לך תנהל ועד בית כשכולם מנסים לתחמן..

התמימות ז"ל. הערכיות ע"ה. ובכל זאת. לא נכנעים ליאוש.

יש לי חבר. בעל תשובה נמרץ. מתלהב ומלא תודעת שליחות לקדש שם שמים בעולם. שעשה את הטעות הנוראית של החיים שלו, כהגדרתו, והתנדב להיות ועד בית של הבנין החרדי בו הוא גר. הוא שיתף אותי בחוויה שלו מהנסיון האומלל: "הרסו לי את התמימות. הרסו לי את האמון בבני אדם. הרסו לי את החשק לומר 'בוקר טוב' לשכנים. כל אחד מנסה לתחמן. לחסוך. לחשוב על עצמו ולא על הבנין. כמה שלא התאמצתי להסביר לשכנע שזה טובת כולנו. שכולנו רק נרויח מבנין מתוחזק, שמור ומושקע. שום דבר. אני לא מדבר על פינוקים ומותרות כמו בבנין של הורי. שם ועד הבית מתקתק. פה אפילו לאסיפת הדיירים שארגנתי אף אחד לא בא. כשאני נתקל באיזה שכן במדרגות מתחמק ממני. התיאשתי. תש כוחי. זהו. בא לי לעוף מפה". עד כאן דבריו.

לא פתחנו כאן באתר מדור של האגודה לתרבות הדיור ועניני שכנים אינם מה שבאמת עומד לנגד עיני. אני מנצל את הבמה כדי לדבר על תופעה רחבה הרבה יותר, שענין ועד הבית רק מייצג סימפטום ונגזרת שלה. אבל יש לה עומק, משהו הרבה יותר שורשי. אני לא חושב שהשכנים הללו הם אנשים רעים שמנסים לתחמן. צריך להבין מה הולך פה.

ראשית, יש כאן כף זכות רצינית אם לוקחים בחשבון את צורת הניהול הכלכלי של בית חרדי ממוצע. בניגוד אלינו, בעלי התשובה, שיש פחות מחושבנות לכל הנוגע לחיתון ילדים, בית חרדי ממוצע הוא מאד מסודר בדרך כלל בכל הנוגע לניהול כספי נכון. לחתן ילדים זה דבר שעולה המון כסף, ולכן כל בית מנסה לחסוך ככל הניתן מהוצאות השיגרה כדי לשים בצד כסף לחתן אותם בבוא העת. אין לנו בזה מסורת וזה לפעמים נראה כמו קמצנות או דקדוקי עניות, אבל לפעמים זה פשוט נובע מזכרון העבר ורצון לחסוך ככל הניתן כדי להצליח לחתן ילדים. קל להבין את זה בימים אלה של 'בין הזמנים', שכולנו משתאים איך יש כל כך הרבה חופשות כשרות למהדרין בארץ ובעולם, לציבור הכי עני בארץ. והתשובה זהה. זה ענין של תכנון. חופשה שנתית מחייבת הערכות, וצמצום הוצאות שוטפות שאר השנה. בניגוד לאורח חיים שכולו רק בהווה, כמו שאנחנו רגילים, ולכן לנו זה בלתי נתפס. וכיון שהמשאבים מוגבלים, תחזוקת חדר המדרגות נדחקת לתחתית סדר העדיפויות.

אבל יתכן שכדי להבין יותר לעומק, בלי לטייח ועל מנת לרדת לעומקם של דברים, צריך להרחיב את המבט מעבר לעניני כלכלת בית וניהול כספים.

אמנם אכשר דרא וזכינו להרבה מעלות, אבל צריך לזכור שבחיי היום יום של כולנו, אנחנו נמצאים במהלכו של קרב הישרדות אלים, במציאות חיים לא פשוטה, מציאות שגורמת למשהו בנו להישחת. רבים מאיתנו התרגלו לחשוב במושגים של פרט ולא של כלל, לא מתוך רוע, חלילה, אלא רק כדי לשרוד. כל אחד מנסה להציל אותו ואת משפחתו, ולא חושב במושגים יותר רחבים. זה רע. זה גלותי. זה לא מאפיין גדולי תורה. אבל את הרחוב לצערנו זה מאפיין. או לפחות את הבניין של החבר שלי. שנוכח בזה במלוא העוצמה.

יש על זה דיבור מבהיל של הגאון הרב שמעון שקופ, שכתב בהקדמתו לספר שערי יושר, דיבור רלבנטי יותר מכל. וזה לשונו:

בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל ה'אני' שלו מצומצם רק בחמרו וגופו. למעלה ממנו מי שמרגיש שה'אני' שלו מורכב מגוף ונפש. למעלה מזה מי שמכניס ל'אני' שלו את בני ביתו ומשפחתו וכו'. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל ישראל ואת הבריאה כולה, עכ"ל.

זה סולם עבודה שבו האגואיסטיות היא שלב ראשון מוכרח, שמטרתנו להתעלות ממנו, עד לחשיבה רוחנית, משפחתית, אולי אפילו גם קהילתית, אבל גם שם – לא להיעצר. יש משהו בקהילתיות (ב'אנ"ש', במגזר) שמאד מפתה לחשוב שהגענו ליעד, ולא היא. עלינו להרחיב את ה'אני' לתודעה הרבה יותר כללית, שותפות עם כלל ישראל. לא מגיעים לזה ביום, ולא נרמה את עצמנו שאנחנו כבר שם, אבל נגדיר זאת כיעד, נשאף להגיע לשם, לא נוציא מחוץ לגדר אף יהודי. כך מלמדנו הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל.

יש כאן הרבה מה לדון לכף זכות. 2000 שנים בקרב גויים שמנסים להשמידנו גרמו לנו לפיתוח מרשים של מיומנויות ההישרדות. להינצל מהגויים. להינצל מהמויסרים. להינצל מעצמנו. זה חלק מהקללות של הגלות האחרונה. "לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש". קרב הישרדות. זה ניכר באופן שבו אנו נוהגים, זה ניכר בכל תחום. אבל זה לא מאפיין מהותי אצלנו, זו רק מחלת גלות זמנית. שתעבור בקרוב. אבל בינתיים אנחנו בשיא הפריחה שלה.

יש סיפור מפורסם על איזו עיירה של פעם, שרצו שבשמחת תורה יהיה לכולם מספיק יין , אז הם תיקנו תקנה שכל מתפלל בבית הכנסת יביא במשך כל שבת בשנה כוסית יין וישפוך לחבית, וכך בשמחת תורה יהיה יין בשפע לכולם בחבית. וכך עשו כל השנה, עד שהגיע שמחת תורה התגלה שהחבית כולה מלאה מים צלולים… כל אחד חשב שהאחרים ישפכו יין, וכוס קטנה של מים לא תורגש, אבל כולם חשבו כך ואפילו אחד לא הביא יין… הרבה דרשנים מנצלים את המשל למסרים שונים. אבל אני מתפעל מהתמימות של פעם. היום כבר אף אחד לא יחשוד שהאחרים ישימו יין. התרגלנו לתחמן. קרב ההישרדות האישי הפך לדפוס קבוע. חשיבה סקטוריאלית. מגזרית. קהילתית. אגואיסטית. שעושה חסד עם חברותיה. לא חושבת במושגים של כלל. של הנהגה. של חזון ציבורי. שורדים.

קרב ההישרדות הזה אכן גורם לחשיבה אגואיסטית ולא מספיק מערכתית. יש לזה ביטוי נוסף, כואב הרבה יותר, בכל הנוגע להתנהלות מוסדות החינוך. המערכת בנויה כך שכדי להיכנס למוסד טוב – צריך פרוטקציה והשפעה, כי מנהלי המוסדות נמצאים בתחרות עצומה מי יותר מצטיין ועליו לשמור על מכסות מאד מוגדרות של מיעוטים. ובעלי תשובה, באופן פרדוקסלי ולמרבה הצער, נמצאים אי שם בתחתית שרשרת המזון. מנהלי מוסדות אנוסים להנציח את המצב, כדי המוסד יהיה בעל שם מכובד, הרבנים בעלי יכולת השפעה מאד מוגבלת, וההורים המסכנים מנסים להסתדר. כל אחד לעצמו. ואף אחד לא מוחה על העוול הנורא שנגרם לכל כך הרבה משפחות בדרך, משפחות טובות שאין להם קשרים, השפעה ויחוס נכון. וכל כך הרבה אנשים טובים, מלאים בתורה וחסד, לא מצליחים לחשוב ציבורית אלא רק מנסים לשרוד. ושוב ניכר עד כמה נצרכת כאן רפורמה כללית (דוגמת בתי הספר האזוריים היסודיים של הבנות, רק עם יותר שקיפות מקצועיות), שהיתה יכולה לפתור את הבעיה. חשיבה כללית, מערכתית, עם חזון ברור ויעדים ואבני דרך שכוללים חשיבה אסטרטגית יעילה בדרך. משהו שיממש את הערכיות והאידאליסטיות שיש בשפע בציבור שלנו, אבל לא מצליח לפרוץ החוצה.

אין בכונתי לקטרג חלילה. אבל אני חושב שיש כאן מקום להתגנדר והזדמנות לעשות משהו. נכון שאפשר לכתוב אנציקלופדיה שלמה, עשרים כרכים, על תחלואי החברה. כל חברה. אבל העיסוק בזה משחית ומרעיל אותנו, ואת העולם כולו. עדיף להתעסק בבניה חיובית. לא להתעלם מהצרות אבל לא לשקוע בהם אלא לזהות את מה שביכולתנו לעשות, ולעשות.

לכל מי שכן חונך לערכים של הכלל, באמת ולא רק בהגדרה, ככח מניע ולא רק כסטיקר, אסור לאנשים אלה להתקלקל ולזנוח את הערכים האלה. אם נדבר ברמה המצומצמת של דוגמת ועד הבית, אפשר לומר שיש כאלה שיגידו שכדאי לעזוב כזה בנין. לגור בין רחוקים ושם לקדש שם שמים. יתכן שהם צודקים. במבחן המציאות חברות כאלה באמת הוכיחו שבגלל שהם חייבות שבניהם יהיו 'טופח על מנת להטפיח' נוצרת שם שליחות מרגשת ואחוזי הנשירה כמעט אפסיים. בדוגמא של מוסדות החינוך אפשר לומר שכדאי לעבור לפריפריה ולהפריח שם את השממה הרוחנית. שם אין בעיה של מכסות. להיפך. החברה מגובשת. בלי גזענות ובלי מגזריות. מי שבא ברוך הבא. ויש בזה סיפוק עצום ושליחות קודש. אבל יש בזה גם קצת פספוס אולי, כי החברה החרדית הכללית מפספסת ככה את העוצמות המתוקות שעולם התשובה היה אמור לרענן ולחדש בהם.

לכן יתכן לומר שגם כאלה שחיים בשכונות חרדיות לא צריכים להתיאש ולהשלים עם מצב ההישרדות הזה. אולי זה אפילו חלק מתפקידנו. לצאת ממצב הישרדות למצב הנהגה וחזון. רוחב דעת. ככה מתחיל כל שינוי. מהשטח. שרה שנירר ע"ה הבינה שהגיע השעה ללמד את בנות ישראל מקצוע ועשתה מעשה. אחר כך הסכימו לזה גדולי ישראל. הכח שלנו לעשות הוא גדול ועצום. צריך לקחת יוזמה ולהיות פרואקטיביים. לזכור שמי שמסתכל על עצמו כאילו הוא חסר אונים כמו חגב, גם משדר ומשכנע בכך את סביבתו. "ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם".

יש כאלה שאמרו שכשם שלא נוגעים בגוסס שכל נגיעה קלה יכולה להביא למותו, כך לא עושים מהפכות ורפורמות, אלא ממשיכים מכח האנרציה, ומקוים לטוב. לעניות דעתי, בעלי תשובה הם מהפכניים בטבעם. זה מה שנתן להם את הכח לעזוב את תבנית נוף מולדתם. עבור אנשים כאלה, ההשלמה עם הבינוני והרע הורגת אותם. לא בשביל זה הם חזרו בתשובה. אסור לקצץ להם את הכנפיים. ההפסד הוא עולמי.

צריך להיות מודע לסכנות שיש במהלך. יש בזה גם סכנה. כל הדרכים בחזקת סכנה. ולכל גשר צר יש אפשרות קלה לפספס וליפול. לימין או לשמאל. גם קבעון טומן בחובו תופעות לוואי לא פחות קשות. ולכן אין מנוס מהתחדשות תמידית בתשובה. אבל תוך כדי מודעות מתמדת לסכנות. מצד אחד יש ענין להתבטל וללמוד מהחרדים, ולא לזלזל בקבוצה שיש לה מסורת מוכחת של העברת תורה מדור לדור. לא להתנשא לחשוב שנוכל לבד להמציא את הגלגל יותר טוב. במיוחד בהתחלה, צריך קצת להכיר את המערכות לפני שמציעים הצעות יעול. אבל מצד שני, לא ללמוד ולהשלים עם הנהגות חברתיות שליליות, אלא לחזור לאורות של ההתחלה. ללב של ההתחלה. ולפעול לקידוש שם שמים עד היכן שידינו מגעת. והיא מגעת.

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.