של עצמו, ושלא יצפה שיעזרו לו.

 

עד כאן מהספר "תורתו אומנותו", ותודה לרב המחבר שליט"א על הרשות להביא מדבריו החשובים.

[קרא עוד כתבות]

אודות מערכת מענה

מרכז 'מענה' עוסק בהדרכה מאוזנת וסיוע לבעלי תשובה, בהדרכת הגאון הרב מרדכי אויירבך והרב אורי זוהר. המרכז פועל במסגרת עמותת 'ביחד - תנועת בעלי התשובה בישראל'. מקימי המרכז הם דן טיומקין ועופר גיסין והמנהל הוא שמעון שחר.