תחילת בניין עם ישראל הוא בציווי ה' אל אברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). ציווי שהורה לו ללכת "לעצמו", לדרכו שלו. הליכה שיש בה עזיבת כל הקשרים שהיו לו עד עתה וויתור על כל התועלת שיש בהם, שכן הם הקרקע לצמיחת האישיות של האדם. "ארצך" – לאומיותך. שם מתגבשת הלאומיות – ההשפעות והתכונות הכלליות (הגופניות, הרוחניות, והמוסריות) של אנשי האומה. "מולדתך" – עיר המולדת, המעניקה לאדם מעמד אזרחי ועצמאות. "בית אביך" – רשות היחיד, שם פורחת האישיות הפרטית, ע"י פיתוח וטיפול אינדיבידואלי. על כל זה נצטווה אברהם אבינו לוותר וללכת לעצמו. אך הבורא ית' הודיעו מיד כי הוא ישלים לו את כל החסר. "ואעשך לגוי גדול" – חרף הויתור על הלאומיות, אתה תהיה ראש לאומה חדשה. "ואברכך" – בה' תמצא זכויות אזרח לשגשוג עלי אדמות. "ואגדלה שמך" – אתה ויתרת על כבודה ושמה הטוב של משפחתך, לכן שמך יגדל לתהילה ולתפארת. כל זה אני אעשה, מידי תקבל, בניגוד לכל מהלכי הטבע הרגילים.
והנה, סיום ההבטחה הנפלאה, היה צריך לכאורה להסתיים במילים: "והיית ברכה" או "ותהיה מבורך", אך לא כן דיבר ה', "והיה ברכה" נאמר. דהיינו, כל ההבטחות הנפלאות הללו תלויות בך ובדבר אחד – "והיה ברכה", שאתה תהיה לברכה לאחרים. זהו תפקידו ותעודתו של אברהם אבינו מייסד האומה ובעקבותיו תעודת עמנו, עם ה' – להיות לברכה, מאור לגויים. (מתוך הרש"ר הירש זצ"ל בראשית יב, א-ג).
ובאמת יסוד זה נוגע לשורשי הבריאה, כפי שכתב הרמח"ל ב"דרך ה'", כי "התכלית בבריאה היא להיטיב מטובו ית' לזולתו" (ריש פ"ב). פירוש שאיננו יכולים לדעת, להשיג ולהבין במהותו של הקב"ה, אלא מה שנודע לנו מתוך פעולותיו בבריאת העולם ומה שרצה לגלות לנו הוא, שתכלית בריאת העולם הוא להיטיב לזולתו. דבר זה השיג אברהם אבינו, כאשר חקר בדעתו בתכלית העולם ולכן כשגילה את בוראו הפך לעמוד החסד, ההטבה לזולת, בבחינת "והלכת בדרכיו" "הוי דומה לו".
לצורך קיום תפקיד האדם בעולם, הקב"ה בראו בצלמו בצלם אלוקים, כפי שנאמר: "ויאמר אל' נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וגו'" ואחר כך "ויברא א' את האדם בצלמו בצלם אל' ברא אותו וגו'" (בראשית א, כו-כז). האדם הוא בא כוח האלוקים על פני האדמה, לכן הלבוש החיצוני שלו, וכל שכן כוחותיו הנפשיות, מידותיו וכל פנימיותו, נבראו בצלם אלוקים, כאלה שמתאימים לדמותו הנרצית של בא כוח ה' על האדמה (רש"ר הירש שם). ובזה מובן מה שכתבו בספרים, שעיקר הצלם הוא מידת החסד, מידת ההטבה וההשפעה, שהיא המידה האלוקית, תכלית העולם.
זהו, אם כן, המבט הנכון של האדם היהודי על עצמו: הוא במהותו ובתכליתו כלי של ברכה והציווי המתמיד שהוא מצווה על ידי בוראו הוא – להיות לברכה לאחרים. וכך כותב הרש"ר הירש זצ"ל: "הן נוצרת להיות לברכה…נוצרת לפעול, לתמוך, לקיים, לנחם, ללמד, לפרנס, להביא אושר, להחיות" (חורב פט"ז – אהבה).
אמת, יש באדם צדדים נגדיים, מעכבים, המושכים לאנוכיות ואף גורמים לעתים לשנאה ולדחייה כלפי האחר, אשר ניטעו בו, כדי לקיים את הבחירה החופשית ולתת מקום לעבודת האדם, להשלים את עצמו ואת העולם. אבל עדיין הדמות המהותית שלו, זאת שנמצאת בפנימיותו, כגרעין קשה, כמהות שלמה, כעצמיות, אף שנערמו עליה ערימות של זבל, המסתירות את היהלום הנוצץ, היא הדמות של צלם אלוקים, כלי של ברכה והטבה. עבודת האדם היא, לחשוף את היהלום הזה ולהביאו לגילוי, ליד ביטוי, שיהיה יותר דומיננטי ומורגש בחייו. ובלשון ברורה יותר, לגרום לכך שכלי הברכה שלו יהיה יותר בפועל.
דבר זה אינו רק "הנחתה" אלוקית וגם אינו מעשה חסידות, אלא חיוב וצורך קריטי, הנדרש לחיותו ואושרו של האדם. הרמח"ל מבאר בביאור תפקיד הנשמה, כי בעולם הזה היא כבושה בגוף ואינה יכולה להאיר בחופשיות ולפעול את הפעולה הראויה לה – זיכוך הגוף, והוסיף כי בכך היא מפסידה את שלמותה שכן "אילו היתה פועלת אותה (זיכוך הגוף על פי שלמותה), היתה (היא בעצמה) משתלמת בזה שלימות גדול מצד מהות הפעולה עצמה, שהרי פעלת שלימות היא היות מטיב ומשלים זולתו… שלכך נוצרה (דרך ה' ח"א,פ"ג י"ב). ולכאורה קשה הקביעה כי "לכך נוצרה", שהרי זיכוך הגוף הוא עבודת הנשמה רק בזמן ההשתדלות בעולם הזה ולא לכך נוצרה אלא להתענג על ה'? התשובה המפתיעה של הרמח"ל היא, שעצם פעולת השלמות – זיכוך הגוף, הוא השלמות שלה והוא התענוג הנצחי שלה, וכמו שהקב"ה מטיב לעולם תמיד ופעולה זו היא השלמות האמיתית הנרצית, כך גם פעולת ההטבה של האדם היא השלמות האמיתית והיא התענוג העילאי של צורת האדם בעולם. ולא זו בלבד, אלא ששכרו לעתיד לבוא יהיה בזה, שהתענוג הזה יהיה מורגש ונצחי, כאשר פעולת ההשלמה של הנשמה בזיכוך הגוף, תמשיך הלאה גם לאחר התחייה, עליה אחר עליה עד לאין סוף.
גם כיום יכולים אנו לחוש משהו מהרגשת התענוג של פעולות ההטבה, ובמיוחד את ההרגשה שפעולות ההטבה באות מהרגשת שלמות ומלאות, בעוד שפעולות הנטילה והאנוכיות נובעות מהרגשת חסרון וריקנות. איש עשיר אמר לידידו כי מתן תרומה לאדם, מיואש ונזקק, היא תענוג עילאי, שאין כדוגמתו. לדוגמא הוא סיפר, שיום אחד הגיע אליו יהודי בעל מוסד חינוכי, מיואש ומדוכדך, עד היום הוא לא הצליח אפילו להחזיר את ההוצאות שלו. ידידנו שאל אותו עם כמה כסף חשבת לחזור הביתה. הלה חיכך בדעתו במבוכה ולבסוף אמר באומץ: 10,000 דולר. "הוצאתי את פנקס השיקים שלי ורשמתי שיק על סך 24,000 דולר ומסרתי לו". האיש הסתכל כלא מאמין ולבסוף התפשט על פניו, שהיו מיוסרות לפני מספר דקות, אושר בלי גבול. "הרגשתי תענוג עילאי שכל התענוגות בעולם לא דומים לו". סיים התורם.
הרמח"ל מדגיש מיד (שם), כי זיכוך הגוף ע"י הנשמה היא "הפעולה הנאותה לה לפי טבעה וחוקה, שלכך נוצרה" והוסיף כי "כל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו הבורא ית' שיפעל, וחסר שלימות כל זמן שלא יפעלהו". זהו יסוד נורא ואיום, שצריך להיות נר לרגלי האדם בעבודתו בזה העולם. כל זמן שהאדם אינו פועל את מה שחקק לו הבורא ביצירתו, הרי הוא יישאר חסר שלימות. חוסר השלמות הוא חסרון בתענוג, חסרון בהרגשת הסיפוק ובמימוש העצמי שלו. לכן, פעולת השלמות הפרטית שלו, זו שחקק לו הבורא ית' בבריאתו, היא קריטית עבורו.
אנחנו, אם כן, כלי של ברכה מעצם טבענו. חקוקים בנו פעולת השלמות המיוחדת שלנו, שלשמה נוצרנו. כל עוד הקב"ה נותן לנו חיים סימן הוא כי יש לנו עדיין מקום בעולם ותפקידנו הוא להיות לברכה, להיטיב ולהאיר לזולת. בכך אנחנו מאירים את צלם האלוקים שבנו והופכים להיות לבאי כוחו של הבורא בעולם.
לפי הדברים הללו ניתן אולי לבאר סוגיה קשה, בסיפור רבי שמעון בר יוחאי והמערה. הגמרא במסכת שבת (לג:) מספרת כי לאחר שר' שמעון ובנו ישבו במערה 12 שנים, למדו והתקדשו והגיעו למדרגות עילאיות, יצאו מהמערה. והנה בצאתם ראו אנשים חורשים וזורעים את אדמתם, אמר רשב"י "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?", כל מקום שהיו נותנין עיניהם היה נשרף. ביאור הדברים הוא, שהם חיו בהשגות העליונות של המערה, איך שהעולם צריך להתנהג באמת, ובהשגות אלו אין מקום לפשרה. "יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם". ההדגשה היא על "עולמי", העולם שאני בראתי. חזרו למערה וישבו בה שנים עשר חודש. אמרו: "משפט רשעים בגהינום י"ב חודש". והדבר הוא פלא, איך אמרו על עצמם שיש להם דין כמשפט הרשעים?
נראה כי הביאור הוא שי"ב חודש הוא זמן שלם של שנה, לאחר מכאן המהלך חוזר שוב מראשיתו. משפט רשעים של י"ב חודש, הוא זמן שלם שנדרש להתהפך מרשע, שכן הרשע צריך להחליף את טבעו ממש, ולהיות לאחר. גם רשב"י ובנו הרגישו כי למרות רוממותם, הם צריכים להשתנות ולהתאים את נפשם לעולם שהקב"ה ברא. עולם חסר, שנתן לאדם מקום להשתתף בתיקונו. צריכים הם לשנות את מבטם עד "שעם כל רוממותם ותביעותיהם הגדולות, עכ"ז יהיו מלאי רצון מהחיים ועסוקים בתיקונו" (עין איה, שם). לזה צריך שינוי מהפכני – י"ב חודש כמשפט רשעים.
ואכן, כשיצאו שנית מהמערה, השתנה המבט, ראה את העולם אחרת והוא עצמו ביקש לתקן משהו הנדרש לציבור. להיטיב על פי יכולתו, ואכן הוא טיהר מקום שהיה בו ספק טומאה וגרם צער לכוהנים.
מכלל הדברים הללו עולה, כי האדם הרוצה למצוא את מקומו בעולם ולהיות מאושר, מחויב לזהות מהו כוח הברכה שלו, מהי פעולת השלמות שלו בעולם. ולא רק בעניינים גדולים עסקינן, אלא בדברים פשוטים המזדמנים לנו בהשגחת הבורא ית' בתוך עולמנו. אחד הוא בעל כלי של עשייה, שיכול לרתום אותו לעזור לזולת בעניינים גשמיים ופשוטים. השני מצא את כליו מלאים ברוח, ברגש באפשרות להאיר פנים לזולת ולהאיר את עולמו החשוך. השלישי – כוח הדיבור שלו הוא נושא הברכה והרביעי זכה ששכלו מאיר לו והוא יכול להאיר איתו לאחרים, בהבנת תובנות נכונות, בייעוץ ובהכוונה.
הדברים יכולים להתבטא בחיק המשפחה, עם השכנים, או עם ציבור גדול יותר, במעשים קטנים או גדולים, כפי היכולת וכפי מה שזימן לו הבורא ית', בכל עת ובכל שעה מתאימה. אך המודעות לכך צריכה להיות נר לרגליו, שיכיר בה ויחטוף את ההזדמנויות הנקרות בדרכו ובכך יברר לעצמו, לאט לאט, מהו מקומו ותפקידו, מהו כלי הברכה שלו.
רבים שואלים כיצד אפשר לדעת מהו כלי הברכה שלי. הרב וולבה זצ"ל היה חוזר ואומר כי הדבר נמצא דווקא בתכונות הטובות הטבעיות של האדם. אלו שניכרות אצלו, אלו שקל לו להוציאם לפועל, אלו שהכל אומרים "זה הוא". בעל חסד, בעל חוש הומור, מעמיק, מפרגן, אמין וכו'. בלי תחכום, בלי עבודות מיגעות, אלו שיוצאות לו בפשטות. אלו שהוא נברא איתם. אמת, לעיתים קרובות, הן מכוסות בהרבה "קליפות". כמו הנשמה, כבושות במאסר רצונות ומידות מתנגדות, אך עדיין ניתן לזהות אותם במשך הזמן, בהתבוננות פשוטה בחיים.
הגמרא במסכת תענית (כב.) מספרת על ר' ברוקאה חוזאה, שהיה מצוי בשוק, והיה נגלה אליו אליהו הנביא. הוא שאל את אליהו הנביא האם ישנו כאן מישהו שהוא בן עולם הבא. פירוש, אדם שכבר עתה ראוי להיות בן עולם הבא. אליהו הראה לו על אדם יהודי הלבוש כגוי, והלה סיפר כי הוא שומר בית האסורים. מעשיו הנעלים הם שהוא מפריד בין גברים לנשים האסורים, ושם את מיטתו ביניהם שלא יבואו לידי עבירה. וכן, כאשר היו שובים נערה יהודית ובעלי בית הסוהר נותנים עיניהם בה, הוא מוסר נפשו עליה שלא יטמאו אותה. כששאל אותו למה הוא לבוש כגוי ענה לו שהוא נכנס ובא בין הגויים ואינו רוצה שידעו כי הוא יהודי. כאשר הוא שומע כי הם מתכוננים לגזור גזירות הוא מספר לאחיו היהודים. זהו בן עולם הבא, שמנצל את תפקידו על מנת להיטיב עם אחיו היהודיים. עוד הראה לו אליהו הנביא שני אחים, שגם הם בני העולם הבא. כששאל אותם מה מעשיהם, הם ענו כי הם "אינשי בדוחי אנן" ופירש רש"י: "בדוחי – שמחים ומשמחים בני אדם". כשהיו רואים אנשים עצובים היו משמחים אותם, או כשראו שנים, שיש בניהם מריבה, היו טורחים, כנראה שוב בניצול חוש ההומור, עד שהם היו מתפייסים. הנפלא הוא שרש"י פירש "בדוחי" לא רק משמחים, אלא "שמחים ומשמחים" והוא מה שאמרנו, הם היו אנשים שמחים בטבעם והשתמשו בכלי ברכה זה כדי לשמח אחרים. אכן בני עולם הבא הם אלו, שעוסקים בשלמותם ומוציאים לפועל את כלי הברכה שניתן להם.
התקשר אלי תלמיד לשעבר, כלי מפואר מצד עצמו, בעל תשובה מזה כ-20 שנים. התלונן על הקשיים בחיים, פרנסה, חינוך הילדים, סיפוק עצמו וכו'. תוך כדי דיבור התלבנו הדברים. אכן, אין חיים ללא קושי, אכזבות, התמודדויות, אתגרים וכו'. אך בתוך כל אלו מוכרחים אנו לשמור שהכלי הברכה יפעל, שהקשיים והחיים היום-יומיים לא יכבו את האור שניתן לנו ושכלי הברכה ישפיע ולו אף במינון קטן. את זה הוא חייב לשמר, לתחזק ולהעצים. זהו מקור התענוג והסיפוק – הצלם האלוקי הפעיל שלו. זהו התנאי לכך שהוא חי ומאיר למרות כל הקשיים. זהו חלק מטעם החיים, הרגשת המליאות, השמחה והתענוג.
ובאמת, כאשר האדם מודע לכלי ברכה שלו, מתחבר באמת לתפקידו הגדול להאיר, הוא אינו מתבלבל גם כאשר מציעים לו תפקיד אחר, גדול יותר, נוצץ ונחשב יותר, אלא מסתכל עליו באדישות, כלא שייך, כ"מה לי ולזה", ודוחה אותו בשתי ידים. ודבר זה לימד אותנו הרב'ה הגדול – יתרו. כוהן מדין לשעבר, שעבד את כל העבודות הזרות בעולם, במסגרת חיפוש האמת, מגיע לעם ישראל, שלפי דעת רש"י ואחרים קיבלו כבר את התורה. והנה, למחרת הוא מסייר במחנה ישראל ורואה את העם עומד על משה בהמוניו, ממתין להתדיין על ידו. ללא רגשי נחיתות, תמה הבעל תשובה החדש באוזני איש האלוקים על דבר זה. ולא עוד אלא מייעץ לו מה לעשות, והדברים מתקבלים והופכים לפרשה בתורת האלוקים. בהמשך עם ישראל מתכונן להיכנס לארץ ומשה רבינו פונה לחותנו ומבקש ממנו "לכה אתנו", יחד עם ההבטחה "והטבנו לך" ובתוספת התחנונים "אל נא תעזב אותנו". לא פשוטה הפניה הזאת, האם יסרב לחתנו איש האלוקים, לעם הנבחר? האם לא הגיע לפסגת ההצלחה, למקום שאף אחד לא מעיז לחלום? הוא נצרך לעם הקדוש, הם רוצים בו בשורה הראשונה, מתחננים ומבקשים באמת "והיית לנו לעיניים", לא פחות ולא יותר.
תשובת יתרו היא מדהימה ומחנכת אותנו להיות אמיתיים ודבקים בתפקידנו עד הסוף. "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במדבר י,ל). ומדוע? "אמר לו כלום הנר מהנה אלא במקום החושך, וכי מה הנר מהנה בין חמה ללבנה? את חמה ואהרן לבנה, מה יעשה הנר בין חמה ללבנה? אלא הריני הולך לארצי ומגייר כל בני מדינתי ואביאם לתלמוד ואקרבם תחת כנפי השכינה". ובלשוננו: הקב"ה נתן לי כלים, נר להאיר בעולם. כאן בעם הקדוש זורחים אורות גדולים – אור חתני (משה), שהוא כאור השמש ואור אחיו (אהרן) כאור הלבנה והנר במקומות מאירים אלו לחינם הוא דולק, לא כאן הוא מקומו. בחורים ובסדקים, במבואות האפלים שם מקומו, עבורם הוא נברא להאיר, לכן משימתי בעולם ברורה: "הריני הולך לארצי ומגייר כל בני מדינתי ואביאם לתלמוד ואקרבם תחת כנפי השכינה". שם מקום נרי.
אני פוגש בעלי תשובה, שהתעלו בלימוד תור והגיעו עד לפסיקת הלכה. חולמים להיות מורי הוראה בבתי הדינים הגדולים, הנחשבים, בירושלים ובבני ברק, להוכיח לעצמם ולעולם כי גם בעלי תשובה יכולים. סוף סוף לקבל הכרה. ולא שמו על ליבם את הלימוד הנכון של יתרו. שם ישנם המון אורות, על כל דיים ומורה הוראה יש תלמידי חכמים ענקיים והנר שלך כל כך נצרך לנו. כמהים אנו למורי הוראה מבינים, מכירים את הסוגיות, ובעיקר את רחשי הלב, את הדקויות של היחסים בבית במשפחה עם חברים, החשובים כל כך למורה הוראה אמיתי. לכו למקום שהנר שלכם מאיר, למקום שזועק ומתחנן לכם. כמובן, עם הדעת הנכונה, עם הרצון לבצע את התפקיד נכון, ולא להלביש את ה"חליפות השאולות" על בעלי התשובה.
ולא רק על היחידים הוטל התפקיד "היה ברכה" כי עם על כלל ישראל, שהרי אברהם היה אבי האומה, וציווי "לך לך" היה ציווי של תחילת בניין עם ישראל. וכך כתב הרש"ר הירש זצ"ל (שם): "הכל שואפים- לא להיות ברכה – אלא להיות ברוכים. זו שאיפת כל אדם – וביחוד שאיפת כל אומה. יושר, אנושיות ואהבה הם מצוות המוטלות על הפרט, אך הם נחשבים כאיוולת ביחסי האומות, ואין הם חשובים לכלום בעיני מדינאים ודיפלומטים. בעוון מרמה ורצח ייכלא וייתלה היחיד, אך מדינות רוצחות ומרמות בקנה מידה גדול, וכל רוצח ורמאי "לטובת המדינה" יבוא על שכרו משלם. לא כאלה חלק אברהם, לעם אברהם אין מדיניות לאומית ולא כלכלה לאומית, האל שהבטיח את שלומו הלאומי איננו צריך לתת מענקים, ואיננו זקוק לבריתות וקואליציות. לפקודתו עומדים הגשם והשמים, הכח והחיים, העוז והניצחון. "אם בחקתי תלכו", הכל יבוא על מקומו בשלום. הנה, האנושות שאפה "לעשות לה שם": מגמת פניה להאדיר את כוחה ולהרחיב את תחומה ללא התחשבות, ואילו עם אברהם – בחיי הפרט והכלל – ישמע רק לקול אחד: "היה ברכה". חייו יהיו קודש למטרות האלוקיות של שלום אדם ועולם, והוא יחזיר את עטרת האדם ליושנה. או אז יעניק לו ה' את ברכתו לפעילות רעננה של חיים, שמו יגדל בגויים, למען יתחנכו גם הם לאותן השאיפות: "ואברכה ואגדלה שמך". השלב השני הזה נועד להתגשם בארץ ישראל, שם ישכון ישראל בדד מן האומות, הוא לא יהיה מבורך, אלא ממנו תצא הברכה והוא יהיה מקור הברכה – "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג, כח). אילו זכינו, כל ההבטחות שהובטחו לנו באחרית הימים, היו מתקיימות זה אלפים בשנים, וכל מהלך ההתפתחות של ההסטוריה האנושית היה שונה בתכלית".
ובתוך כלל ישראל נמצאים השבטים על שלל תפקידם וייחודם, ובעולמנו אנו, מגזרים וציבור עובדי ה', שלהם נועדו תפקידים ו"כלי ברכה" להשפיע לכלל ישראל. גם ציבור בעלי התשובה הנו ציבור יחודי, ולא רק תחנת מעבר להסתפחות למגזרים קיימים, ויש לו מאפיינים ייחודיים ככל ציבור אחר. לכן חייבים אנו לשאול ולחקור את עצמנו מהו "כלי הברכה" שלנו, ולדאוג שכלי ברכה זה יצא לפועל, יהיה לברכה לכלל ישראל.
התמונה באדיבות האמנית: אורית מרטין
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.