מי שמכיר קצת את "מרכז מענה", את הסדנאות שאנו מעבירים, את תכני האתר או את אנשי המרכז, יודע ומכיר שאנו מנסים לא להתמקד בבעיות ובצרות של בעלי התשובה, ובטח שלא מנסים להוציא מרירות ואשמה, אלא אנו מנסים לתקן, לתת סולם עלייה, הבנה של אחריות אישית, מודעות עד כמה חשוב להשקיע בסוגיית שלום-הבית, חינוך הילדים, וכמובן פרנסה. להראות שיש דרכי השתדלות ראויות לכל הנושאים האלה, ואסור לזלזל בהם. אנו מנסים להדגיש את הערכיות של הציבור היקר הזה, את עובדת היותנו אנשי אמת אידיאליסטים, ובכך מנסים להפיח 'גאוות יחידה' ולתת עידוד ואנרגיות חיוביות למהלך של אחריות ובנייה.
מעבר לציטוטים, מקורות, ודיבורים, אין תחליף לסיפורים על בעלי תשובה שהצליחו. וברוך השם יש. בתחום המוזיקה (עדי רן, שולי רנד, משפחת בנאי: אביתר, מאיר ואהוד, משפחת רזאל: אהרן ויונתן ועוד ועוד), בתחום הקולנוע (שוב שולי רנד ורמה בורשטיין), בתחום העיתונאות (סיון רהב-מאיר), בתחום הציור (יוני גרשטיין וגדי פולק) ועוד ועוד. אנו נוהגים לומר שיש עוד הרבה אנשים כשרוניים שקבורים תחת מסכות חיצוניות של אנשים שמפחדים ולא יוצרים, וממילא העולם מפספס אותם, וחבל, כי אנו מצווים לכבד את ה' ממה שהוא חנן אותנו, ובהחלט זה חלק מתפקידנו ההיסטורי כבעלי תשובה, הן ביחס לעולם החילוני והן ביחס לעולם החרדי.
בתוכנית הרדיו השבועית שלנו ברדיו קול-חי, אנו נוהגים לראיין בעלי תשובה מתחומים שונים. בתוכניתנו האחרונה, ראיינו את עדי רן ואת שולי רנד. הם ממש פורצי הדרך והדוגמא הקלאסית לבעלי תשובה שהצליחו והאירו את העולם, נתנו השראה לרבים, ורצינו לשמוע מהם דברי חיזוק בעניין זה.
כיון שמדובר בשידור חי, לא תמיד קל לצפות את תגובת המרואיין, אבל התגובה של עדי רן ושל שולי רנד הפתיעה אותנו, ואפילו קצת הביכה אותנו, בשידור חי. שניהם באמת הסכימו שאם מדחיקים את היצירה – זה גורר תופעות לוואי קשות, ושניהם הסכימו שהמוזיקה והאמנות הם דרך נפלאה לפרסם את הקב"ה, ולהצית את הלבבות, אין דבר שעוקף את כל המחסומים, וזה כלי אדיר שאי אפשר להתכחש לו. אבל שניהם, כל אחד בנפרד, הדגישו מאד את הצד השני של המטבע. גם ליצירה ולפרסום יש תופעות לוואי שצריך גם אותם לקחת בחשבון. זה ממש לא היה הכיוון שאליו ניסינו למשוך, אבל הם כל כך צודקים, וגם זו נקודה חשובה, לכן נביא כאן כמה נקודות שעלו במהלך התוכנית, וכדאי לתת את הדעת גם אליהן:
כמו שאביתר בנאי היטיב לשתף בשירו: "מחיאות כפיים", המציאות היא כזו שכאשר התאורה נדלקת, מגיע נסיון קשה מאד. הפרסום, הכבוד, ההופעות, מאד יכולות לקחת אותך למקומות לא טובים. כדי לפרסם את היצירה שלך צריך הרבה להשקיע, בתחום ה-'שואו-ביזנס', שזה עולם מלא בתככים, יחסי ציבור ומחיר אישי שצריך לשלם, ולכן מי שרוצה להישאר בן תורה, חייב להיות יותר חזק, ולהמשיך תמיד את החיבור לתורה, לא להפסיק ללמוד, להתפלל, להתבודד, זה מקור ההשראה, זה מקור השפיות, וכאשר הפרסום מגיע ואין עוגן יציב בתורה, אפשר להיזרק למקומות לא טובים.
וכלשונו החדה והנוקבת של שולי רנד: "אתה הולך, כביכול, לדבר בשם הקב"ה. אבל בדרך אתה הולך למקום שמעורב בו הרבה דברים שהם ההיפך. ומאד לא פשוט לעשות את הדבר הזה "לשמה". זה כמעט בלתי אפשרי. הרי אפילו ללמוד או להתפלל "לשמה" זה קשה מאוד, עכשיו לך תעשה תיאטרון או מוזיקה "לשמה". הרי כשאתה עובד על במה, מופיעים אינסטינקטים מאוד פשוטים, אתה רוצה שיקשיבו לך, אתה רוצה שיאהבו אותך, דברים שהם היפך כל המטרות האלה".
היו עוד כמה נקודות שעלו. דיברנו על קבלת עצה מבעלי תשובה שעברו מסלול דומה, על מערכת היחסים מול הרב, על החשיבות לכתוב במילים שלך על החוויות שלך, ועל החשיבות העצומה לא לתת הרגשת התנשאות, כאילו 'מצאנו את האור וכולכם חיים בחושך', אלא פשוט לספר בגובה העיניים על החוויה האישית. בכל מקרה, המסקנות שלנו לא השתנו. תופעות הלוואי של ההדחקה יותר חמורות מתופעות הלוואי של היצירה, רק שכאמור, כדאי להיות מודעים אליהם, כדי להכין כראוי את הכלים לכל הנסיונות שעלולים לבוא בהמשך הדרך, להתייעץ, ולהתפלל לסיעתא דשמיא, כמו בכל דבר. ודבר אחרון: גם מי שלא מתכנן להתפרסם, כדאי לו מאד המשיך ליצור, לכתוב למגירה, לשיר באמבטיה. רק לא לחנוק את הלב!
כאן באתר מענה תהיה בקרוב אפשרות להאזין לתוכנית המלאה.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.