מוסדות חינוך מתאימים לילדי בעלי תשובה

כללי יסוד הנוגעים לבחירת מוסדות חינוך לילדים של בעלי תשובה. הגדרת הנקודות הבסיסיות הייחודיות לנו, ובדיקה כנה של הרווח, ההפסד והחיוניות שלהן.

חינוך 

אחת השאלות הקשות ביותר בחיי בעלי תשובה, אולי הקשה מכולן, היא הסוגיה הכאובה והרגישה של ענין חינוך הילדים והילדות. זוהי סוגיה מחייבת: גם אם לעצמנו אנו מוכנים לפעמים להקל, לא להתחייב, לא להתקבע על מסגרת או על הגדרות, ברגע שמגיעים ילדים, תוך זמן קצר מאד מתגלה שנחוצה מסגרת של מוסדות חינוך מוגדרים, וזהו פתח לבעיות שונות.

לצורך מוסדות ראויים ומוצלחים לילדים גם הפרועים ביותר שבינינו מוכנים להתמסד, להיכנע לתכתיבים חברתיים, ולקבל את עולו של המוסד החינוכי. לכל מוסד יש קו משלו, יש תקנון, וועדות קבלה, ודרישות ברורות. הבעיה היא שהגדרותיו של כל מוסד הן בהכרח חיצוניות, טכניות ומרגיזות. אנחנו, כאנשי אמת, חזרנו בתשובה בגלל השם יתברך, ולא בגלל החברה. אנחנו לא שואפים לפעול על פי מוסכמות חברתיות, ואנחנו סולדים ממש מצביעות ומהעמדת פנים. זה מחלחל גם לילדינו. אבל המערכת מחייבת גדרים, ובמוסדות החינוך חייבים להקפיד על תקנות של דברים חיצוניים לרוב (אורך הגרב אצל הבנות, גודל הכיפה ואיכותה אצל הבנים, וכו'), וזה יוצר ניגודיות בין הבית לבין המוסד, וזה הולך ומחריף ככל שהילדים גדלים. יש פער רגשי וגם רוחני. יש צפרדעים שאנחנו לא מוכנים לבלוע, והחיכוכים סביב נושא זה מעמתים אותנו כל הזמן מול מה שאנחנו, השייכות שלנו, המיקום הרוחני החברתי שלנו.

 

התאמת ציפיות

היסוד הראשון שחייבים לדעת, הוא שאין לנו מושג מה באמת הולך במקומות בהם לומדים ילדינו. לפני שאנחנו מתמלאים בתלונות על המוסדות, אנחנו צריכים לדעת שעיקר הבעיה היא לפעמים בנו, לאן אנחנו שולחים אותם, ואיך אנחנו מקבלים אותם בסוף כל יום.

יש סיבה אמיתית לכך שהחברה החרדית הגביהה כל כך את החומות שלה. זה מעיק, זה לא נוח, זה מגביל, אבל יש לכך סיבות עמוקות. לא כל כך פשוט היום, בעולם מתירני ופרוץ, להישאר עובד ה'. אנחנו, בעלי התשובה, ללא ספק יוצאי דופן בכך שבאנו משם, בחרנו לעזוב, ולכן כל הגדרים החיצוניים האלה שנואים עלינו, אבל ילדינו, עם כל הכבוד, אינם בעלי תשובה. הם ממש נולדו חרדים, ולכן הם זקוקים לחומות מסוימות. יתכן שהיה נכון יותר להשקיע מאמץ ללבות אש פנימית של התלהבות דקדושה שתגרום לכך שהנערים בעצמם יסלדו מהעולם שבחוץ, אבל כיון שזה תהליך שלוקח זמן, ובינתיים פיתויי הרחוב קורצים ומיידיים, יש הכרח בחומות ההגנה האלו.

אין לנו מושג מהי ההרגשה כשמעירים לך על חוסר כוונה בתפילה או על כך שחסר לך התלהבות מלימוד. האם אנחנו מודעים לכך שזה מה שעובר על ילדינו? ניסינו פעם לחשוב בכנות איך אנחנו היינו מגיבים לזה? אין לי מושג אם אני הייתי יכול לגדול כך. הקב"ה חסך לי את הנסיון הזה, אולי כי לא הייתי מצליח לעמוד בו, אבל זו התמודדות יומיומית עבור ילדינו. מקור המידע היחידי כמעט שיש לנו בעלי התשובה על החיים כחרדי מלידה הוא מכל מיני כל סיפורים בעלונים או ביוגרפיות של גדולי וגאוני עולם מהמאה שעברה, שנותנים תמונה יפה, אבל מרוב רצון לפאר את גדלות הרב הקדוש והצדיק שעליו מסופר, לא תמיד הכותב שמר על הקשר עם המציאות של כלל הציבור. אנחנו מצפים מהילד שיהיה גם הוא ב'אורות' ובהתלהבות של בעל תשובה. כל רצון או דחף שלא נראה לנו מספיק תורני מייד מאיים עלינו. כאשר בחור ישיבה רגיל מבקש מאביו החרדי מלידה עניבה צבעונית או חפתים, או אם הילד קם מאוחר ועבר זמן קריאת שמע, האבא לא נבהל. הוא מכיר את זה, גם הוא עבר את זה (או עדיין עובר את זה). הוא מבין שבנו עדיין ילד, ולכן הוא מתרגש ממותגים. הוא לא חדור יראה כמו הגאון מוילנא / הבעל שם טוב / הבאבא סאלי. זה נורמלי, הוא עוד יתבגר, בעזרת ה', ואין מקום לפאניקה ולהיסטריה, וזה גם לא יועיל. לעומתו, בעל תשובה חסר מסורת חינוכית, שנתקל בילד שפתאום מדבר איתו שפה זרה שכזו, מרגיש שחרב עליו עולמו, כפשוטו, והוא גם בהחלט מצליח לשדר את זה לילד. בקיצור: הציפיות שלנו מהילדים אינן מציאותיות.

לפעמים יש בעיה הפוכה, כשהילד קולט את חוסר הכבוד שלנו לגדרים החיצוניים של החברה החרדית  (ואיננו מבין שהזלזול שלנו הוא מפני שאנחנו לא זקוקים באופן רוחני לגדרים אלה) וגם זה פתח לתחושת חוסר יציבות אצל הילד, שגדל ללא משפחה מורחבת ומרגיש גם ככה קצת חסר שורשים ביחס לחביריו.

 

מוסדות חינוך

כשהילדים עדיין קטנים, אנו מוסרים נפש להכניס אותם למוסדות שנראים הכי מוצלחים בעינינו. כבר כאן הרבה אנשים עושים טעות ומכניסים למוסדות שלא מתאימים להם. בשיחה שהובאה כאן באתר הרב סילמן דיבר על זה בכאב רב, על כך שבמקרים רבים מאד, אנו לא עושים את ההחלטה הנכונה שמתאימה להם, ובמקום זה שמים אותם במקומות שנראים לנו בטעות הכי מוצלחים. זה יוצר הרבה בעיות. הבעיה הראשונה והעיקרית במקומות שאנחנו בוחרים שלא תמיד באמת רוצים שם את הילדים שלנו.

מה לא עושים בשביל הילדים. הרב פינקוס אמר שהוא מכיר הורים שמוכנים למסור נפש, כפשוטו, כדי שהילדים שלהם לא יעשו דברים שהם עצמם עושים כל ערב. כך הוא הטבע של הורים יהודים אוהבים. הבעיה היא שהחיכוכים והצרות במוסדות הלא מתאימים האלה, הם בלתי נמנעים. אנסה להסביר דרך סיפור: אני מכיר אישית בעל תשובה שהתעקש והפעיל סוללה שלמה של רבנים להכניס את בנו לחיידר הכי "אליטיסטי", חיידר שכולו בנים של רבנים. הוא היה כמעט בעל התשובה היחיד שם, וכל כך שמח שבנו יקבל את ההזדמנות הטובה ביותר לחיים. יום אחד היתה מסיבת סידור, או מסיבת חומש, והסבא של הילד בא גם הוא, עטור בכיפה יפה אותה לבש לצורך הארוע. במסיבה היה צלם שצילם תמונות מן הערב, ופלקט של התמונות נתלה במסדרון החיידר, כדי שמי שירצה להזמין תמונות יוכל לעשות זאת. רק לאחר כמה שבועות התברר לאבא המזועזע, שכל ילדי החיידר צוחקים על בנו, שסבא שלו בכלל "גוי". בכל הפסקה, בכל מריבה, תמיד היו מזכירים לו את ייחוסו המפוקפק. זה אולי מקרה קיצוני של מקום מצומצם ולא מייצג, אבל כל מקום שאליו צריך להתחנן כדי להיכנס, הילד יהיה בו סוג ב'. כאשר מורה יתקל בחוסר משמעת כיתתית ויחפש את מי להעניש, למען יראו וייראו, הוא לא יבחר בבן של הרב הראשי, הוא יבחר בילד בלי הגב, זה שעשו לו טובה גדולה שהכניסו אותו לחיידר. זה נשמע נורא, ולא תמיד זה לגמרי מודע אצל המחנכים, אבל מי שמכיר 'שיחות חדר מורים' יודע שזו המציאות.

אין משפחה בלי ילד מאתגר, ילד עם בעיות ריכוז, היפראקטיבי וכו', והרבה משפחות אף בורכו בכמה ילדים כאלה. אני לא אומר את זה בציניות, הרב אורי זוהר בספרו 'אבות על בנים' האריך להוכיח שהן הנשמות הגבוהות, שברגע שהם יצליחו להתמודד עם הקליפות שלהם, הם יביאו את המשיח. אבל עד אז צריך איתם הרבה אורך רוח, הרבה סבלנות והרבה רצון טוב. מטבע הדברים, מוסדות החינוך פחות אוהבים את ההתעסקות הזאת ופחות מודעים לאתגר שבו. וכאשר היחס של החיידר (או בית הספר) הוא קר ומתנשא, אין הבנה, אין תמיכה, הילד מרגיש את חוסר הצדק, את תחושת ה'סוג ב', ואז, האנטי והדחייה שהוא מקבל מהחברה הוא פשוט עצום. ולכן למרות רוב מעלותיהם של המוסדות היוקרתיים והנחשבים, יש בהם בעייתיות עצומה. מצד שני, תלמודי תורה ומוסדות שהם מידי פתוחים ומקבלים כל אחד, חושפים את הילד גם לחברה פחות איכותית, מבחינה רוחנית ומבחינה אישית, וצריך בזה שיקול דעת רב, כל אחד בהתאם למקום המגורים והאפשרויות שסביבו. אבל נדמה לי שהמציאות הוכיחה שכאשר בני תורה או המערכת ה"איכותית" הם אלה שמתייחסים לילד באפליה ובחוסר צדק הנזקים גדולים ואפילו בלתי הפיכים.

ולכן, לא צריך להתעקש על המוסדות ה"סנוביים" הרווים באפליה, התנשאות, ולפעמים גם גזענות עדתית מאוסה. הציבור מתרחב, ויש יותר ויותר מוסדות מגוונים ופתוחים שישמחו לקבל את ילדינו, לתת להם תחושת שיתוף, לא להיבהל מהייחודיות, אלא אדרבא, למצוא דרכים לטפח אותה כחלק מעבודת ה'. לא רק לצטט את הפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו", אלא למצוא דרכים אמיתיות ליישמו ולהצית אש של התלהבות וחיבור אישי אצל כל תלמיד. מי שלא מוצא במקום מגוריו מקום שכזה, במקום להתלונן ולקטר, טוב יעשה אם יצליח להתאגד עם חברים אחרים ויקים מוסד כזה בעצמו. יש כיום יותר ויותר מוסדות חינוך שהוקמו על ידי בעלי תשובה, למען בעלי תשובה, באוירה רצינית ותורנית, מתוך חום ואהבה.

כולי תקוה שיהיו יותר מוסדות שרוצים בנו, ושהמוסדות האלה יצליחו להתאגד וללמוד איש מנסיונו של רעהו, כדי שישכילו לייצר אוירה לימודית בריאה, עם לימוד תורה חי ונכון שיתחבר לא רק לתאוריה ולשכל, אלא גם לעולם הרגשי והחוויתי של ילדינו. ולא בשמים היא. האלטרנטיבה, יכולה מאד בקלות להפוך ל'ארוע רב נפגעים'. כל מנהל צריך לזכור את זה, שההצלחה נמדדת לא רק על פי איך שהיא נתפסה מבעד לעדשה של תמונת המחזור, בה כולם בני תורה עם כובעים ופאות, אלא איך יראו הבוגרים האלה עוד כמה שנים, האם הם מקבלים כלים של אהבת תורה ויראת שמים שיחזיקו להם להמשך החיים. במוסדות האלה עלינו לבחור ואותם עלינו לחזק, כי רק הם הראויים האמיתיים לקבל את הפקדון הכל כך יקר הזה של ילדינו.

במאמר הבא ניכנס לסוגיית הליבה הרגישה של שילוב מקצועות חול.

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.