״אני לא מוכן להצטרף למועדון שמוכן לקבל מישהו כמוני״

מדוע עולם התשובה אינו מוביל מהפך בעם ישראל, אלא הפך בחלקו לקבוצת רווחה נזקקת? מאמר נוקב על הפער הכואב והמציק.

״אני לא מוכן להצטרף למועדון שמוכן לקבל מישהו כמוני״

את המשפט העוקצני הזה אמר וודי אלן. יהודי. הגירסה המלאה של המשפט, למתענינים, "לעולם לא אצטרף למועדון שיאפשר למישהו כמוני להיות חבר בו" (I'd never join a club that would allow a person like me to become a member).
למען האמת, זה לא היה חידוש שלו. הוא ציטט את הקומיקאי גראוצ׳ו מרקס, גם כן יהודי, שחידש את הפתגם, ויש כאלה שמכנים זאת בשם "תסביך מרקס", להידחות ממי שמוכן לקבל אותי ולהימשך למי שלא מוכן לקבל אותי. אני חושב שיש במשפט הזה עומק, שדרכו נוכל ללמוד הרבה על עצמנו.

הרבה פעמים יצא לי להשתומם מאיתנו, ציבור בעלי התשובה. האמת, שאנחנו הסיירת. איפה עוד יש אנשים שבלי מחייבים חיצוניים עזבו עולם נוח ומוכר, והלכו אחרי הקב"ה למדבר, לארץ לא זרועה, רק בגלל שכך האמת. הבאנו לעולם התורה כל כך הרבה כשרונות, אמנות, יצירה, מקצועיות. הבאנו לעולם התורה כל כך הרבה אמונה ומסירות נפש [אין היום סמינר או קעמפ שלא מביא סיפור אישי של בעל תשובה כדי 'לחזק']. אם רק היינו גאים בעצמנו ומתאחדים, היינו יכולים לשנות את העולם. לא רק את עולם התורה, גם את החילונים, וגם את העולם כולו. אני מאד משתומם: מדוע זה לא המצב? איך קורה שחלק מאיתנו הפכו להיות קבוצת רווחה, מסכנה ומתמסכנת, אחוזה באובססיה לברוח מהדימוי הנוראי של "בעל תשובה"?

אם היינו באמת גאים בעצמנו היינו מתלכדים יותר. יש הרבה בתי כנסת של עדות מסוימות, יוצאי ישיבות מסוימות, אבל קשה למצוא בתי כנסת שהמכנה המשותף שם הוא היותם בעלי תשובה (מלבד כאלה ששייכים לקבוצה מסויימת עם רב או דרך ייחודית), וזה אומר דרשני.

חוסר ההתלכדות הזה פוגע בנו. להתלכדות יש כוח פוליטי. יש חסידויות שמודעות לכך. יש להם חברי כנסת, יש להם תקציבים, והכל בזכות לכידותם. אנחנו, בעלי התשובה, לפי כל ההערכות, מונים פי כמה מכל החסידויות הללו ביחד. ההערכות הצנועות מדברות על יותר ממאתיים אלף בעלי תשובה. זה כוח עצום! אם היינו מתאחדים, יכול להיות שהיו לנו חברי כנסת משלנו, תקציבים משלנו, וזה היה מאפשר לנו לפתוח מערכת חינוך משלנו, ולמנוע את הקשיים בהכנסת ילדים למערכות החינוך השונות. לא רק שאנחנו לא שם, אפילו לא קרוב, אלא אפילו קופת צדקה וחסד, מילגות ועידוד יזמות אין לנו משלנו, וגם אלה מאיתנו שהצליחו וזכו להיות עשירים, מפזרים את ממונם לאגודות הצדקה והחסד שלא בעלי התשובה בראש מעייניהם (ואכן אחוז ניכר מאד מהגבירים ובעלי הצדקה הם בעלי תשובה….נקודה למחשבה).

איך זה שלא השכלנו להתאחד? האם זה רק ענין של יחסי ציבור, שגורם לנו כך לברוח מעצמנו? האם זה רק חסרון במנהיג כריזמטי? אני חושב שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מזה.

נראה לומר, שהמושג 'בעל תשובה' בהגדרתו לא יכול להיות גורם מלכד. יש יותר מדי סוגים. יש יותר מדי שוני. המכנה המשותף היחיד של בעלי התשובה הוא בצרות ובהתמודדויות, אבל כדי לגבש קהילה, להשיג אחדות, יש צורך במכנה משותף חיובי.

במאמר הקודם שלי [על ההקבלה בין עולה חדש לבין בעל תשובה], הבאתי את צורת ההתמודדות של מהגרים עם משבר הזהות שפוקד אותם. בשלב הראשון, שלב הדמיונות, יש אידיאליזציה של החברה המקבלת, עם הדחקה של כל סוג של ביקורת. אחר כך מגיעים משברים, שיכולים לפתח מרירות כלפי החברה המקבלת, עד לשלב הסופי, של מציאת איזון נכון בין התרבויות. כתבתי שם, שגם אצל בעלי התשובה אלה הם השלבים, וזה אולי גם שורש ההסבר לבריחה שלנו מעצמנו.

המושג: "בעל תשובה" הוא מושג מידי רחב. כמעט כמו המושג: "כשר". הוא לא אומר כלום על נקודת המוצא: יש יוצאי הודו, יש אקדמאים, יש עבריינים לשעבר ויש אינספור סוגי אנשים. הוא גם לא אומר כלום על החברה שאליה הוא הגיע: אי אפשר להשוות בני ברקי ליטאי, לחסיד ברסלב מצפת, לתימני מראש העין ולאמריקאי מרמת אשכול. השוני מדי רחב.

ולכן, בעלי תשובה "מדומיינים" מכל החברות, עסוקים באובססיביות ברצונם "להיטמע", לא מזהים עצמם כ"בעלי תשובה" אלא מזדהים לגמרי עם החברה החדשה. כל בעל תשובה שמצליח 'להסתדר', מייד רואה את עצמו ככזה, ולא מבין למה בעלי תשובה אחרים עושים כל כך הרבה רעש. זה מובן, אבל זה זמני. ברגע שיהיו חיכוכים ובעיות בענין חינוך הילדים, הם יתחילו להתפכח. השלב הבא זה עודף ביקורת שגובל במרירות, מסרבים להזדהות עם אף אחד. ואלה שהגיעו לאיזון, גם הם שונים מדי, כי כל אחד מהם הגיע לנקודת איזון שונה. יש מי שמקל על עצמו ושומע מוזיקה חילונית – אבל שומר באדיקות על מגבעת או שטריימל, יש מי שלא עוזב את הגרטל אפילו שהוא לובש ג'ינס, ויש מי שחזר לנפנף ביום העצמאות, אבל לא מפסיק לעשר שוב גם את הבד"ץ. לך תבנה מדינה.

והנה חזרנו למשפט של וודי אלן. כל סוג של פתרון לא יצליח להתקבל, כיון שכדי למצוא פתרון אמיתי הציבור צריך להיות בשל,  וגם אם נקים מוסדות מצוינים עם מיטב אנשי המקצוע, נתקשה מאד מאד למצוא נרשמים. זו גם הבעיה שיש לאלה שמנסים לייסד קהילות. הציבור לא בשל.

בעל תשובה פסימי אמר לי שלדעתו, יש דמיון מבהיל בין דור המדבר לבעלי התשובה. גם דור המדבר היו סוג של בעלי תשובה. גם הם עזבו את העבודה הזרה שלהם, מסרו נפש, הלכו אחרי ה' למדבר, לארץ לא זרועה, והסוף המר הוא שהם לא זכו להיכנס לארץ המובטחת. אבל הילדים שלהם זכו. גם בעלי התשובה מסרו נפש, וגם הם לא ממש יגיעו לארץ המובטחת. אבל הילדים שלהם יגיעו.

אני לא חושב שזו גישה נכונה. אנחנו לא צריכים להתייאש מעצמנו, יש לנו הרבה תיקונים לעשות, ולא לתלות את כל תקותינו בילדינו. יש להם בחירה וחיים משל עצמם.

שמעתי פעם בשם הרב פינקוס ז"ל שהוא מכיר הרבה הורים שהיו מוכנים למסור נפש, כפשוטו, כדי שהילדים שלהם לא יעשו דברים שהם עצמם עושים כל ערב. הוא התייחס לסוגיית סכנות המחשב, אבל אני הבנתי בזכות דבריו את ההתעקשות של בעלי תשובה לא להתפשר בתחום החינוך לילדיהם, לספוג בזיונות במטרה לשלוח למוסדות הכי תורניים, הכי נחשבים, הכי מוצלחים, אפילו שהם לא בהכרח הכי מתאימים לילדיהם. כך שגם אם נקל על עצמנו עד בלי די, ונסכים לקבל את בעל התשובה האחר, שכל כך שונה מאיתנו, זה יחזיק רק עבורנו ולא עבור הדור הבא. כל אחד רוצה לילדיו את החינוך היהודי הטהור ביותר שאפשר ולכן לא יעלה על דעתו לשלוח אותו למוסד של "בעלי תשובה". זה ממש נשמע מוסד טיפולי. ולכן חלק גדול מאיתנו לא בשלים למוסדות משלנו, ונאלצים להפעיל פרוטקציות, להתחנן, ולספוג לפעמים השפלות ובזיונות כדי להתקבל למוסדות החינוך ה"רגילים".

מה הפתרון? איך משכנעים בעלי תשובה לא לפחד מעצמם, ולבחור במהלך הנכון והאמיתי שיתאים להם לעבודת ה' האמיתית הרצויה מהם?

קטונתי מלהתיימר להציע פתרון כולל. אני מאמין שהפתרון צריך לבוא מהשטח. ברגע שיש צורך, מתגבש פתרון אמיתי.

וכאן צריך לחזור לשלושת סוגי בעלי התשובה, ואת היכולת שלהם להגיע לבשלות: אלה המדומיינים, שעדיין חיים באשליה שהם יכולים להיטמע בחברה הקיימת, ודוחקים כל ביקורת, לא יביאו את הפתרון.
אלה המרירים, מהפכניים מידי ואאוטסיידרים, ולכן דבריהם לא יתקבלו בקרב כלל הציבור.
רק אלה המאוזנים, שהצליחו למצוא את האיזון הדק, יוכלו למצוא פתרון יצירתי במקום בן הם נמצאים.

וכיון שציבור בעלי התשובה הולך וגדל, וממילא יש יותר ויותר בעלי תשובה שלא מתקבלים למוסדות הקיימים, כך יותר ויותר בעלי תשובה מתעוררים מהדמיונות, ומתחילים להבין את תפקידם ההיסטורי. כל מי שנטמע והסתדר, שוכח מאחיו בעלי התשובה ושמח בחלקו. זו תופעה שאגב מאד אופיינית גם בקרב קבוצות מיעוט אחרות. היא מובנת, אבל היא מאד אגואיסטית. בתקופה האחרונה זה הולך ומתפרק. 'ועדות הקבלה' למיניהן, ביישובים, בתלמודי התורה, בישיבות ובסמינרים, כל חוסר הצדק והאפליות האלה, כואבות מאד ליחידים, אבל באופן פרדוקסלי הן פועלות לטובתנו מבחינה ציבורית. הוא גורם לנו, כחברה, להתעורר, לקחת אחריות, להתבגר.

במאמר הקודם כתבנו שכדי להגיע להיות 'בעל תשובה מאוזן', צריך בדרך כלל בסיס כלכלי. מי שנאלץ להיאבק בקרב הישרדות תמידי ומתיש כדי לגמור את החודש, מדי עסוק בלחם ולא בפתרונות ציבוריים. אני מאמין שעם הזמן גם בעלי התשובה היותר אמידים שבינינו, אלה שודאי פחות חשופים לחוסר הצדק והאפליות, יצטרפו ויתמכו בהקמת מוסדות עצמאיים.

נכון שהשוני בינינו רב, אבל ככל שהזמן עובר אנחנו מגלים כמה הדמיון רב עוד יותר. בזמן האחרון נכחתי בכמה מפגשים שכללו בעלי תשובה מכל קצוות הקשת. האחדות, הזרימה, הרגשת השותפות היתה מדהימה. בקהילה של הרב אויירבך בתל אביב, חיים בשלום ובאחוה חסידי ברסלב, ליטאים, צעירים ומבוגרים, בהרמוניה ובקהילתיות מדהימה. גם הילדים שלהם לומדים יחד בתלמוד תורה שהם פתחו. אין שום סיבה שזה לא יהיה מודל לחיקוי בכל הארץ.

אני רק מקוה שיהיה סינכרון נכון בין הדברים. אם המרירות תגבר בלי שיהיו כלים להכיל את הפליטים, זו פצצת זמן חברתית, קטסטרופה אמיתית, שפוגעת ועושה נזקים רבים, כמו שכולם מכירים. אם נצליח להתבגר, לעבור שלב, להכין את השטח, נוכל לגשת לשלב הבא בעולם התשובה לא מתוך מקום של פליטים מרירים, אלא ממקום של גאוות יחידה אמיתית.

יעזרנו ה'.

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר