אני לא מתיימר לנסות לענות על השאלה הזאת. דבר אחד בטוח: אין מקום מושלם. בכל מקום יש יתרונות וחסרונות, ולי אין מניות בשום חברת הובלה. לכל אדם מתאים מקום אחר, וגם כאן יש שיקולים שונים (קירבה להורים, למקום העבודה וכו'), שהם אישיים והם הקובעים בסופו של דבר מה מקום המגורים האידיאלי. עם זאת, יש כמה נקודות שהרבה בעלי תשובה נופלים בהם, ולכן רציתי לעורר, כדי שכל אחד יוכל לתת להם את המשקל הראוי.
למה לעזוב את המושב ?
להרבה בעלי תשובה שגדלו בפריפריה או בערים חילוניות יש נטיה (מובנת) למאוס במקומות בהם גדלו בגלל רמתם הרוחנית הירודה, לתת משקל יתר לחסרונות שבאותם מקומות, ובמקביל – להסתנוור ולהתלהב מיישובים קהילתיים, שם יש צניעות, והרבה נוחות מבחינה דתית (מוסדות חינוך בשפע, מכולת ומקוה קרוב וכו'). בפרק זה, רציתי קצת לעורר על החסרונות שבמקומות תורניים אלו, לא מתוך כונה לקטרג, אלא כדי לעורר מודעות הכרחית לכל מי שמוכן ללמוד מטעויות של אחרים, כדי שיוכל לתת משקל ראוי לכל גורם ולחסוך מעצמו מעברים מיותרים בעתיד…
שמעתי פעם על משפחה אחת של בעלי תשובה צדיקים (נקרא להם משפחת שמעוני) שגרה באיזה מושב. באותו מושב היתה התעוררות גדולה של כמה משפחות, ואותה משפחה היתה ממש גרעין המרכז התורני ביישוב. הם אירגנו פעם בשבוע חוג בית של רבנים אורחים, הצליחו לייסד מנין קבוע בבית הכנסת הקטן שבמושב, אירגנו הסעה לתלמוד תורה בעיר הקרובה, פעלו להקמת מקוה במושב, ועוד.
הקהילה התורנית במושב הלכה ופרחה, עד שאותה משפחה החליטה לעבור לקרית ספר. הם התלהבו מרמת הצניעות, מריבוי הישיבות, מאלפי הגמ"חים, והתחילו לחפש דירה בקרית ספר, כדי לחנך את הילדים בעיר של תורה ולא ביישוב חקלאי פשוט.
הקהילה התורנית במושב מאד התעצבה לשמע הבשורה. הם לא האמינו למשמע אזניהם, איך הם ימשיכו את פעילויות הדת, השיעורים וכו', אבל משפחת שמעוני היתה נחושה, הם רוצים להתקדם. וכך יום אחד הגיע משאית ההובלות, והקשר בין משפחת שמעוני לבין המושב הלך והתנתק.
כעבור עשר שנים היתה חתונה לחברים הכי טובים של משפחת שמעוני מהמושב, משפחה של בעלי תשובה חביבים, ומשפחת שמעוני טרחה ונסעה והשתתפה בחתונה. מה גדול היה ההלם של כל צד בפגישה לראות ולשמוע מה קרה לצד השני. קהילת בעלי התשובה במושב המשיכה לפרוח ולגדול גם בלי משפחת שמעוני, הילדים אמנם נסעו כל יום בהסעה לתלמוד תורה, לבית יעקב ולישיבות, אבל חזרו לשבתות ולבין-הזמנים הביתה למושב, וגדלו לתפארת.
לעומתם, משפחת שמעוני, שינתה לגמרי את פניה. בקרית ספר הם כבר לא היו הרוח החיה בפעילויות הדת או הקהילה, להיפך – הם נתקלו בועדת קבלה עירונית, ועדת קליטה לתלמודי תורה, ובהם הם כל הזמן נדרשו להוכיח את עצמם בחברה שקטלגה אותם על פי עדתם ועל פי ייחוסם. השינוי במעמד לא כל כך הפריע להם כמו שהפריע לילדיהם – מלהיות הילדים הצדיקים והמתמידים, הם התחילו להרגיש קצת סוג ב', וכל מעידה התנהגותית קלה – מיד זכתה לפגישה נזעמת עם המנהל בה נרמז להם שאולי הילד לא מתאים, וכדאי לחפש מסגרת אחרת. כשהילדים גדלו, שניים מילדיהם התקלקלו ועזבו את הדרך, ולכן בזמן המפגש בחתונה הם כל כך נדהמו לראות איך המשפחות שהיו פחות חזקות מהם במושב, זכו לגדול ולצמוח לתפארת, תוך נחת מהילדים.
ההומוגניות החברתית דורסנית
זה לא סיפור דמיוני. כבר זכיתי לשמוע את הסיפור מכמה אנשים, כולם בעלי המעשה, בכולם אותה תבנית. יש כאלה שתולים את הכשלון בכך שעזבו את ההדרכה והתמיכה של הרב בישוב הקודם, רבים טוענים שהמעבר לישוב החרדי פיתח אצלם שאיפות בלתי מציאותיות, ונסיונות חסרי סיכוי לנסות להידמות לאברך הסטנדרטי למרות נקודות הפתיחה הכל-כך שונות. אחרים תולים את האשמה בישובים החרדיים. הם טוענים שיש בהם משהו שקצת מדי תקיף בדרישותיו ליישר קו, ולא לקבל את השונה. כמו שלא קל להיות בעל דעות שמאלניות בהתנחלות, כך חברה קהילתית מתקשה לקבל דעות שונות, ובעל תשובה שמעצם הגדרתו יש בו שוני (הורים באים לבקר בלבוש שונה, מנהגי דרך ארץ שונים וכו'), ולמרות נסיונותיו המובנים לנסות להתמזג ולהיטמע, תמיד ישארו ניואנסים שהוא לא מרגיש בהם, שתמיד ישאירו אותו בעיני החברה כשונה ומרוחק, ולמרות האדיבות הבלתי מחייבת בחיכוך היומיומי, תמיד יהיו זמנים בהם גם הוא יחוש בכך, וכמו כן ילדיו ירגישו נחותים בחברה, משום שהם חשים היטב בזלזול הנסתר (או הגלוי, לפעמים) כלפי עברם.
ולכן, נראה לי שמקום קהילתי שכזה, "פרוייקט", או כל מקום שאינו מגוון יוביל לבעיות מעין אלה לבעלי התשובה שגרים בו. שמעתי לכך הגדרה יפה מהרב משה שפירא שליט"א שביאר ענין זה ואמר, שמקום המגורים הטוב ביותר הוא: קצה השכונה. מצד אחד אתה קרוב למקוה, קרוב למכולת, קרוב למוסדות החינוך. מצד שני לא מופעל עליך מכבש של לחצים (בדרך כלל סמויים) ליישר קו עם העמדות המקובלות, וכך אתה זוכה לשמור על אישיותך ועל יחודיותך (הוא הוסיף ואמר שיש שכונות בירושלים כמו בית וגן או הר נוף, שכולן מוגדרות כ"קצה השכונה" כיון שיש בהן גיוון רב).
מי נותן את הטון?
נקודת המוצא, כאמור, צריכה להיות שאין בעולם מקום מושלם. בכל מקום יש את כל סוגי הטיפוסים: הצדיק, הגבאי, הרכלן, השכן המעצבן, הנרגן, הנודניק בחדר מדרגות וכו' – ולהבדיל: הצדיק, התלמיד חכם, המאיר פנים וכו'. כל סוגי הטיפוסים נמצאים בכל מקום. השאלה רק מה המינון של כל סוג, או איזה סוג טיפוס נותן את הטון ואת האוירה.
יש מקומות בהם החביבות והארת הפנים היא המקובלת. יש מקומות בהם דוקא הזעפת פנים, חשדנות וצמצום, יותר נותנים את הטון. יש מקומות שיש יותר קבלה של הזולת, ויש מקומות שמקטלגים כל אחד, ומלחיצים ליישר קו. כיום, שאנו בגלות ה"שנאת חינם", לצערנו המציאות היא שבמקומות בהם רוב הציבור אברכים, מתחדדים ההבדלים בין קבוצות (עדות, מעמדות) וגבר השוני בקבלת השונה. לעומת זאת, בפריפריה, בד"כ כל החרדים לדבר ה' מתאגדים, יש יותר קבלה של האחר והשונה, ויש יותר שלום. במקומות בהם יש הרבה זקנים, הרבה בעלי-בתים עם יראת שמים, שקובעים עיתים לתורה, ומכבדים לומדי תורה, האוירה בדרך כלל רגועה ונעימה, ולא תחרותית או מזוייפת, ויש הרבה מאור פנים בקרב הפרצופים ברחוב.
מאד קשה לנסות לקבוע את הכללים בזה, וכל נסיון יהיה בהכרח שטחי מדי, לכן כל אחד צריך בעצמו לפשפש ולבדוק את סביבתו. עם זאת, שמעתי מהרב של מודיעין עילית, הרב מאיר קסלר, איזה מכנה משותף שנכון לגבי הפרוייקטים החרדיים החדשים: כיון שמטבע הדברים רוב האוכלוסיה שם היא צעירה, ואינה בעלת אמצעים, הציבור שם בדרך כלל מדי עסוק בקשיי היומיום, ולא תמיד הם בנויים להסביר פנים, לארח בשבת, לתת ולהעניק ולתמוך בבעלי התשובה ששם, או להכיל את השוני שלהם. אדרבא, בגלל שבמקום כזה יש סיכוי רב להגברת התחרותיות, יש סיכוי גדול שועדות קבלה למיניהן ינסו לשאוף רק ל'מצוינים שבמצוינים', וינסחו קריטריונים בהם בעלי תשובה יופלו לרעה. המאמץ והשחיקה שבמגורים בכזה מקום, בהחלט אינם מוצדקים עבור בעלי תשובה רבים, וטוב יעשו אם יבחנו מקומות נוספים.
אני מכיר בעל תשובה שגר באלעד, שילם שכירות מאד גבוהה (לא היה לו סיכוי לקנות דירה שם), אשתו (שהיתה גרפיקאית מחוננת) לא מצאה עבודה, ואת הילד לא הסכימו לקבל לחיידר. הצעתי להם לבדוק לעבור לפריפריה: יש ערים כמו רחובות, חיפה, חדרה וכו' ששם המחירים יותר נמוכים, יש יותר אפשרויות תעסוקה, והקהילה יותר מגובשת, נעימה ומקבלת. הם אכן ביררו, וכעבור כמה חודשים עברו לחיפה לאחר שהאשה מצאה שם עבודה נהדרת (חיפה עיר נמל תעשייתית שמשופעת במקומות עבודה). הם שכרו דירה נהדרת (בשכונת הדר) עם נוף למפרץ חיפה, לא רחוק מ"גאולה הקטנה" – הרחובות החרדיים של חיפה, וכמעט בחצי המחיר ששילמו במרכז. ממוסדות החינוך הם גם היו מאד מרוצים, וממש היה ניכר איך השינוי עושה להם רק טוב, וכעבור שנה הם אפילו הצליחו לקנות שם דירה במשכנתא סבירה.
ברצוני שוב להדגיש שאין בכונתי להמליץ או להשמיץ מקום מסוים. בפרויקטים למיניהם יש אכן חסרונות לרוב, אבל מצד שני גם המקומות המעורבים יותר סובלים משלל חסרונות לעצמם, יש גורמים שעבור אחד הם יתרון, ולשני אותם גורמים מהווים חסרון.
לדוגמא, אמר לי איזה בעל תשובה שזו מעלה עצומה לגור ליד הורי אשתו (או הוריו), הן מבחינת עזרה, והן מבחינת הקידוש ה' שיש בכך, ובעל תשובה אחר אמר לי שדוקא הריחוק מהמשפחה, והעובדה שנפגשים רק פעם בשבוע שבועיים ולא יותר מכך, נתן להם עצמאות לבנות נכון את חייהם.
מי מהם צודק? זו שאלה אישית שמשתנה מאדם לאדם. דוגמא נוספת, יהודי שגר בתפרח, חושב שהעובדה שילדיו מבודדים בבועה מן העולם ולא יודעים מה זה טלויזיה או מחשב, זו המתנה הכי גדולה שיש, ויהודי אחר, תושב שכונת רמות בירושלים, אמר לי שהעובדה שיש בשכונה גיוון של חילונים, דתיים לאומיים וחרדים, חושף את בנו במידה מרוסנת ונשלטת לכל גווני עם ישראל, וכמו חיסון – כעת הוא לא יתבלבל גם בבחרותו מפיתויי העולם, ולכן זו המתנה הכי גדולה שיש…
גם פה לא ניתן לקבוע בצורה מוחלטת מי צודק. דבר אחד בטוח: כל עוד טוב לך וטוב לאשתך במקום מגוריכם, וגם הילדים מסתדרים במוסדות החינוך – נראה שאין צורך לעבור זעזוע מיותר ולעבור דירה!
איך עושים שינוי?
מי שרע לו במקום מגוריו, והוא מתפלל כל הזמן לעבור דירה, צריך לקחת הרבה גורמים בחשבון. ולא להזניח את הגורם הכי חשוב, שהוא: שהאשה תהיה מרוצה. נכון שמצד אחד לא טוב להיות פזיזים, אבל מצד שני, מי שכבר הגיע למסקנה שהוא צריך שינוי, טוב לזכור את דברי הגמרא (ב"מ ע"ה ב') ש'מי שרע לו בעיר ואינו עובר – צועק ואינו נענה', ועוד נאמר (ראש השנה ט"ז ב') ששינוי מקום הוא אחד מהדברים שקורעים גזר דינו של אדם.
בטעם הדבר, כתבו המפרשים ("שיחות לספר בראשית" לרב נבנצאל שליט"א, פרשת לך לך) ששינוי מביא את האדם למצב חדש. הבית, העיר, המקום שאליו התרגל האדם – משתנה, ועמו נפתח פתח לשינויים נוספים בחייו. כל אדם, מושפע מן הסביבה והחברה בה הוא חי, וכדי לשנות הרגלים, לעשות התחלה חדשה, צריך שינוי מקום, עד שאפילו אברהם אבינו, שזכה לקדש שם שמים בחרן ולעמוד בנסיון כבשן האש, כדי לזכות לבנים היה צריך שינוי, ועליו לעזוב ולעבור לארץ ישראל.
יש שטוענים שבעלי תשובה צריכים קהילות נפרדות משלהם. יש שטוענים שאין כמו עיר גדולה. כאמור, ההחלטה מאד אישית ותלויה בהרבה משתנים ששונים מאדם לאדם. יהי רצון שכולנו נמצא את המקום שהכי מתאים לנו, ושבו נוכל להתפתח ולצמוח בחיינו.
(מתוך הספר "מקום שבעלי תשובה עומדים חלק ב'")
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.