"הפורש מדרכי ציבור"- פרילנסר דתי – למה לא בעצם? / מאת הרב אליהו מאיר פייבלזון

הרב אליהו מאיר פייבלזון (ראש ישיבת "פתחי עולם" לבעלי תשובה)  בשיחה מרתקת על עבודתנו ככלל, כברית, כעם למרות חוסר הנוחות המובן בזה

הרב אליהו מאיר פייבלזון הוא ראש ישיבת "פתחי עולם" לבעלי תשובה. ניתן לשמוע את שיעוריו באתר http://www.faivelzon.com.

המאמר כאן הוא תקציר שעשינו, מתוך תמלול של שיחות שנמסרו בנושא.

 

אמר לי פעם אדם, אני עומד מול אלוקים – לא צריך אף אחד. אלוקים ברא אותי, ציווה אותי, ואני לפנים משורת הדין. אבל אף אחד לא נכנס לי למערכת היחסים עם אלוקים. מי לי בשמיים ועמך לא חפצתי בארץ. אני עסוק בקשר שלי עם הקב"ה. זן נראית תפיסה דתית לגיטימית.

אבל מה נעשה שלא זו האמת התורנית. הקב"ה אומר בתורה שהוא רוצה ליצור בעולם אומה, עם, שיפעל מקיים מצוות. אפילו, כשאני מצווה, מצוות שבין אדם לחברו. זה הדין, ולפיו אנהג, ולפעמים אפילו אנהג כעם, ויעמוד לפני השי"ת כעם. הרעיון הזה קשה לנו, משום שהגלות סיבכה קצת את העניינים, וטשטשה את הצד הלאומי של העם היהודי. היו עוד דברים שסיבכו את העניין, אבל העיקרון נשאר. אנחנו יהודים ואנחנו עומדים מול הקב"ה כעם. כולם מכירים את דרשת חז"ל על הפסוק, וייחן שם ישראל נגד ההר, כאיש אחד בלב אחד. זה לא היה שם מקרה. זו הצורה שבה הקב"ה כורת ברית עם עם ישראל. ולמקום הזה אנחנו שואפים. כל ההיסטוריה אנו שואפים לשחזר מצב בו יש ברית שלימה בין אלוקים לבין עם שלם. אנחנו צריכים לעמוד כעם שלם אל מול בורא העולם. זה עקרוני בתורה, בהלכה. אפשר ללכת כרוכל ולמנות את המקומות שיש לזה השלכות מעשיות בהלכה ובחיים היהודיים. העיקרון הוא שההלכה היא כלל ישראלית.

אינני חושב שחידשתי כאן משהו. כולם יודעים זאת. אבל זהו דבר שבורח לנו בין האצבעות, וכדאי לשים אותו על השולחן. התורה לא פונה לבני אדם פרטיים, אלא לבני אדם באשר הם חלק מיסודה הלאומי של כנסת ישראל. זה מפחיד אותנו מכמה סיבות. כאנשים מודרניים, קשה לנו לקבל זאת. כולנו גדלנו באירופה ובגרורותיה, ולכן הצד האינדיבידואלי וההגשמה העצמית חזקים אצלנו מאד. גם לזה יש מקום בתורה. אבל התורה מתחילה כך: "ואעשך לגוי גדול".

זוהי מהותה של היהדות. נוח לנו להשאיר את הדברים האלו בצד. לא רוצים להתעסק עם דברים כאלו. אבל מה לעשות שאנחנו עסוקים בלימוד תורה, ובתורה כתובים לפעמים דברים לא נעימים?

אדם עומד מול הקב"ה. כך רגילים לומר, וזו אמת, אבל לא בדיוק. אדם עומד מול קונו כפרט במשפחה.

התורה מתחילה כך את הסיפור, כבר מבראשית. התורה מתחילה לא באדם פרטי אלא במשפחה. היה הייתה משפחה, היה אדם, והייתה לו אישה בשם חוה. התורה אומרת זאת בחגיגיות, ונותנת בזה כותרת לתורה כולה: זה ספר תולדות אדם. כך נוצרה המשפחה הראשונה בהיסטוריה. ויולד בדמותו כצלמו. שת נולד בצלם אביו. מה זה בא לומר? יש פה משפחה, אנשים שנבראו בדמות אלוקים, ונולד להם עוד בן אדם, והוא דומה להם. כל הסיפור הוא של משפחות. אלה תולדות נח, שם, ואחר כך אלה תולדות אדם. האנושות היא משפחות משפחות. והקב"ה בחר משפחה אחת בין כל המשפחות.

אדם לא נוצר לבד. הוא נולד למשפחה. כל בני האדם נולדים במשפחה, ואני נולדתי כבן למשפחה שלי. בעבורי להיות אדם פירושו להיות בתוך המשפחה שלי. שם הוא המקום האמתי של האדם. והברית שבורא העולם כרת עם ישראל חלה על המשפחה הזו. זה כתוב בתורה בכל כך הרבה אופנים.

על המשפחה הזו, המשפחה היהודית, גם שורה השכינה. כך זה מתואר בתורה על אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". בפסוק זה כתוב למה הכל התחיל. למה הקב"ה יצר קשר עם אברהם. התשובה היא שאברהם אבינו יצווה בניו וביתו אחריו. היו עוד אולי שידעו את מה שאברהם אבינו ידע. אולי לא. אבל הדגש על אברהם אבינו הוא שהוא שציווה את בניו. וציווה אותם מהי דרך ה', מהי הדרך בה נוהג הקב"ה, וציוונו ללכת בה, לעשות צדקה ומשפט. לכן הקב"ה בחר באברהם אבינו.

כלומר, כל הסיפור הזה הוא בשביל שתהיה משפחת אברהם אבינו. הרמב"ם משתמש במילים: אומה היודעת את ה', ואנחנו נוסיף שהכוונה יודעת את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. צדקה ומשפט הם ערכים שמתקיימים רק בחיים של שיתוף.

אני רוצה לחדש חידוש נוסף. מקובל לחשוב שההיגיון מחייב להיות מוסרי. אני מציע שהמחויבות לזולת נובעת מכך שפגשתי אותו ונוצר בינינו איזשהו יחס. המציאות המשפחתית יוצרת את הצדקה והמשפט.

בורא העולם ברא אותנו כדי שיהיה בעולם גילוי של המציאות האלוקית. המציאות האלוקית מתגלית דרך העיקרון, שדרך ה' לעשות צדקה ומשפט. אם קיום האנשים מביא אותך לעשות צדקה ומשפט – שזה פירוש המושג להיות ביחד – אז יש גילוי אלוקי. הרמב"ם אומר שהפורש מדרכי ציבור, גם ללא שיעשה שום עבירה, אבל הוא רק לא מקיים את המצוות בכללן, כלומר ביחד עם הציבור – ואומר, מה לי ולצרתם, אני מסתדר – אז אומר הרמב"ם, אין לו חלק לעולם הבא. ולדעתי, כשהרמב"ם אומר שהוא לא עובר על מצוות, הכוונה היא שהוא גם מקיים בין אדם לחברו. הוא ממש רץ אחרי אנשים לעשות איתם חסד. אבל הוא עושה הכל עבור עצמו. מספרים על יהודי שהיה מאושר ושמח בפורים, כי הוא מצא אביון אמתי. חברו אומר לו, תגיד לי איפה הוא, אני גם רוצה לתת לו. והוא עונה, אני לא יכול לספר לך איפה הוא – אני רוצה לשמור לי אותו לשנה הבאה.

מי שמקיים את התורה רק כי היא ציותה אותי, אבל הצרה של השני אינה שלי – אין לו חלק לעולם הבא. לא כי הוא עבר עבירה. אלא כי הברית של התורה היא הברית הזו של אנחנו ביחד. בלי זה – אע"פ שקיים את כל המצוות. חסר פה משהו עקרוני – הברית לא נכרתה עם יחידים. אפילו אם אתה מלא חסד. כי החסד האמיתי הוא לא להביא לשני כוס מים. זה כמובן חשוב כשהוא צריך את זה. אבל המושג האמתי של צדקה ומשפט זה להכיר בני אדם, לפגוש אותם, וליצור אתם קשר. ושם נמצאת השכינה. הקב"ה בחר לשרות בקולקטיב הזה. בני נח יכולים לקיים שבע מצוות, ולזכות לדברים טובים. אבל התורה שייכת לעם ישראל. עד כדי כך, שרש"י מביא בפרשת בהעלותך, שכל מי ששונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם.

היה יהודי שהיה מתפלל במניין של החזון איש ללא טלית. החזון איש העיר לו כמה פעמים לקנות טלית. כשלבסוף קנה טלית אמר לו החזון איש, כך נראה יהודי. הוא ענה לו, ומה עם הרווקים? החזון איש השיב, לרווק סתם אין צורה של יהודי. – אבל לא צריך לדאוג, להיות רווק זה מום עובר.

מקום השכינה הוא בין איש ואישה, שזכו שכינה ביניהם. השם מופיע כאשר שני בני אדם כורתים ברית. כל חבר זה סוג של ברית. אנחנו לא בני אדם שעוזבים חברים סתם. אבל ברית מלאה זה ברית נישואים. ברית אמיתית זה אומר שכרתנו ברית להקים משפחה, והיא ברית לא פשוטה. הקב"ה מגיע אליה – זכו, שכינה ביניהם. אבל שוב, בגלל שהשכינה ביניהם, ילדם הוא בן ברית, ושם הוא לומד תורה.

מישהו שאל אם התפיסה הקולקטיבית הזו משאירה מקום לאינדיבידואל, לאישיות פרטית? אבל זה הפוך בדיוק. רק בתוך המשפחה יש מקום ליחיד. המחויבות הכללית יוצרת אתגרים, תפקידים ומטרות לבנות על-פיהן את האני הפרטי. המערכת של המשפחה נותנת מקום ומשמעות לסוגים רבים של אנשים.

אין לנו מקום אחר. "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים", אומר מרדכי לאסתר. חז"ל דרשו שכל מקום במגילה שנאמר המלך, זה רומז לקב"ה. לפי זה הפסוק בא לומר שאדם לא יכול לקיים קשר פרטי עם הבורא, בנפרד מכל היהודים. הברית של הקב"ה קיימת לעד; היא אינה מוטלת בספק, היא עומדת איתנה. חשבנו כל כך הרבה פעמים שהיא עומדת ליפול. – אבל גם מי שיחשוב להימלט בית המלך, נאמר לו: "רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר".

בואו ניכנס כולנו לכנסת ישראל. אין באמת מקום אחר בתבל עבורנו. ושהקב"ה יאיר לנו, כי אנחנו רוצים באמת להיות קרובים, אחד לשני, ואליו ית'.

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.