פעם קראו לזה נוער נושר. אחר כך גילו שזו תוית מאד בעייתית. עלה שנושר כבר לא חוזר, וחבל לסגור את הילד עם כזאת הגדרה מוחלטת וחד סיטרית. בהמשך צצו שמות אחרים רבים לתופעה: נוער בסיכון, נוער בסיכוי, נוער מתמודד, נוער מנותק, נוער מקולקל, שבאבניקים, נוער מאתגר. יהיו השמות איך שיהיו, התופעה רחבה ומוכרת. הילד או הילדה החמודים והמקסימים, מתחילים למרוד, להתחצף, להיפלט ממוסדות הלימוד, להתחבר עם חברים רעים, ולעשות שטויות. הם מתנהגים בחוסר אחריות ומסבים הרבה הרבה כאב-לב להורים. חוצפה יסגא.
אף אחד לא יודע מספרים מדויקים של התופעה, אבל בשנים האחרונות הם הולכים וגדלים. תופעה הנשירה מתחילה בגילאים צעירים יותר ויותר, והיא פונה אל רחוב שמלא בסכנות זמינות מתמיד. כבר אין ספק שזו מכת מדינה, וזאת בזמן שכל מקרה ומקרה הוא עולם ומלואו, מלחמת גוג-ומגוג פרטית. מדובר באלפי נערים ונערות שפשוט לא מחוברים, מנותקים. אין להם כח. "לא בא להם". הם שטופים בהבליהם. וההורים, המומים, שבורי לב, נבגדים, צופים בעמלם, אלו הבנים, כשהם נתונים לעם אחר, באבני הקודש המשתפכים בראש כל חוצות, ואין לאל ידיהם להשפיע דעת בנער המנותק. והלב כואב.
אין פתרון פלאים למצב זה ומסתבר שהעצה הכי טובה במקרים האלה היא להתפלל ולהתפלל, וזו העצה הטובה מכל. בראש ובראשונה צריך להשתדל רבות בתפילה ובקשת רחמים. עם זאת ראוי לדעת גם איך להתמודד עם מצב זה בצורה נכונה, איך להתייחס לילד שמתנהג בצורה כל כך קשה ופוגענית….
ובכל זאת, יש השתדלות מעשית שניתן לעשות. מתוך נסיון שהצטבר בסדנאות ובשיחות מול מאות ואלפי הורים ומומחי חינוך, עומד לצאת בקרוב ספר בשם "בוסר המלאכים" שמלקט ומביא דעת גדולי ישראל כיצד מתמודדים עם התופעה.
בספר מצוטטים גדולי ישראל, מכל המגזרים, בדורות האחרונים וגם שלפניהם, עם הנהגות מתירניות לפעמים. חשוב להבין תמונה שלמה לפני שמצטטים כותרת. כמו שההיתר לחולה מסוכן לאכול ביום הכיפורים לא מעיד על פגם כלשהו, הרבה מהנערים הללו הם בגדר חולים, ולכן ההנהגה איתם, על מנת לקרבם, כוללת תהליך שלם, שיש בו הרבה תנאים.
ההתנהגות הרגילה של חינוך רגיל דרך משמעת וגבולות, החרמות, סמכות וסנקציות מצליחה בדרך כלל רק להחמיר את המצב. כמו 'מכת צפרדע', אתה מחרים משהו אחד – ושניים אחרים צצים במקומו… יש פתגם מפורסם שאומר כך: "כאשר כלי העבודה היחיד שיש לך בארגז הכלים הוא פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמרים". ארגז כלי עבודה של הורים לילדים קטנים אכן מחייב פטיש, וזה גורם להורים לפתח ולשכלל טכניקות לדפוק חזק ובסמכותיות, כל מה שהם מאבחנים כחוצפה או כהתמרדות. אבל כאשר מנסים לחנך בסמכותיות ובציווי נערים בסיכון, זה בדרך כלל לא עובד. באופן טבעי, מנסים פטיש יותר כבד, ודופקים יותר חזק, אבל זה לא יעזור. ניסיתם פעם לדפוק בורג עם מסמר? זה רק יכול לשבור אותו… גם נפש הנער, למרות הדרך בה הוא מתעקש להיראות, היא בעצם די שבירה, מה גם שבמבחן התוצאה – השיטות הרגילות כבר לא עוזרות, ולכן צריך כאן כלי עבודה נוספים. יותר מתוחכמים, פחות כוחניים.
אם ננסה לקצר את התורה כולה על רגל אחת, נוכל לומר שצריך לפעמים להתעלם מהרע, ובמקביל לפתח קשר של אהבה שהוא הנשק שעוד יחזיר אותם בחזרה. התוכחה והמוסר לא יועילו.
כמו שבהלכות השבת אבידה נאמר: "וְהִתְעַלַּמְתָּ" (דברים כ"ב א'), כך גם בחינוך, במיוחד חינוך נוער בסיכון. זה לא חידוש של אחרוני זמנינו. כבר הראשונים למדו כך: הרשב"א בתשובה (ח"ה סי רל"ח) כתב שהעלמת עין מן העובר – לעיתים מצוה, והכל לפי צורך השעה עכ"ל. זה יסוד חינוכי. הבעל שם טוב אף צירף בזה את דברי חז"ל (ר"ה דף כ"ג) שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (מובא בקונטרס החינוך של הנתיבות שלום). כל מקום שהחמה מסתכלת היא רואה אור. כך גם הורה ומחנך, צריך שלא להתבונן בחלק החשוך.
ויפה סיכם את הענין הרב הפלא יועץ (ערך כפיה, קפ"ו ח') וז"ל:
מצות תוכחה ומצות מחאה למי שבידו למחות וכו', אבל אני אומר, שכמו שלענין רפואת הגוף נשתנו הדורות והטבעים והרפואות, שהרפואות שהיו מועילים לימים קדמונים אין בם מועיל עכשיו, כן לענין רפואת הנפש, נשתנו הדורות, ובדורות הללו דחוצפא יסגא, אין מקבלין מרות, והקשות יותר ויותר מעקשות.
הנה כי כן הרוצה להישיר את העם, ובפרט למחוסרי מדע, לא יכפה אותם אלא בדברים טובים, רכים ומתוקים. כולי האי ואולי השומע ישמע ויקבל דבריו, כי "לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (משלי כ"ה ט"ו), ובזה פורק ממנו איבה, וניצול שלא יצא חברו לתרבות רעה על ידו, ויהא מוסיף על חטאתו פשע, ונמצא הוא עובר על: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא י"ט י"ד), וגם ניצול ממחלוקת ומריבה וכהנה רעות רבות, שמעתדות לבוא מן הקשות. אבל המתנהג בלשון רכה, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה, רוח הבריות נוחה הימנו, ורוח המקום נוחה הימנו, עכ"ל.
וכך גם מובא בשם הבעל שם טוב (אמרי פנחס, שער ז'):
מעשה מהבעל שם טוב, שפעם אחת היה אדם כשר שיצא בנו לתרבות רעה, כפירה, רחמ"ל, וציוה הבעל שם טוב לאביו לאהוב אותו ביותר, ומחמת זה – יצא מהכפירה, עכ"ל.
שימו לב לחידוש. מדובר כאן על אהבה ביותר. גם בספר מעשה איש, ממרן החזו"א (חלק א' עמ' ע"ב) מובאת הנהגה דומה:
כשעלתה על הפרק שאלת היחסים בין הורים לילדים שיצאו לתרבות רעה, רחמ"ל, אמר: שינסו למשכם בעבותות של אהבה ולא לדחותם, חלילה.
עבותות של אהבה. זה לא איזה פתגם מודרני, למעשה זה ממש פסוק (הושע י"א ד'):
"בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה".
יש לנו כאן נער יהודי טובע, נאבק בגלים. הדחיה היא הגלים, שמנסים להטביעו. ויש חבל אחד שיכול להציל אותו. ממה עשוי החבל הזה? החבל עשוי מעבותות של אהבה. זו התרופה למחלה! זה חבל ההצלה שעוד יציל אותם.
מרן הרב שך זצ"ל (כפי שמובא בספר 'לולי תורתך', עמ' ס"ה, שנכתב על ידי נכדו, הרב ברגמן) טען להורים שבדורות שלנו עיקר החינוך הוא אהבה. כלשון הרב, אלא…
בדור הזה יש להורים רק תפקיד אחד: להרעיף אהבה לבנם. לנהוג בבית בשיא האהבה! תבואו לקראתו בכל דבר שניתן. תיקנו לו כל צרכיו! תכינו עבורו אוכל כראוי. הבית חייב להקרין חום, שאם לא כן הוא עלול לחפשו במקומות אחרים, עכ"ל.
הרב יצחק זילברשטיין (עלינו לשבח, דברים ב' קצ"ה) כתב בזה הלשון:
כל אב צריך לדעת שבתקופה שלנו שבה יש לבנים היקרים נסיונות קשים מנשוא בעניני תאוות העולם הזה ויצריו המנסים למשוך אותם מכתלי בית המדרש. הדרך היעילה ביותר לחסימת התאוות הללו היא בעזרת מושכות המיוצרים מכבלים של אהבה וחום.
במיוחד כאשר מתמודדים עם נוער בסיכון, שבדרך כלל עברו מה שעברו, איזה טראומה או קושי שגרם להם להגיע לאן שהגיעו. מרן החזון איש, כתב שיש להסתכל עליהם כעל אנוסים או קרוב לזה, (הגאון רבי דב יפה זצ"ל כך אמר במכתב ששמע ממנו, וכן יש עוד ציטוטים רבים מגדולי ישראל שכך מגדירים אותם). אסור להתפתות ולהביט רק על רמת דקדוק המצוות הנוכחית שלהם. צריך להבין שגם הם נשמות יהודיות טהורות וקדושות, להאמין בהם, לקרב אותם, ובכך לתת להם כח להתמודד ולחזור.
יתכן שכרגע הם מתנהגים כרשעים. אנו לרגע לא נדרשים להגן על דרכם או על מעשיהם. אבל אם ננסה לשנות את ההסתכלות ולראות את שורשם הטוב, נוכל לתת להם כח לשנות את דרכם, וכפי שכתב הרמ"ק הקדוש:
"ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם ולא יסתכל בנגעיהם אלא במידות הטובות אשר בהם" (תומר דבורה מהרמ"ק, סוף פרק שני).
ננסה להביא משל מעולם מקביל: יש תחום שנקרא 'קירוב רחוקים'. העוסקים בתחום הזה יודעים שאסור להם אף פעם לבקר או להוכיח את הרחוקים, כי זה לא יגרום להם להתקרב. העוסקים בקירוב יודעים שעליהם להעלים עין מכל מיני עבירות שהרחוקים עושים בדרך, להרבות בגילויי הערכה לכל מעשה קטן וטריוויאלי שהם רואים בדרך. "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג' י"ז). להתאזר בטונות של סבלנות, ובעזרת השם – הרחוקים הללו עוד יתקרבו.
גם מול נוער מתמודד, אנחנו נדרשים לעבור מהמסלול של חינוך – למסלול המקביל של קירוב רחוקים. אפילו שאותם רחוקים שאותם מנסים לקרב הם במקרה גם הילדים שלנו. הם לא פחות רחוקים בגלל זה. להיפך. הם הרבה יותר רחוקים. הם ממש נידחים. כי הם כבר טראומתיים, ובניגוד לאדם רחוק שמסוגל להתפעל מדבר חדש, קדוש, מרומם, הנער המנותק שלנו חושב שהוא מכיר הכל, ולכן לא רק שאין לו התפעלות, יש לו גם מטענים שליליים לא פשוטים. אז עצות הקירוב הרגילות של ארגוני הקירוב לא יעבדו עליהם.
אין מה לכעוס, הם לא עושים דוקא, הם אומללים. הם פשוט לא שם. וכדי לחבר אותם, צריך כלי עבודה מעולם הקירוב, ולזרוק את כלי העבודה הביקורתיים שלא הוכיחו את עצמם. זו פשוט טעות להילחם איתם על דברים שגבוהים מנקודת הבחירה שלהם בגלל אילוצי חברה או אגו שלנו, כי הם סולדים מהצביעות ומהזיוף הזה, הסיסמאות לא מדברות אליהם, זה רק מרחיק אותם יותר. אילו הבחור הזה היה זר, יתום, חילוני, היינו יותר משתדלים להיות חביבים ורגועים, בלי קשר לעבירות שהוא עדיין עושה, והיינו מצליחים לתת להם את המרחב והעצמאות לעשות את המסע שלהם.
אז בדרך צריך סבלנות, צריך יעוץ עם גדולי תורה, ויש הרבה, שהמכנה המשותף שבכולם הם ניסו לא להתיר איסורים אלא להתיר אסורים, לתת לנער תחושת אמון וכבוד, חום ואהבה, שזה הדלק שנתן להם את הכח לחזור. ומי שהקשיב לגדולי ישראל בזה ראה רוב נחת, בסיפורי הצלחות מדהימים.
לדוגמה, בספר מעשה איש (חלק א', עמ' ע"ב) מובא המעשה הבא על מרן החזון איש:
מעשה באב, שבנו נידרדר להיות מחלל שבת בפרהסיא. ולימים הגיע בנו בבקשה שירכוש בעדו מכונית נוסעים. אמר האב שמוכן לכך בתנאי שיבטיח לבל יסע בשבתות. הבן סירב להבטיח, והמתיחות ביניהם גדלה.
כשהגיע הדבר אל רבינו, שלח אל האב לייעצו שבמקרה זה כדאי שיתן את המכונית לבנו ללא שום תנאי, כי דוקא בדרך זו – תגדל השפעתו עליו.
מרן החזו"א ידע היטב על הבעיה לסייע לדבר עבירה, אך בכל זאת, הוא הבין שבמצב כזה, האנטי והדחיה שודאי יווצר בגלל התנאי הדתי הזה, יעכב את ההשפעה והקשר של האב לבנו, ולא זו הדרך למשכו בחזרה באהבה.
וכמו שאמר הרב יצחק זילברשטיין (עלינו לשבח דברים ב' ק"צ):
לענינם של הבנים הנושרים: לעולם אסור להתיאש מהם! כי גם כאשר הם נופלים, יש סיכוי רב שיחזרו בתשובה וישפרו את מעשיהם!
וכך סיכם את הענין הרב פינקוס זצ"ל (אהל מרים, שיחות הרב בעניני חינוך, עמ' כ"ד):
בענין הנושרים:
ילדים אלו הם בבחינת חולים! ולחולה יש להעניק אהבה ופינוק!
אין לפגוע בילד! רק להעניק לו חום ואהבה!
ושם (בעמ' כ"ג) הוסיף וכתב:
לא לרחק את הילדים הללו!
כי בסופו של דבר כולם חוזרים בעזרת ה'!
ואם מרחיקים אותם, יווצר מצב שחלילה לא יהיה להם לאן לשוב! עכ"ל
איפה הגבול? ברור שיש גבול, וברור שלשם אנחנו שואפים, השאלה אם מתקדים רק בזה, שאז זו מלחמת התשה חסרת סיכוי, או במקביל עושים פעולות נוספות של חיזוק הקשר חיובי, האמון והאהבה, בטכניקות אמיתיות של העצמה, ואז זוכים להתקדמות וחיזוק בכל התחומים. מבין כל האלטרנטיבות של ההתנהגות עם הנוער הנושר, זו האפשרות הכי פחות גרועה, עם הכי הרבה תוצאות.
ניסינו במאמר זה להביא כמה ציטוטים מגדולי ישראל בתחום. כדי לשכלל עצות מעשיות ליישם ולהגיע בזה, לא מספיק 'לקרוא מאמר', אלא יש באמת לקבל הדרכה מסודרת מאיש מקצוע בעל נסיון בתחום.
*** המאמר כולו נלקח מהספר 'בוסר המלאכים' שעתיד לצאת בקרוב.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.