וידאו: ראיון עם בניהו טבילה

ראיון וידאו עם בניהו טבילה, איש חינוך חרדי, שמדבר בגילוי לב על השוני, האתגרים וההזדמנויות שיש בחינוך הדור השני של בעלי התשובה.

בניהו טבילה, איש חינוך חרדי, בוגר מכון מנדל למנהיגות חינוכית, מפקח במשרד החינוך

(הנאמר בראיון הינו על דעת הדובר בלבד ואינו מייצג את עמדת משרד החינוך)

 

 

אני מעדיף לחשוב על בעלי תשובה בתור אנשים שהתהליך של שאלת השאלות אצלם נמשך, הם אינם מקובעים על תשובה מוחלטת, אלא הם בעלי שאלה, בעלי תסיסה, וזה דבר שיכול לגרום זעזועים בחינוך: יש בו גם רווחים וגם הפסדים.

הרווח מובן: זה שאדם גילה בעצמו את הקב"ה, אם הוא מצליח להעביר את זה להעביר לילדים, משהו מהחוויה של החיפוש, זה דבר נהדר. אבל זה דוקא אם יש פחות הגנות וחומות שהחברה החרדית כל הזמן מתחזקת. יש פה אתגר וגם הזדמנות מאד גדולה, הזדמנות לא רק לבעלי התשובה אלא גם הזדמנות לחברה החרדית כולה.

יש סיבה לכך שהחברה החרדית שמה לעצמה גדרות כאלה גבוהים. להיות עובד ה' בדור שלנו זה לא דבר שקורה מעצמו. הסביבה והתרבות השלטת החומרנית לא מאפשרת שזה יקרה לבד בלי מנגנונים תומכים. אז החברה החרדית הקימה כל מיני מנגנונים שמסייעים לשמר חיי אמונה בתוך תרבות קיימת. בעלי התשובה מאד מתרעמים על זה: אנחנו הרי הצלחנו יופי גם בלי זה, בוא נוותר על החיצוניות הזאת, דברים כמו קוד לבוש מאד זרים לנו, זה הרי לא באמת מהותי אם יהיו פסים בחולצה או לא, אז בואו נוותר על החיצוניות, ונלך ישר על הפנימיות. הלב מתרגש, אבל השאלה עד כמה יש פה סיכוי להצליח כמערכת חינוכית. כמה הבוגרים של חינוך כזה ירצו לחיות חיים של תורה.

דוקא בקהילות של בעלי התשובה יש התחדשות טובה ובריאה, יחס בריא יותר לעירוב בין קודש וחול, שם הוא פחות דיכוטומי: לא מתייחסים בצורה של 'או זה או זה', אלא התיחסות יותר בריאה, שבה החול נתפס כמסייע לתורה. לא רואים במשחק כדורגל את כל תרבות יוון כולה, אלא משהו בריא יותר של חילוץ עצמות, שמחה ומונחים של עבודת ה'.

בשאלה של קודש וחול יש כמה גישות תורניות. בדורות האחרונים התרגלנו שיש רק גישה אחת שאומרת רק קודש, ואם תתעמק בה תמצא בה את הכל. אי אפשר לזלזל בזה, אבל מאד קשה לחשוף את זה ועוד יותר קשה לנהל מערכת חינוך ככה. אני מעדיף את הגישה ההפוכה, שאומרת: תלמד מתמטיקה ופיזיקה, ותבין שכל זה הוא חלק מעולמו של הקב"ה. זה לא סותר.

עם זאת, בעלי תשובה צריכים חינוך שונה קצת. זה לא סוד שיש הרבה בעיות בקרב הדור השני של בעלי תשובה. שיעור הנשירה הוא מאד גבוה, וזה קורה מכמה סיבות. אותה תסיסה שהיתה להורים עוברת גם לדור הבא. ההורים מרדו בסביבה הטבעית שלהם, והילדים גם הם מורדים במה שמוגש להם כמובן מאליו, וזה חלק מבעיה כללית, עד כמה אפשר לחנך ילד על דבר שאצלך הוא תהליך של הרבה שנים. לך יש תוצאה למסע שלך, אבל הדור הבא לא חווה את כל הדרך ולכן מתקשה לקבל את התוצאה, הוא רוצה בעצמו לחקור ולגלות.

אפשר לעשות תורה עם דרך ארץ, כלומר לעשות ישיבה שאינה רק תורה – אבל בתנאי שתצליח לעשות שם אש בוערת, אידאל גדול שילכד את כולם. החברה הליטאית הצליחה לעשות את זה סביב התורה, התורה הופכת לתיבת נח, זה אפשרי אבל יש לזה מחיר – שמוותרים על העולם. אפשר גם להגיד שאנחנו בדור של גאולה וללכד את כולם סביב רעיון ציוני כמשנת הרב קוק. גם חב"ד עשו משהו כזה סביב הפצת בשורת הגאולה. זה רעיון עמוק שסביבו כולם מלוכדים וכולם מגויסים למענו, וזו תפיסת כל המחנכים והכל מאורגן סביבו. צריך תחליף אמיתי לדבר הזה.

אם עושים 'תורה עם דרך ארץ' בלי תחליף, יש סכנה של בינוניות – עושים קצת פחות טוב את זה ועושים פחות טוב את זה, ואין הצר שווה בנזק המלך.

צריכים גם להיות ריאליים. היהדות החרדית הצליחה כל כך להגביה את החומות, ולהתנתק מהעולם הזה, ובכך היא בעצם גם ויתרה על העולם הזה ועל ההתמודדות איתו. אם רוצים לפרנס, להתמודד – אז החומות בהכרח ירדו קצת. חינוך יותר פתוח, שמכוון את בוגריו להיות עצמאיים ולהתפרנס, בתוך החברה הישראלית, צריך לדעת מראש שלא תהיה אותה רמה של קדושה שיש כנראה ב'תולדות אהרן'. על אידאלים מורכבים קשה מאד לחנך. אין פתרון מוחלט, זו שאלה שצריכה להעסיק את כולם, הרבה יותר קל לנסח שאלות בצורה יותר נוקבת מאשר לתת תשובות.

דבר אחד בטוח: אין דבר יותר גרוע מלתת לילד להרגיש שהוא לא לכתחילה, כי אם תחושה של 'דיעבד', של ויתור בכך שלומדים חשבון – אז בוא נוותר על כל רוחב החזית, גם בתפילה וגם בשבת, וזה לא טוב. אם הולכים על שילוב של תורה עם דרך ארץ, צריך לעשות קודם בירור פנימי שזה אכן מה שהתורה רוצה מאיתנו.

[קרא עוד כתבות]

אודות מערכת מענה

מרכז 'מענה' עוסק בהדרכה מאוזנת וסיוע לבעלי תשובה, בהדרכת הגאון הרב מרדכי אויירבך והרב אורי זוהר. המרכז פועל במסגרת עמותת 'ביחד - תנועת בעלי התשובה בישראל'. מקימי המרכז הם דן טיומקין ועופר גיסין והמנהל הוא שמעון שחר.