פרק מתוך ספר חדש, "שמח זבולון בצאתך".

ספר חדש מנתח את סוגיית הקשר לתורה בקרב ציבור העובדים לפרנסתם.

הספר נכתב על ידי רב שחיבר כמה ספרים מצליחים, ומאד כואבת לו התופעה שאנשים שמתחילים לעבוד מתחילים להרגיש זרות לתורה ולעבודה. הוא כתב ספר שאינו מיועד דוקא לבעלי תשובה, אבל כיון שהדברים מאד נוגעים למעשה גם לנו, בעלי התשובה, ביקשתי ממנו רשות לפרסם חלקים מהספר, שטרם יצא לאור, ולשמחתי הרבה הרב נעתר לבקשה. אז הנה לפניכם, הקדמת הספר "שמח זבולון בצאתך". בעתיד נפרסם קטעים נוספים מתוך הספר.

 

הסוגיא הזאת "ללמוד או לצאת לעבודה", ימיה כימות עולם. היא מופיעה במקורות, בחז"ל, בראשונים ובאחרונים. הנידון לא התחיל אתמול, ולא התחדש בעשר השנים האחרונות.

מה שהתחדש הוא השטחיות שבה מטפלים בנושא, והסטיגמות שמדביקים עליו, באופן אופייני כל כך לדור הרדוד הזה, שאינו בודק שום נושא לעמקו לפי מה שהוא באמת אלא רק לפי הצורה החיצונית שלו והרעש והאוירה שסביבו.

נגדיר בחדות: פעם הנושא היה האם ללמוד או לעבוד. היום הנושא הוא – האם להיקרא אברך או להיקרא עובד.

כלומר, מה שבאמת חשוב לאדם עצמו ולחברה שסביבו, הוא לא האם הוא לומד תורה מספר שעות רב יותר ביום, אלא האם הוא מוגדר כ"אברך" או שהוא מוגדר כ"עובד".

הנושא פה הוא לא ענייני, אלא סטיגמתי.

הבה נהיה כנים: נתבונן על אדם שעובד לפרנסתו כארבע שעות ביום – משמרת בוקר – כרופא בקופת חולים, ואחר הצהרים ובערב הוא לומד כשש שעות בהתמדה. (אולי אין מציאות כזו, אבל נבחן מציאות היפותטית, לצורך הענין.)

לעומתו נתבונן על שכנו שהולך לכולל שלשה סדרים ביום, ומתוכם הוא לומד בערך שעתיים. בשאר הזמן הוא מפטפט, מרכל, מתקשר הביתה ומעביר איכשהו את הזמן.

מי יותר מוערך בחברה? למי יותר קל להכניס את ילדיו למוסדות החינוך?

התשובה העגומה ידועה, ומיותר להעלותה על הכתב.

כלומר, מה שמפריע לחברה באנשים עובדים, ומה שמפריע לאדם עצמו בזה שיצא לעבודה, זה לא עצם הדבר שהוא לומד פחות שעות ביום, אלא שהוא ירד מקבוצה א' "קבוצת האברכים", לקבוצה ב' "קבוצת העובדים".

לרדת קבוצה זה לא נושא רוחני, ואין לו שום שייכות לכל הנושא של לימוד תורה. זה מרגיז, זה מתסכל, אבל זה לא נושא תורני. ואין שום טעם לערבב בין הנושאים.

יש כאן נושא בפני עצמו, בעייתי וכאוב, שהחברה מתייגת אנשים לפי סטיגמות, לפי נורמות חברתיות, ולא לפי האמת. זה קיים גם בתחום האפליה בין עדות, וזה קיים בתחומים נוספים.

לא ננסה לתקן את העולם, כי אין לזה סיכוי. מה שכן יש לעשות הוא להפריד בין ההשקפה התורנית על הענין לבין הבלבול שנוצר בתחום.

כי אם אדם יעשה זאת, ויבין שהקדוש ברוך הוא לא מתייג את ברואיו לפי שום סטיגמה, אלא לפי האמת בלבד, הוא לא יאלץ לסחוב בלב תחושת "ברוגז" כללי על התורה והמצוות, ולא יאלץ להיגרר אחר זלזול בהלכה וירידה כללית רוחנית.

הוא יוכל אפילו ליהנות מלימוד גמרא ומשנה ברורה, כי התורה שייכת לקדוש ברוך הוא בלבד, והוא מעוניין מאוד מאוד גם בלימוד תורה וקיום מצוות של בעלי בתים.

אדם שהגיע להכרה כי הוא באופן אישי – מקומו מחוץ לכותלי בית המדרש, ועליו לחזור לצורת החיים המקובלת לפני שני דורות – "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ומחליט לעזוב את הכולל וללכת לעבוד. –

על פי רוב מנקרת בו תחושה עמומה שהוא כמעט גוי, ואין לו שום ערך. – תחושה זו מבוססת על הדברים ששמע בישיבה, וקלט אותם כמות שהם מבלי לברר את הנושא לעומק. (וכאמור בהקדמה – בישיבות דואגים בצדק להעצים את ההרגשה הזו כדי לחזק את השאיפה לתורה.)

התחושה הזו גורמת לו לרצות לבעוט בכל מה ששמע. אדם לא מסוגל להכיל את זה שהוא רע ופסול מעיקרו.

ואז הוא מחליט אחד משלשה דברים:

או – שכולם טועים והמשגיח בישיבה בלבל את המוח, וכל האברכים באמת לא שווים הרבה;

או – שאולי כולם צדיקים אבל הוא נולד להיות סוג ב', והוא לא מוסיף לקב"ה יותר מידי בעולם. בתוצאה ישירה הוא מיואש מעצמו ומתחיל לרדת מרמתו הרוחנית;

או – וזה מה שקורה לרוב – שאין לו שום הרגשה מסודרת בכל הענין והכל מעורבב אצלו. הוא מזהה בתוכו שנאה מסוימת לאברכים ולמשגיחים ולראשי הכוללים והישיבות ומתקשה להודות בזה, ומזהה בעצמו גם יאוש כללי ממצבו הרוחני. הוא אינו מבין מדוע, אבל זה מה שעומד מאחורי התחושות האלו.

יש לזה הצדקה אמיתית, תורנית, או שהכל נובע מטעות?

נראה שהגיע הזמן לדון באמת בשאלה הזו. אבל לדון באמת, ללא מוסכמות, ללא סטיגמות, ולא על סמך מה שהתרגלנו לחשוב בשטחיות עד היום. ננסה לבדוק את השאלה הזו באמת.

אשרי מי שזוכה למצוא את עצמו בלימוד כראוי.

אבל מי שלא מצא את עצמו והחליט לצאת – החיים לא נגמרו, הקב"ה לא נגדך, אתה יכול להיות יהודי טוב ומצויין, יש לך הרבה תפקידים בעולם הרוחני ואתה חשוב מאוד לה'.

אין סיבה להרגיש רע. אפשר וחייבים להעריץ את התורה ולומדיה, (לומדיה באמת, לא אלו שרק רשומים בכולל), אבל אין סיבה ואסור לזלזל בעצמך בגלל שלא זכית להימנות עליהם.

יש כאן קושי שאין להתעלם ממנו.

החברה מביטה בעין עקומה על מי שיוצא לעבוד. להיות "אברך" זה נשמע טוב, ולהיות "בעלב'ת" נשמע גרוע ביותר.

וקשה מאוד לאדם להוריד את מעמדו בעיני השכנים והמשפחה. כמעט בלתי אפשרי. (ולהוריד את הערך בעיני האשה זה ממש בלתי אפשרי).

בלתי אפשרי להתכחש לקושי הזה, אבל יש לדעת שזהו ניסיון לא קל שהקב"ה שלח לדורנו. סוג ניסיון שכנראה לא היה כמוהו אף פעם, שבו דווקא היצר הרע מושך להיות אברך, והיצר הטוב צועק שצריך לעבוד.

נשמע מוזר! היצר הרע מושך להיות אברך?

כן. וודאי שהסיטרא אחרא לעולם לא ימשוך אדם ללמוד. התורה בשבילו היא סם המוות והוא לא מסכים שילמדו. אבל הוא בהחלט מסוגל ורוצה למשוך אדם להיות אברך מבלי ללמוד.

הרי אין מצוה להיות אברך. יש מצוה לעשות את מה שמוטל עלינו. ומוטל עלינו ללמוד או לעבוד. להתמרח אין שום היתר, ולא רק שאין היתר אלא שזו עברה שכרוכות בה כמה וכמה עברות נוספות, כפי שיבואר בס"ד בהמשך.

ומי שמשכנע את האדם להמשיך "להתמרח" מבלי להביא תועלת לשום אדם בעולם, רק משום אי הנעימות מהסביבה, הוא אך ורק היצר הרע.

וזה ניסיון לא קל, אבל ניסיון שמוטל עלינו לעמוד בו. להתעלם מ"מה יאמרו", ולהתרכז ב"מה אומר הקב"ה".

קשה, באמת קשה, לרדת קבוצה, מקבוצת האברכים לקבוצת העובדים.

אבל הרי אנו רוצים לעשות מה שהקב"ה רוצה, לא כך?

אז לפחות הבה נגדיר אחת ולתמיד: הנושא הזה הוא לא אמיתי. הוא זיוף, שקרי, חיצוני, בלון של דמיון.

מי שמנהל את כל חייו ברגל שמאל רק בגלל הנושא הזה – הוא גם אומלל וגם חוטא.

לעומתו, מי שמכיר באמת ויש לו אומץ לעשות את מה שהוא צריך לעשות, לקיים את חיוביו, לאשתו, לילדיו, וגם לעצמו, מתוך מסירות עצמית ובעיטה בעולם השקר – הוא זה שראוי להערכה, והוא זה שעושה נחת רוח לקב"ה.

למעשה יש בקושי הזה שני חלקים. יש חלק של פחד מהסביבה, ויש חלק של תחושת האדם כלפי עצמו. על פי רוב ההחלטה לצאת לעבוד לא רק גורמת לאי נעימות מהאחרים, אלא גם לתדמית עצמית ירודה:

"אני כה גרוע, אני רק עובד. כל החברים שלי אברכים ורק אני לא".

עם ה"מה יאמרו" עוד אפשר להסתדר איכשהו, אבל עם הנחיתות הרבה יותר קשה להסתדר. זו תחושה שמלווה את האדם כל הזמן.

איך מתמודדים עם התחושה הקשה הזו?

הבה נניח את הדברים על השולחן.

מדוע להרגיש נחות לעומת אדם שרשום בכולל שלשה סדרים ולומד בסך הכל שלש שעות כל יום נטו – ולשם כך ממיט סבל נפשי וכלכלי על עצמו ואשתו וילדיו. – האם יש לזה הצדקה?

האם לא ברור שאסור לאדם להרוס את בריאות נפשו ושמחת חייו – ובתוצאה ישירה גם את שמחת החיים של אשתו וילדיו – רק בשביל לזכות בתיוג מסוים?

האם לא ברור שאין היתר להטיל על האשה לחיות חיים קשים בלי כסף אם אין לזה סיבה מוצדקת באמת?

האם לא ברור שאין שום היתר להטיל על האשה לפרנס את המשפחה כאשר היא צריכה גם לגדל את הילדים וללדת מידי שנה שנתיים?

אם לומדים יש היתר, היא רוצה את זה והעולם זקוק לזה ועם ישראל זקוק לזה. אבל אם לא לומדים, ולא מנצלים את הזמן – היתכן כדבר הזה?

והאם לא ברור שאסור ליטול כסף מאחרים ומן הצדקה אם לא לומדים באמת ורק רוצים להיות רשומים במסגרת תורנית כדי להרגיש טוב בין החברים?

ברור שמי שבלאו הכי לא לומד באמת בכולל אלא רק רשום בכולל, אין לו היתר להפיל על עצמו ועל משפחתו סבל כה גדול לחינם. עליו להחליט – או ללמוד באמת, או לעבוד לפרנסתו. להתמרח אין שום היתר.

עם כל זה, בוודאי יש לכבד ולהעריץ את מי שלומד באמת בכל כוחותיו ומתמסר כראוי ללימוד התורה הקדושה.

לימוד התורה זה התפקיד הנעלה ביותר, זאת עובדה. אין ספק שמי שלומד היטב נמצא בדרגה הגבוהה ביותר (אלא אם כן העובד לפרנסתו עושה את המקסימום שבידו בתורה ועבודת ה', ועליו נאמר אחד המרבה ואחד הממעיט וכו').

אבל עם כל זה אין סיבה להרגיש רע עם עצמך.

יש תפקידים נוספים בעולם, וגם אם אתה לא משתייך לשבט לוי אלא לשבט יהודה או זבולון, אתה בן נאמן לקדוש ברוך הוא.

ואם אתה עושה את תפקידך לפי מה שמתאים לך בנאמנות ובמסירות – אתה עושה תפקיד שאף אדם בעולם לא יוכל לעשות מלבדך. ואשריך שזכית לכך.

וכדאי להעתיק מה שכתב בסוף ספר מסילת ישריםוזה לשונו:

"זה פשוט כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו, והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה, כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו… וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה".

לכל אחד תפקידו שלו, ועל כל אדם להכיר את עצמו ומקומו ולשמוח בחלקו. רק תשתדל לעשות מה שעליך לעשות, ובכך תעשה לקב"ה נחת עד בלי די.

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.