בתוך כל האמיתות המוחלטות שאנו נחשפים אליהן בתורתנו הקדושה, כל העצות, ההלכות והציטוטים של גדולי ישראל, אמת צרופה שלא מתפשרת, בבחינת "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'", בתוך כל זאת יש חשש שנאבד את הקשר עם הילד שבתוכנו. דבר זה עלול מאוד לפגוע בהרגשת השמחה והנועם בחיינו, שתלויות ישירות בחיבור שלנו אל עצמנו.
הניסיון מראה שאיבוד השמחה הפשוטה בחיינו היא אחת הסיבות העיקריות לכך שיהודים יקרים, נשמות טובות, נסוגים בתהליך התשובה, ולדאבוננו לפעמים ממש חוזרים לאחור. הם עשויים לתפוס את עצמם יום בהיר אחד שואלים את עצמם: "לאן הגעתי?!", ולומר בכאב: "ריבונו של עולם כמה התרחקתי מעצמי! איפה אותו 'ילד פרחים' מלא שמחת חיים שהייתי פעם?! איך נהייתי כל כך כבד ורציני?! האם חזרתי בתשובה כדי לחיות חיים מרובעים, בתוך ארבע אמות של הלכה, בדירה מרובעת בקומה הרביעית בתוך בנין מרובע בעיר הבנויה שתי וערב?! איפה כל התמימות וההתרגשות של דרכי בתחילת התשובה?! האם גם כיום אני יכול באמת לומר בלב שלם שהתשובה היא לזכות בחיים מחדש, כמו שאמרתי בתחילת דרך התשובה כשהייתי בכאלה "אורות", עד שלא פעם נראיתי קצת תימהוני?!
אנו יודעים שגם כיום נמצא עמוק בתוכנו ילד טוב, תמים, שמח באופן טבעי, מלא שאלות ותמיהות כרימון. אבל היכן הוא מסתתר בקרבנו?! מתי חיינו אותו מאז שחזרנו בתשובה?!
לא באנו חלילה להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, איננו אומרים "צריך להפסיק להקשיב לקול המבוגר האחראי שבנו כמאמר השיר המרדני: "!We don’t need no education", ובודאי שלא באנו להקל ראש ב"דבר ה' – זו הלכה", אלא ברצוננו לחזור לאמת הפשוטה, שיש בקרבנו שתי בחינות שמשלימות זו את זו. מחד 'מבוגר' שיש לו זכות ואף חובה לגדל ולחנך את ה'ילד', כאשר חינוך הוא מלשון חנוכת בית וחנוכת המזבח, כלומר להביא את הדבר לייעודו, ומאידך יש בנו 'ילד' שרוצה וזכאי לכך שיחונך לפי דרכו.
יש פה תנועה נפשית של יחסי מבוגר-ילד בתוכנו שצריכים להבינה. עלינו לעלות על תדר של דיאלוג פנימי וצריכים לפתח קשב אליו ובזה תלויה שמחתנו, בריאותנו ובעצם תיקוננו.
מאחר שמדובר על מציאות פנימית ועדינה המצריכה רגישות גדולה כדי להבחין בין הקולות השונים בתוכנו, יהיה קל יותר לנסות להתחבר לדברים דרך הסתכלות על המציאות החיצונית, כלומר חיי משפחה, יחסי ילד ומבוגר בפשטות, ומשם להשליך זאת פנימה לנפשנו בבחינת "האדם הינו עולם קטן".
למשל, לעתים אנו לוקחים את הילד שלנו עמנו לסידורים, ומתכננים את הזמן מבלי להתחשב בעובדה שהקצב שלנו כשאנו פועלים כמבוגר לבד, הוא הרבה יותר מהיר מהקצב בו אנו עושים את הדברים כשהילד שלנו בא איתנו. וכך לא פעם (ולא פעמיים), הילד לא רוצה לחגור חגורה ברכב, או לפתע רוצה את אמו, או שואל שאלות שאינן חשובות בעינינו המבוגרות. וכך מהר מאד אנו עלולים לאבד את הסבלנות לילד, ובנוסף לכך אנו מצדיקים את עצמנו בכל מיני סיבות שלכאורה נכונות, כמו רצוננו להגיע בזמן לתור אצל הרופא, או לא לאחר לגן וכדומה.
מהר מאד אנו מלחיצים אותו במילים "בוא מיד!", "חייבים לחגור!", "אנחנו מאחרים!" וכדומה, וחס ושלום עלולים גם ליפול לאיומים כלפיו. המסר שהילד מפנים במשך זמן סידורים כזה עם אביו, הוא שבעצם הוא לא יכול לבטא את עצמו, ולא יכול לחיות בקצב שמתאים לו. הוא מרגיש אבוד ואומר לעצמו: "אבא מלחיץ", "לאבא אין סבלנות אלי".
בעוד שאם היינו מתכננים את זמן הסידורים כשאנו מחשבים כמה זמן לוקח לעשות את המשימות הללו עם ילד, אותו זמן היה יכול להפוך לזמן איכות, בו אנו מכירים טוב יותר את הילד, מבינים אותו יותר, מסבירים לו כל מיני דברים שמעניינים אותו, עושים איתו ביחד כל מיני דברים, מאפשרים לו להתנסות ולעשות דברים בעצמו, ובעצם מגדלים אותו דרך המשימות שלנו, במקום להלחיץ אותו ולמחוק את אישיותו.
ניקח דוגמא נוספת. הילד נמצא בבית, מלא כוחות, ואינו יודע לאן לנתב אותם. ואז הוא מתחיל להציק לאחים, לשבור דברים בבית וכדומה.
אנו יכולים להיות "צודקים", ולהגביל אותו, לצמצם אותו, לגעור בו, להעניש אותו, אך המסרים שהילד יספוג הוא "אני לא טוב", "הרצונות הפנימיים שלי אינם טובים". לעומת זאת אם נשכיל לזהות את מצבו ולנתב את כוחותיו שעה אחת קודם, ולומר לו למשל, "בוא, נעבוד ביחד בגינה, היא מוזנחת זמן רב" ושאר רעיונות יצירתיים. וכך, אותו זמן יוכל להפוך לזמן איכות שמגדל את הילד, זמן שבו הילד פועל ומוציא את כוחותיו מהכח אל הפועל באווירה טובה, יחד עם אביו, שמחזקו ומעודדו על פעולותיו הטובות. האמון של הילד בעצמו גובר, הוא מאמין בכוחותיו הפנימים, ובאביו שמכשירו לחיים במקום לראות בו מטרד.
וכעת עלינו להשליך זאת על הילד הפנימי שבתוכנו. עלינו לזכור שעם כל האמת הגדולה שבתורה והחיוב לקיים את כל המצוות, עלינו קודם כל לגדל את עצמנו, את הילד הפנימי שלנו דרך התורה והמצוות. למשל תפילת שחרית יכולה להיות זמן לא נעים של לחץ, של מרדף בניסיון לעמוד בקצב של החזן, במיוחד כשיש צד שנח לנו בזה, כאשר אנו צריכים להספיק לעבודה. וכך חוויית התפילה הופכת לחוויה של לחץ והתרחקות מעצמנו. במקום זאת היינו יכולים להתחיל להתפלל לפני הציבור, לתת לעצמנו את הזמן שיאפשר את הקצב הנכון לנו, או לחילופין להיפתח לעצתם של חז"ל ש"טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה", להתחבר לרגשות התודה שלנו ולהביע אותם ב"מזמור לתודה", להביע את שמחתנו בחלקנו ב"אשרי יושבים ביתך", ולהתחבר בתפילת העמידה לרצונות הגבוהים והטהורים שלנו, כמו הציפיה לגאולה, לקיבוץ גלויות ולהטבה לכלל ישראל.
וכך אותו הזמן יכול וצריך להפוך לזמן איכות של גילוי אותו ילד טוב פנימי שבנו, המתגדל דרך משימת התפילה. במקום לחוות זמן של לחץ ותסכול, אנו זוכים לזמן שמחבר אותנו לעצמנו, לזמן של התחדשות והתעלות, כאשר המילים הקדושות שחיברו לנו חז"ל ברוח קודשם משמשות כ"צוהר לתיבה" (כמובא בבעל שם טוב הקדוש זי"ע ב'צוואת הריב"ש') אליהן אנו יוצקים את נפשנו, נמסים ומתאחדים עם האין סוף ברוך הוא, נטענים וחוזרים למציאות עם עוצמות חדשות של חיבור לעצמינו ולה' יתברך.
מסופר שרבי נחמן מברסלב זי"ע ראה את תלמידו הגדול רבי נתן זי"ע מתפלל ואמר עליו: "מעניין מה יהיה ממנו לאחר התפילה", בהתכוונו לכך שאחרי תפילה בה אדם נותו את כל ליבו, האדם יכול לעבור תהליך התחדשות ממש.
ובאמת, כך זה עם כל המצוות. הזוהר הקדוש מכנה את מצוות התורה בשני ביטויים שמשלימים זה את זה – "תרי"ג עיטין" (עצות), וגם "תרי"ג פיקודין", כאשר "פיקודין" הם מלשון אור המופקד בהן. עצות התורה הן צינורות של שפע אלוקי, דרכן אנו מתחברים אל ה' ית' וממשיכים את האור השייך לנשמתנו.
כדי להשלים את הדברים, נביא את דברי הספר "שערי קדושה". בתחילת שער א' הוא מסביר את מבנה האדם, שהנשמה, הקרויה שם "הנפש השכלית", כלולה מתרי"ג (613) איברים (הנקראת גם "נפש אלוקית" בלשון התניא הקדוש). נפש זו מלובשת בהתאמה בתרי"ג איברי "הנפש היסודית" ("הנפש הבהמית" בלשון ספר התניא הקדוש) אשר גם היא בהתאמה מלובשת בתרי"ג איברי הגוף, ובלשונו, "כמו הלבוש יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף".
עניין ה"לבוש", אינו רק הלבוש החיצוני שלנו, אלה כמו שמובא ב"שערי קדושה", כל מדרגה חיצונית היא לבוש כלפי המדרגה הפנימית לה. מצד אחד הלבוש הינו חיצוני לגוף ומסתירו, אך מצד שני הוא דווקא מגלה אותו. לפי לבושו של האדם אנו יכולים ללמוד על פנימיותו. וכן האדם תמיד יוצא לעולם כשהוא לבוש בגדים, ורק כך הוא יכול לפעול ולבטא את עצמו.
מורנו הרב טל שליט"א מרבה לצטט את שורת השיר "שימו לב אל הנשמה", בהתכוונו לרצונות הגבוהים שלנו, לכיסופים שלנו לקרבת ה' מחד, ומאידך הוא מלמד שעלינו להקשיב לא פחות לנפש שלנו, לילד שבנו, שהוא בעצם הלבוש של הנשמה המיוחדת שלנו. דווקא הילד שבנו, עם צורת החשיבה המיוחדת שלו, עולם הרגש שלו, וכישרונותיו המיוחדים) מסוגל להגשים ולגלות את אותה נשמה מיוחדת שקיבלנו כפיקדון. דווקא על ידו אנו יכולים לפעול את היעוד שלנו, ומכאן אפשר יותר להבין ולהתחבר לדבריו הקדושים של רבי זושא זי"ע "שכאשר אחרי מאה ועשרים שנה אגיע לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבינו, אלא למה לא היית זושא".
זה הרבה מעבר ללהיות מקור השמחה שלנו, הבריאות שלנו, הרגשת הנועם בחיינו, ואפילו מעבר ל"תיקון" שלנו, אלא עלינו לדעת ולזכור שבאמת רק כך נוכל לתרום את התרומה המיוחדת שלנו לכלל, לקהילה, וקירוב הגאולה השלמה שתבוא בעזרת ה' במהרה ברחמים גדולים.!
נכתב ע"י הרב דוד מירון, רכז התוכנית לבעלי תשובה בישיבת "תורת החיים", העוסק ביעוץ תורני, ובעזרת ה', מתמחה ביעוץ לבעלי תשובה בהשכנת שלום בית וגישור בין הורים לילדים.
ליצירת קשר mirondavid779@gmail.com
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.