בעל תשובה – בחינת גר

4 קוי דמיון, על דרך העבודה, בין בעלי תשובה לבין גרי צדק

שבועות. היום הקדוש שבו אנחנו מקבלים את התורה באהבה, קוראים את מגילת רות ואת קבלת התורה מתוך פרשת יתרו, ומתרגשים איך הנכריה השבה משדי מואב הפכה להיות אמה של מלכות, ואיך גר הצדק שהגיע להר סיני, והתחיל להציע הצעת ייעול.

רגע לפני, כדאי לעצור ולתת את הדעת לכמה קווי דמיון בין בעלי תשובה לבין גרים. נכון שיש גם קווי שוני רבים. ואי אפשר לזלזל בייחוס הרצוף של מי ששמע מהוריו בליל הסדר "עבדים היינו לפרעה במצרים" והכיר את יום כיפור. אבל עדיין, יש הרבה קווי דמיון בין בעלי התשובה לבין גרים, מעבר לסקרנות והמתח לשמוע את 'סיפורי ההתקרבות' שלהם, יש הרבה מכנה משותף בהתמודדויות, באתגרים ובקשיים, ואפשר ורצוי, על דרך העבודה, לקחת מוסר וללמוד כמה דברים.

מדוע? חלק גדול מהפעולות שאותן אנו עושים, מקורן מרצונות ורבדים שאינם במודעות שלנו (מושג זה נשמע פסיכולוגי מדי, אבל מה נעשה ורבי ישראל סלנטר דיבר במפורש על 'תת הכרה' עשרות שנים לפני שפרויד פירסם זאת בעולם, ראה אור ישראל אגרת ו', שהרחיב בענין לימוד מוסר בהתפעלות, שרק אז מצליח לשנות את ה"כוחות הכהים" שבנפש). חלק עצום מהכוחות התת-הכרתיים שלנו הגיע מתקופת הילדות והנערות. תקופה זו היא בעל השפעה עצומה על נפש האדם.

גירסא דינקותא. זה לא מושג חדש מעולם הפסיכולוגיה, אלא כך חז"ל הגדירו את התקופה הזו של הילדות, בה האישיות מתעצבת. וזה המכנה המשותף בין בעלי התשובה לגרי הצדק, ולכן כדאי להתבונן על כמה מנקודות הדמיון שביניהם.

1 – חידודים חידודים.

בתקופת הילדות מתעצבת האישיות, גירסא דינקותא, אפשר להבין את הדמיון הראשון בין גרי צדק לבעלי תשובה, שהמכנה המשותף של שניהם שהם לא גדלו בצורה של חינוך למחויבות לצורה ולמצוות. וממילא יש בהם איזה סתירה פנימית מובנית.

הסתירה הזאת אינה ווארט פסיכולוגי אלא יש לה ביטוי גם בהלכה. לדוגמא, יש הלכה מענינת, שאסור לבזות גויים בפני גר צדק, כמבואר ברש"י (שמות י"ח ט') שבשר יתרו נעשה חידודים חידודים מחמת איבוד מצרים. ולכאורה הלכה זו אינה מובנת כלל, שהרי כל גר צדק ודאי הכיר בהבלי העולם הזה ודבק במידת האמת, ולא יחשוש לשמוע דברי גנות על הגויים אותם עזב. ואף על פי כן אסור לבזותם בפניו, ורואים שעל אף השכל שמכיר ובז בהבלי המציאות ממנה בה, ליבו עדיין משוייך במידה מסוימת לאותם הרגשים. אפילו שהם סותרים (כמו בחתונה של בן או בת, שיש צד אחד מאד שמח, ויש צד אחר מלא חששות ועצב על הפרידה, ושני סוגי הרגשות חיים זה בצד זה).

כולנו מכירים את הסתירה הזאת. בדבר הזה אנחנו לגמרי שותפים ואחים של גרי הצדק. גם אותנו, בעלי התשובה, היא פוגשת בהרבה מקומות. כאשר מודעים אליה, זה פחות נורא. ביום הזכרון, כאשר מתנגן שיר שמעלה נשכחות, או במליון מצבים שהמציאות מפגישה אותנו.

2 – מנגנון פיצוי.

הסתירה הפנימית שנובעת מ'דילוג' על שלב החינוך לאמונה מילדות, גורמת לתופעה מענינת. כבר דבר קדום הוא, שלאנשים אשר לא חונכו על בסיס אמונה, יש נטיה חזקה לפצות על זה – בריבוי מעשים (חיצוניים) כתחליף לליבם אשר לא לגמרי איתם.

וכמו שמבואר ברמב"ם (פרק שני מהלכות קרבן פסח, הלכה ד'), שלא עושים חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול. ורואים שגרי צדק, שלא הורגלו מילדות לאורח חיים של תורה, ידקדקו במצוה יותר מדי. וגם התוספות (קידושין דף ע' עמוד ב' בשם ה"ר אברהם גר), כתבו שהגרים בקיאים במצוות ומדקדקין בהם.

התופעה מוכרת ומצויה גם אצל בעלי תשובה. הרבה נטיה לקיצוניות לא מאוזנת. נדרשת ענוה רבה לבעל תשובה, כדי להבין ולהשלים עם העובדה, שבמקביל לשטחים אשר שם עלינו להשקיע מאמץ רב לנסות לקדם ולשפר את עצמנו, יש שטחים נוספים שהשינוי שלהם אינו קל כמו גידול זקן. העובדה שלא הורגלנו למצוות ולאמונה מילדות, מחייבת אותנו לסבלנות והרבה זהירות בעבודת המידות ובעבודת ה'. דוקא בעלי תשובה שזכו בתחילת דרכם לאור גדול, למתח גבוה, נוטים להתפתות לקפוץ לדרגות גבוהות בשאיפה שבכך ישמר האור הזה, והבעיה – שאם לא מתעלים את האנרגיות של ההתחלה בצורה נכונה – המתח הגבוה יוצר מתח גבוה בחייו של בעל התשובה, ואותן מדרגות גבוהות גורמות למתיחות וקשיים בחיי היום יום.

3. ניואנסים של עולה חדש.

אצל גרי הצדק זה קל. קולטים אותם. משהו בדיבור, במבטא, בסגנון הלבוש. גם אחרי חמישים שנה הם עוד חולמים בספרדית. ככה זה. לא סותר כלל את צדיקותם העצומה, אבל זה כנראה מובנה וצרוב באופן שאי אפשר לשנות.

רות, לדוגמא, הוציאה מהפה שלה משפט שזעזע את נעמי שמיהרה לתקן אותה, וגם הפסוק מייד התנצל והזכיר את מוצאה וגירותה. כתוב בפסוק: (רות ב' כ"א): "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה: גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין". לא מדברים ככה, לדבוק בנערים. אפילו שזה רק סמנטי, זה לא נשמע טוב. ולכן נעמי מתקנת אותה ומדברת בלשון נקיה מייד בפסוק שאחרי: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו".

גם בבעלי התשובה כל חד עין יודע לזהות מייד את מוצאם. לפעמים זה המבטא, לפעמים איזה גרביים אדומות או תיק מיקי מאוס. לפעמים סתם מאור הפנים. משהו. לבעלי התשובה עצמם זה פחות משמעותי כי הם מונעים מאש גבוהה של אמונה. הבעיה היא עם הדור השני, שרואה את הוריו כמו שהחברה רואה אותם, וזה פתח לקונפליקטים, חוסר הבנה ושאר צרות. לדוגמה, אמא שלא יודעת, טכנית, איך מסלסלים את הפאות של הבן שלה, והוא בחיידר מקבל יחס של ילד מוזנח בגלל פאותיו המדובללות. אבא שבא לאסיפת הורים לא בקוד הלבוש המקובל. סבא שבא למסיבת סידור כדי לשמח בנוכחותו את נכדו, והנכד מקבל אחר כך מחבריו תזכורות עוקצניות. ועוד, ועוד.

אין לזה פתרון. אבל המודעות לפער הזה גורמת לחוסר הכחשה וויתור על המעלות שבזהות הקודמת, אלא חותרת לבירור דק ועמוק.

בדבר הזה יש לימוד מיתרו, המרא דשמעתתא של הסוגיה. הוא גר צדק, מגיע להר סיני, עם ישראל כולו, משה רבינו, אהרן הכהן, כל הרבנים, ובלי להתבייש, הוא מציע הצעת ייעול. "נבול תיבול", "שרי אלפים ושרי מאות".

לא יודע מאיפה היה לו את האומץ. אבל הצעתו מתקבלת, ופרשת מתן תורה נקראת על שמו. לא יודע איך המפרשים מסבירים את זה. אבל אותי זה מפעים. אותנו, זה בא ללמד משהו.

זה גבול דק. יש מקומות שחייבים לשתוק ולהתבטל, יש מקומות שאסור לשתוק ולהתבטל. כל כך מכניסים בנו את הצד האחד, שאין לנו אומץ לחשוב. אבל יתרו מלמד אותנו לא ככה. יתרו מלמד שדוקא בזכות כך שהוא לא התבטל, בזכות שהצליח להיות אדם ענק שלא התבלבל, זכה למה שזכה. יעזרנו ה'.

4. לאהוב אותם.

יש מצוה בתורה. מצות עשה לאהוב את הגר. שנאמר (דברים י' י"ט): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר". זו מצות עשה שנוהגת גם בזמן הזה. והקדוש ברוך הוא אוהב את הגר, שנאמר (דברים י' י"ח): "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (רמב"ם). ולכן כל מי שאוהב גר או דואג לו, מקיים בכך גם מצות "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"א דרשה א', הדרכה בשמונה עשרה) כתב וז"ל: [יכוון בברכת 'ועל גרי הצדק ועלינו'] וישים לליבו לאהוב אותם כנפשו ולקיים מצות "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר", ומכל שכן בזמן הזה, שאנו בתכלית השפלות ושחים עד עפר, כמעט לא נשאר בנו עוד רוח חיוני, ורשעים בתכלית הרוממות, והוא הכיר באמת, הרי זה ממש מעשה אי אפשרי שהכיר ה' בתוך עולם חשוך, הלא חיוב עלינו לאהבו ולנשק רמיסת רגלו, והמרבה לאהוב הגר – אוהב ה' ותורתו וכו', ולכן מאד יש לשים לליבו להתפלל מאד בטובתו, ולבל יחזור לסורו חס ושלום מחמת כובד הגלות ועניו, וחובה עלינו להרבות בתפילה בעבורם שיתן ה' להם לב טהור עכ"ל. והפרי מגדים (בסי' קנ"ו) והמנחת חינוך (מצוה ס"ד סק"ד) צידדו שמצוה זאת שייכת לא רק בגר או בגיורת עצמם, אלא גם אם גר וגיורת הולידו בן ובת, דינם כגר לכל ענין (ואם יש בהם צד ישראל, הסתפק בזה המנחת חינוך).

החפץ החיים בספר המצוות הקצר שכתב בסוף ימיו, מחדש חידוש בהגדרת "'גר'. וזה לשונו: ופירוש "גֵּר" כאן, הוא: שבא מארץ אחרת ומעיר אחרת לגור איתנו, ומכל שכן גר שנתגייר, עד כאן לשונו. זה חידוש גדול, שמצות אהבת הגר נוהגת בכל "עולה חדש" או "בעל תשובה", אבל באמת שכך משמע בפסוק, שנותן טעם למצות אהבת הגר: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", ומעולם לא היינו חדשים בדת המצרית, אלא בהכרח כונת הכתובים שנאהב ונרחם על מי שחדש בעיר, וקל וחומר למי שחדש בדתנו. וכן נראה גם בדעת החינוך כאן, וברש"י (שמות כ"ב כ').

יוצא שכל גילוי חיבה, דאגה ואהבה, לבעל תשובה או לגר, הוא מצות עשה גמורה של אהבת הגר לדעת רבינו החפץ חיים!

 

 

 

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.