שאלה: האם יש יותר נשירה בקרב בני בעלי תשובה? ומה עושים עם זה?

ש. אני מתלבט אם זו רק תחושה שלי, או שזו המציאות. האם אנחנו, בעלי התשובה סובלים במיוחד מהדור השני שמחפש את דרכו? מה אנחנו מפספסים פה? ומה עושים עם זה?

תשובה:

אף אחד לא יודע מספרים מדויקים של התופעה, אבל הם הולכים וגדלים. קשה להאריך במספרים ובנתונים, כשכל מקרה ומקרה הוא עולם ומלואו, מלחמת גוג ומגוג פרטית.כבר אין ספק שזו מכת מדינה. אין כאן אידאולוגיות זרות שמפתות וצדות אותם. מדובר באלפי נערים ונערות שפשוט לא מחוברים. מנותקים. אין להם כח, לא בא להם, שטופים בהבליהם. וההורים, המומים, שבורי לב, נבגדים, צופים בעמלם, אלו הבנים, כשהם נתונים לעם אחר, ואין לאל ידיהם להשפיע דעת בנער המנותק. והלב כואב.

התופעה מדי רחבה בשביל לתלות אותה באשם מסוים. זו מכת מדינה. שלא מבדילה בין עדות, בין מגזרים או בין מקומות מגורים. המספרים עצומים והאחוזים גדלים משנה לשנה. ובכל זאת, יש 3 קבוצות סיכון שבה אחוזי הנשירה גדולים במיוחד (ילדי הקשב וריכוז, נפגעי תקיפות, ו… הדור השני לחוזרים בתשובה). ולכן, כקבוצת סיכון, נכון לנסות להתבונן לעומק מה אפשר לעשות כדי למנוע, מה לעשות במקרה של נער או נערה כזו בבית.

אפשר לתלות את האשמה לתופעה בחשבונות שמים, גזירות ותיקוני נשמות. אפשר גם לתלות את האשמה בכך שאצל בנים של בעלי תשובה, הכל מוכר ובהישג יד, הסבא והסבתא, הדודים, ולכן לא צריך דוקא מצוקה אישית קשה כדי לחצות את הקוים. אבל אלו סיבות שקשה ללמוד מהן גישה חינוכית שונה (כיון שאלה שבחרו להתנתק ממשפחתם רק גרמו לתופעת נשירה להתגבר ולהסתבך מאד). יש סיבה נוספת, שיותר מאפיינת דור שני לחוזרים בתשובה, שהרבה תלוי בה, ומי שהשכיל לזהות אותה אצלו, יש לו הרבה על מה לעבוד והרבה מה לשפר בעניני ההשתדלות המעשית.

כיון שבעלי התשובה, לוקחים את עבודת ה' ברצינות, הם מוכנים למסור נפש, כפשוטו, שילדיהם יהיו הכי צדיקים שרק אפשר. מוכנים לעבור דירה, להפוך את העולם כדי להיכנס למוסדות לימוד הכי סגורים והכי 'סנובים', לסגל הנהגות שלא ממש מתאימות, ורק כדי להגדיל את הסיכוי שהילד יהיה הכי צדיק שרק אפשר.

שותפי לארגון מענה, הרב עופר גיסין, סיפר לי שהוא נשאל פעם על ידי בעל תשובה שהיה מאד מוטרד מכך שבנו לא מברך ברכת המזון בכוונה, וכשהוא שאל אותו הרב בן כמה הילד, אותו בעל תשובה מוטרד אמר שהילד בן חמש.

סיפור אמיתי שממחיש איך חוסר מסורת יכול לפגוש חינוך בציפיות מדומינות. ילדינו אינם בעלי תשובה, הם כתינוקות שנשבו בעולם של שומרי מצוות, שלא 'אורות' זה מה שמניע אותם, והציפיות שלנו מהם צריכות להיות בהתאם. אבל אצלנו, כהורים צעירים, כל רצון או דחף טבעי (לילדים) לא היה נראה לנו מספיק תורני, ומייד איים עלינו. עלינו להבין שיש פער רציני מאד ביכולת שלנו להבין מה עובר על ילדינו. לא יועיל בזה רק לקרוא ספרים או עלונים. לסגל הנהגות של תפילת השל"ה ולהקפיד לשיר זמירות שבת. הפער מובנה ובלתי נמנע.

קשה לנו לפעמים להפנים, שהילדים שלנו – הם רק ילדים, ובזמן נערותם הם אכן מסגלים התנהגויות המתאימות לגילם, והם רוצים "ליהנות מהחיים" – לטייל, לקרוא עיתון, ללבוש עניבה אופנתית, לקנות פלאפון, ולא תמיד הם מצליחים בגיל צעיר למצוא טעם בתפילה והנאה מהלימוד. קשה מאד לנו ההורים, לקבל את זה. הרי זה בדיוק העולם שאותו עזבנו במסירות נפש, ואיך יתכן שהילד שלנו רוצה ליהנות מהעולם הזה ומפגין קרירות לחיי הנצח?

מי שנולד בעולם שומר מצוות פחות נבהל מזה, הוא מבין שזה ענין של גיל (או, שעדיין כך קצת גם הוא עצמו…). אבל בעל תשובה נלחץ, ומגיב בזעם ובדרמטיות, ובכך הוא משדר לילדיו שהוא מתוסכל ומאוכזב מהם, ומתחיל בכך מעגל קסמים אצל הילד, שכבר אין לו מה להפסיד, והוא מתחיל להתיאש מלנסות לְרַצות ולספק את הוריו, ומחפש תחליפים במקומות אחרים.

על אורות וכלים, מסורת ומעמד

שמעתי בשם הרב בזנסון, הגדרה יפה למלכוד של הדור השני של עולם התשובה. הוא אמר שמה שמניע את בעלי תשובה, זה אורות. חרדים, מה שמניע אותם, זה הכלים, המסגרת (לא שאין רגעים של אורות, אבל לא זה עיקר מה שמניע). הילדים של בעלי תשובה, אינם מקבלים חינוך לכלים, וגם לא מצליחים לקבל את האורות של הוריהם (כי הם אינם חוזרים בתשובה, אלא כתינוקות שנשבו לתוך חברה דתית חרדית..), וכך הם נשארים בלי כלים ובלי אורות.

חוסר המסורת החינוכית של ההורים פוגש אותם בעוד מקומות.

ראיתי שמובא טעם האיסור לצער יתומים, שאין להם גב, ובכל משבר או צער הם נזכרים באובדן וצערם מוכפל. גם סתם צער שלא קשור, שקורה לכולם, אצלם מייד נתפס כחמור יותר כי בעיניהם זה מזכיר להם את האובדן שלהם, את היתמות, ולכן התורה ציותה להיזהר כל כך לצער יתומים ואלמנות (ולפי רש"י האיסור כולל גם את כל מי שחלש).

להבדיל מליון הבדלות, גם בני בעלי תשובה תולים את משברי גיל ההתבגרות שלהם לא רק בגלל הגיל המאתגר, אלא גם בגלל היותם זרים. הם פתאום נזכרים למפרע בכל כינוי גנאי, או בכל חוסר צדק שהם חוו בעבר. אמר לי פעם נער כזה, שהוא נזכר איך תמיד כאשר הרֶבֶּ'ה רצה שקט בכיתה, הוא העניש לא את הבן של הרב, אלא את הבן של החוזרים בתשובה, שכביכול 'אין לו גב'. הוא גם נזכר כמה נאלצו להיאבק כדי להכניס אותו למוסדות (חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה), ואז כשהגיע המשבר, הוא עשה מה שכל ילד נורמלי שמרגיש סוג ב' היה עושה, ופשוט קם והלך.

כיצד למרות זאת ניתן להצליח?

אם ננסה למצוא 'מכנה משותף' בקרב בעלי התשובה שיותר הצליחו, נראה שיש להם כמה מאפינים דומים:

הם שמרו על יציבות כלכלית: דחק כספי מעצים ומכפיל את הבעיות, את בעיות שלום הבית, את הרצון של הילדים לחקות את דרך הוריהם.
הם הקפידו לחנך בצורה שמחה ונעימה, במינימום ביקורת דתית ומקסימום אוירה כיפית בבית.
הם התיעצו עם דעת תורה, רבנים שידעו להכיל ולהדריך חוזרים בתשובה גם מול המשברים שבהמשך הדרך.
הם הקפידו ללמוד בבית מדרש עם לימוד תורה נכון ועקבי.
החשוב מכל: הם השכילו להתאים לילדיהם מוסדות חינוך מכילים, שעודדו את המוטיבציה והסקרנות הטבעית, ושמו את עיקר הדגש על אהבת השם ואהבת התורה, ולא מקומות יותר סנוביים, שהירבו להתעסק בחיצוניות באופן נוקשה, וממילא הילדים הרגישו שם כאילו הם סוג ב'.

יש היום יותר ויותר מוסדות חינוך אלטרנטיביים, שמאפשרים חוויתיות, הפעלה, תודעת שליחות של זיכוי רבים, ביחד עם הקנית שיטות לימוד נכונות, ולא רק מוסדות "למצוינים", שבהם יש אוירה לא פתוחה וכנה בין הצוות לבין ההורים, וההורים לא מרגישים נוח לבקר אם יש איזה עוולה, אלא צריכים להגיד תודה שבכלל קיבלו אותם.

דור הגאולה

חשוב לציין, שיש גם גורם של "אשמה חיובית" אצל הרצון לחפש בקרב הדור השני לחוזרים בתשובה: המכנה המשותף המובהק של הוריהם, בעלי תשובה, הוא שהם מחפשי אמת, וכבר הוכיחו שהם מוכנים למסור נפש, לעזוב עולם נוח ומוכר, עבור החיפוש אחר ערכי אמת שיוכלו לחיות לפיהם. עם הזמן ועם גדילת המשפחה, כל אחד מוצא את מקומו, ומשלים גם עם החסרונות של כל קהילה או מקום. הבנים מכירים מבפנים את המערכות, ואז הם קרועים: הם ינקו מהוריהם את גן המהפכנות, את הסלידה מהצביעות, מהשקר, והם לא מוצאים במערכות שבהן חונכו, את המענה שהוריהם 'המדומינים' חושבים שיש שם, וזה גורם להם לצאת למסע אישי ועצמאי משלהם. אז בדרך, במהלך מסע החיפוש, הוא קצת מתגלץ', מאבד כיוון, מוציא את הוריו האוהבים מדעתם, אבל יתכן שבסוף – הוא יצליח לדייק יותר, לברר יותר, ממקומו, בדרכו, המחאתית. דור שני שכמוהו.

הרב עמית קדם, מנהל ת"ת שדה צופים, הגדיר זאת כך: 'אני רוצה להאמין שבילדים של בעלי התשובה יש יכולת לקחת מההורים שלהם את העוצמות הנוראיות של מרד, ומהפכה, וחיפוש אמת, וחברות, ולהכניס אותם לתוך כלים של ילד דתי מבית. הם הדור האמיתי של הגאולה במובן הזה!

ואמנם אותנו, ההורים, זה פוגש בנקודות הכי כואבות, שילדינו מתעקשים לצאת למסע למקומות החשוכים אותם עזבנו, אבל דוקא אנחנו אמורים להבין ולמצוא את משאבי הסבלנות הנדרשים. הרי כמה שנים הקב"ה חיכה לנו, בעודנו תרים ומטיילים במקומות רחוקים. אז נכון שהילדים הללו זכו לגדול בעולמה של תורה, אבל לא זה העולם שאנו מכירים, כבעלי תשובה תמימים ומתלהבים. הילדים גדלו בעולם שכפה והכריח וחייב, לפעמים עם מורים ומורות קשוחים שלא הכילו, או לא התחשבו בלקויות הלמידה שלהם. אני בספק גדול אם אנחנו היינו יכולים לשרוד בעולם שכזה, אז מה נדרוש מהם, שאין להם את ההכרח השכלי של אדם בוגר שהכיר באמת המוחלטת והמחייבת….

חידוש השפת אמת על מעלת בירור הרצון

השפת אמת (בפרשת ויקהל) אומר שמעלת בעל התשובה, שהוא זיקק וצירף את נקודת הרצון האמיתי שלו, וכעת יש לו כלי שאותו הוא יודע להפנות לקדושה, וזה סוד 'במקום שבעלי תשובה עומדים'. זה דיבור חזק, שנותן משמעות גם לתקופה בחיים שאינה מחוברת לתורה ולמצוות, שאינה סתם בזבוז זמן חסר כל תועלת, אלא בנין של כלים ואישיות, שאותם זכו אחר כך לקרב לקדושה. זה הזמן להבין שכנראה זה גם מה שעובר על אותם נערים שפרשו מהדרך. הם לא סתם מבזבזים זמן. הם עושים מסע, מסע שעוד יתחבר לעבר תכלית, מסע של שלילת הרע, רק שזה השלב של הכרת הרע, בדרך לסתירתו. זה השלב של גילוי הרצון, בדרך לזיקוקו והפנייתו לאמת.

אז בדרך – זה לא קל, וצריך למצוא אוקינוסים של סבלנות. הרבה הכלה, הרבה קבלה. לעשות כל מאמץ שלא לנתק קשר, אלא להתעלות, להאיר פנים, להיות סבלניים, בכוחות על אנושיים, לזכור שיש שותף שלישי, ולחכות שברגע שהאסימון יפול – הילד עדיין יהיה בבית, מחובר, מוקף אהבה. זה בכלל לא קל. אבל אין אלטרנטיבה ואין ברירה, ולכן זה חלק מהתפקיד שהטיל עלינו בורא העולם בהשגחה פרטית מופלאה.

תמונה: דוד דנברג