הגאון הגדול הרב משה שפירא זצ"ל

הרב שפירא ויחסו החם לעולם התשובה.

היום נקבר הגאון הגדול, רבי משה שפירא זצ"ל. זכיתי ללמוד ממנו, במשך כמה שנים זכיתי להיות שכנו, לגור שתי קומות מעליו בבנין. זה נתן לאשתי ולי פתח להיכנס ולהתיעץ, לשאול ולברר.

איני כדאי ואיני ראוי להספיד. אבל אינני רשאי להתעלם במידת ענוה מזויפת. הזכות שגרתי בסמיכות אליו וזכיתי להיכנס אליו, מחייבת אותי לחשוף קצת על הקשר שלי, על החיבה המיוחדת שהיתה לו לעולם התשובה.

המלכות האצילית שעברה בכזה דיסטנס מכבד הותירה רושם בלתי נשכח. צריך לקנות דעת. חזר ואמר. דעת זה דבר דק שקשה לקנותו. אך עמל העיון בכתבי רבותינו לימד לא רק יסודות השקפתיים מדהימים ומעוררים אלא גם לימד אותנו איך ללמוד, איך לבד לעמול ביושר ובישרות על כל דבר תורה. ומעבר לעוצמתו המדהימה בלימוד. החלק של תורת חסד. הלימוד לאחרים והדאגה להם. הרגישות והאכפתיות המיוחדת לחוזרים בתשובה היתה מדהימה.

הכלל הגדול שתמיד למדתי ממנו היה עד כמה הדברים יותר עמוקים ממה שהם נראים. כל ביאור שאמר, בשיעורים הרבים שמסר ובכלל, תמיד הסביר "מעט, כפי ערכנו", מתוך הבנה שיש לדברים עומק גדול עוד יותר. זה עצמו היה תמיד שיעור מאלף, לדברים היוצאים מן הלב. וכזה היה גם האיש. היה בו עומקים שלא מיהר לחשוף. כל שיעור שלו תמיד הכיל מעבר, הרבה מעבר למה שנראה בלימוד ראשון, בהאזנה ראשונה.

ראשית עלי לומר: הוא זה שדחף אותי ועודד אותי לכתוב את חלק ב' של ספרי, "מקום שבעלי תשובה עומדים". אני חששתי. תעסוקה והשתדלות זה נושא רגיש. חששתי שיגידו עלי שהוכיח סופי על תחילתי אם אכנס לכזה נושא. הוא עודד אותי לא לפחד, לכתוב על הנושא. הוא אמר לי שחלק א' של הספר מבטיח שגם כזה נושא רגיש אצליח לעורר בלי לדרוך על מוקשים. ובכל זאת. למרות העומס העצום ועשרות השיעורים שנכח בהם, הוא מצא זמן לעבור על הספר, להעיר, לתקן. להביא דברים בשמו. זאת לא הזכות שלי, זו חיבתו המיוחדת לבעלי תשובה, מבקשי האמת, שכל כך העריך.

בספר הוא הרשה לי לצטט בשמו דיבור חזק על מקום מגורים. הוא אמר לי שמקום המגורים הטוב ביותר הוא: קצה השכונה. מצד אחד אתה קרוב למקוה, קרוב למכולת, קרוב למוסדות החינוך. מצד שני לא מופעל עליך מכבש של לחצים (בד"כ סמויים) ליישר קו עם העמדות המקובלות, וכך אתה זוכה לשמור על אישיותך ועל יחודיותך. הוא הוסיף ואמר שיש שכונות בירושלים כמו בית וגן או הר נוף, שכולן מוגדרות כ"קצה השכונה" כיון שיש בהן גיוון רב. עד כאן הציטוט בספר. בעל פה הוסיף ואמר שאף על פי כן הוא מהדר לגור בקצה השכונה של בית וגן.

אני זוכר איך ביקשתי להכניס אליו בעל תשובה שהתלבט אם לחזור לסיים דוקטורט שעזב בעצת רב בני ברקי חודשיים לפני הסיום. ובינתיים עברו כמה שנים, מצבו הכספי מאד הורע והוא רוצה לעבוד במלאכה שתהלום את כישוריו. אבל עבודת הדוקטורט מחייבת להתחיל מהתחלה, והוא חושש. אני אמרתי את דעתי, אבל אותו בעל תשובה רצה סמכות תורנית של גדול הדור לכזו הכרעה, וביקשתי מהרב שפירא שייפגש עמו. הרב דיבר איתו באריכות ולבסוף ייעץ לו שיחזור ללימודיו וישלימם. עצה אמיצה שלקחה בחשבון את כל המכלול המורכב שבחיי בעל תשובה.

גם אביתר בנאי, בראיון כאן באתר מענה, העיד שכבר חשב לפרוש מן המוזיקה כהנהגת קהילה מסויימת בבני ברק, ושיחה אחת עם הרב הבהירה לו שזה תפקידו בעולם, ולכן החליט לחזור לנגן. עם ישראל הרויח.

גם אשתי ואני התלבטנו פעם ובאנו לרב לקבל את הכרעתו. הסתפקנו אם להעביר את ביתנו בית ספר בגלל רמה רוחנית תחרותית ולא מתאימה. הרב בדק באריכות את כל האפשרויות. שאל וחקר. כששאל למה לא נסתפק בהעברת כיתה, אמרנו לו שהמנהלת מאד מתנגדת להעברת כיתות. הוא הביט בנו ושאל: אתם חוזרים בתשובה, לא? איפה הבטחון העצמי שלכם? שאלתי אותו אם נוכל להגיד בשמו למנהלת, שהרב ממליץ שנעביר כיתה את הבת. הוא ממש לא הבין מה אני רוצה. הוא אמר: ממש מתקיים בכם הפסוק: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". מה אתה צריך לנפנף בשמות של אחרים בשביל בקשה כל כך אלמנטרית, שזכותך וחובתך כאבא לבקש עבור ביתך. הסוף של הסיפור, שאכן ביקשתי באסרטיביות מהמנהלת, שמייד נעתרה לבקשתי. ואני זכיתי לשיעור חשוב בחיים.

סיפורים יש בלי סוף. מעניין שבהספדים שבלווייה לא הוזכר כלל הקשר החם שלו עם עולם התשובה. אפשר להבין את זה. היו לו כל כך הרבה צדדים נוספים. אבל אני חוויתי את האובדן הנורא מהזוית שלי, והבטה בקהל הרבבות, שכלל כה רבים מעולם התשובה לדורותיו, הבהיר לי שעולם התשובה כולו נפרד היום, יום עשרה בטבת, מאחד הרבנים הגדולים שליוו והעמידו אותו על רגליו.

במשנה במסכת אבות נאמר: "העמידו תלמידים הרבה". העמידו, מלשון לדאוג שיוכלו לעמוד על רגליהם בזכות עצמם.  זה אולי עיקר המעלה שאני יכול לומר ביום שכזה, מתוך התבוננות בי וברבים בקהל בזמן הלוויה. הרב שפירא לא רק לימד אותנו תורה. לא רק נתן השראה. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק בקבלת התורה, הרב האמין בנו. באמת. סמך עלינו. נתן לנו לעמוד. 'העמידו תלמידים הרבה'. דרך הישיבות שייסד. דרך התלמידים שהוליד. הרב כבר לא איתנו, וזה בלתי נתפס, אבל תלמידיו ותלמידי תלמידיו חיים בכל רגע את מורשתו, וזו זכות שכולנו ניקח איתנו לעד.
יהי זכרו ברוך

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.