כאשר נולדה בתו הבכורה של אחד מחברי הטובים, בעל תשובה כמוני, הוא הלך לבקש ברכה מהרב יורוביץ'. שאל אותו הרב : "במה אברכך?". ענה לו האב הצעיר שהוא מבקש שבתו תלך בדרך התורה והמצוות. שאל הרב בת כמה הבת. ענה האב שהיא אך נולדה לפני מספר ימים. אמר לו הרב שאם הוא כל כך חושש שהבת תסטה מן הדרך אז יש סיכוי טוב שזה אכן יקרה ולכן הוא אמר לו (הציטוט לא מדוייק מלה במילה):"אני לא מברך אותך שהיא לא תסטה מן הדרך אלא מברך אותך שלא תפחד מזה שהיא תסטה מן הדרך.."
מי שעוסק ביעוץ חינוכי יודע כי בעלי תשובה פוחדים מאד שילדיהם לא יהיו דתיים כמותם. בעל התשובה שומע הרבה סיפורי אימים, וגם רואה בעיניו כיצד נערים, דור שני של בעלי תשובה, שעד לפני חודשיים היו עם כיפה ופיאות, מסתובבים לפתע ברחובות נטולי כיפה וגזוזי פיאות, וכיצד נערות שאתמול היו צנועות וחסודות מורדות לפתע ומסתובבות בחוצות הערים בג'ינס וביגוד לא צנוע. הוא חושש מאד שגם ילדיו ימרדו בו כפי שהוא מרד בהוריו החילונים ובחר בתורה ומצוות.
ובכל אופן, ואין זה משנה ממה נובע פחדך, עליך לדעת כי ילדך חש אותו, אם לא במודע אז בודאי בלא מודע, ואז הוא אומר לעצמו (עדיין בלא מודע) כי אם אבא או אמא שלי כל כך מפחדים אז נראה שיש ממה לפחד ובאמת כדאי לבדוק מה יש שם בעולם החילוני.
ובאופן עמוק יותר וחיובי יותר צריך לומר שהכוח היותר גדול שלנו כהורים להצמיח ולגדל את ילדינו למקומות הרצויים בעינינו הינו כוח האמון. המבט שבו אנו מביטים בילדינו, הציפיה שאנו מצפים ממנו, הידיעה שאנו יודעים כי ילדנו רוצה בעומק נשמתו לעבוד את ה' יתברך ולדבוק בו ובדרכיו ובתורתו הקדושה, כל אלה, כאור השמש אליו מכוון הצמח את עצמו, מכוונים את הילד ומצמיחים אותו לגובה אליו אנו שואפים שיצמח. לעומת זאת כאשר איננו מאמינים בילד אז גם הוא לא מאמין בעצמו וממילא אינו מתאמץ מספיק לעבוד על מידותיו, להתגבר על תאוותיו ולהשקיע בלימודיו.
בבית ספר תיכון גדול יצאה אחת המורות לחופשה לא צפויה בגלל בעיות אישיות. המנהל התקשה למצוא לה מחליפה כיוון שכיתתה נחשבה לכיתה הקשה ביותר בבית הספר. ביאושו נזכר המנהל כי בקיץ פנה אליו בבקשת עבודה מורה שנראה לו בלתי מתאים. הוא התקשר לאותו מורה ושאל אותו אם הוא עדיין מחפש עבודה. המורה הזה, שעדיין היה מובטל, שמח מאד לקבל את ההצעה, והמנהל, שלא רצה לצנן את התלהבותו, נמנע מלספר לו כי מדובר בכיתה קשה מאד להוראה. כעבור חודשיים-שלושה הסתבר כי המורה המחליף מצליח לקדם את הכיתה באופן מפליא ביותר, ובאסיפת מורים שהתקיימה באותה תקופה נגשו אליו מספר מורים ושאלו אותו : "מה הסוד שלך ? איך עשית את זה?" המורה תמה על שאלתם ואמר שהוא פשוט קיבל כיתה מצויינת. צחקו המורים לבדיחה, אך למראה פניו של המורה הבינו שהוא מתכוון ברצינות, ולכן שאלו את המורה מדוע הוא סבור שקיבל כיתה מצויינת. המורה אמר שכשקיבל את רשימת השמות של התלמידים הייתה שם גם רשימת ציונים והם היו כולם בין 82 ל-100 . ביקשו המורים התמהים את רשימת הציונים וכשראו אותה התגלגלו מצחוק שכן רשימת ה"ציונים" הייתה למעשה מספרי ה"לוקרים" (הארונות האישיים) של התלמידים…
ובאמת מה שקרה היה שלמורה המחליף, בעקבות הטעות המצחיקה הזו, היה ברור שמדובר בכיתה מצויינת והידיעה הודאית הזו שלו הביאה אותו לציפיה ודרישה ברורה מהתלמידים להיות מצטיינים ואכן כך היה. התופעה הזו הינה תופעה ידועה בשדה החינוך. היא נחקרה ונבדקה רבות ובאופנים שונים והוכחה כאמיתית והיא מכונה "אפקט פיגמליון", וממנה אנו שוב למדים עד כמה עצם המבט שלנו על הילד כל כך משפיע עליו. ולכן יותר ממה שעלינו להתפלל שלא ילך ח"ו בדרכים לא טובות עלינו להתפלל שנזכה לא לפחד כלל שהילד ילך בדרכים כאלה, ושנזכה תמיד להביט בו במבט של אמון. וגם כאשר כלפי חוץ נראה שהוא לא בכיוון, נבין שמדובר רק בתחפושת זמנית שהוא עוטה על עצמו (באופן לא מודע) כדי לבדוק עד כמה אנו באמת מאמינים בו.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.