הרב צבי שפיגל, ראש הישיבה התיכונית "קול מבשר" במבשרת ציון, חזר בתשובה לאחר שירות כטייס קרב בחיל האויר. למד משחק באוניברסיטת תל אביב, בעל תואר שני בחינוך, משפטים ופילוסופיה יהודית. למד לימודי רבנות ודיינות ואיש חינוך בעל נסיון רב בעבודה עם נוער.
נפגשנו עם הרב שפיגל בחודש אדר תשע"ד, ושמענו ממנו את סיפורו האישי. על ההשפעה על חייו בהיותו בן לניצול שואה ואח שכול, על המעבר מישיבת "נתיבות עולם" לישיבות הציבור הדתי-לאומי, על בחירתו לעסוק בחינוך במשך שנים רבות, ועל רצונו לחזור גם לחיבור עם הציבור הכללי בעבודת קירוב לבבות.
הסיפור האישי
נולדתי בנתניה ולמדתי בבית ספר ממלכתי ובתיכון שרת. ההתקרבות שלי לעולם של תורה ומצוות התחילה למעשה בבית של הסבא והסבתא. הסבא והסבתא, אנשים שומרי מצוות. ההורים, אבי בעקבות השואה בעצם עזב, עזב בערך את עולם המצוות, לא עזב לגמרי, יש לו שיג ושיח עם בורא עולם, אבל בנפשו מאוד מאוד מקושר לעולם היהדות, אבל זה לא, שמירת מצוות לא היתה. אז החוויה, המפגש עם עולם של תורה ומצוות זה היה מאוד מאוד נעים, בעולם של הסבא והסבתא.
בהמשך השנים מאוד עניין אותי נושא של מדעים. היו הרבה דברים במערכת החינוך שלא עניינו אותי בדברים הרגילים, אבל זה מאוד עניין אותי, ממש הלהיב אותי. הייתי הולך לחוגים של נוער שוחר מדע, באוניברסיטה, למדתי אסטרופיזיקה ותורת הקוונטים עם טובי המרצים, וככל שיותר הבנתי מה קורה שם אז הפלא הגדול הזה של העוצמות, הסדר המופתי, החוקיות המדהימה חיזקה אצלי מאוד את ההבנה שיש סדר בבריאה, יש חוכמה בבריאה. בעצם זה משהו שהלך איתי כל הזמן.
התגייסתי לצבא, הלכתי לחיל האויר, סיימתי קורס טייס. שירתי בחיל האויר במשך שבע שנים. במהלך השבע שנים באותה תקופה בחיל האויר היה גם אנשים שהתחילו להתקרב ליהדות, לחזור בתשובה, ב"אור שמח". היה לי חבר טוב מאוד אורי אליעד, והוא ככה כל פעם היה אומר לי תבוא תשמע הרצאות וככה על הדרך.
היו לי כמו לכל בעל תשובה כמה אבני דרך כאלה שעושים לו את ה"עצור רגע ותתחיל לחשוב על החיים". אחד מהם היה, מבחינתי באיזה שהוא ביקור, באיזה שהיא נסיעה למחנה, אבא שלי הוא ניצול שואה. עבר את כל המסלול, לא ויתרו לו על אף שלב במסלול. היה, באושוויץ, בברגן בלזן, עשה את צעדת המוות. איבד את כל משפחתו , אביו הניצול היחידי. ונושא השואה אצלנו בבית הוא נושא שהיתה לו נוכחות. אבא תמיד היה נזהר, תמיד היה מדבר מבחוץ, אבל זה היה נוכח. זאת אומרת זה לא שהוא התעלם ולא דיבר על זה. נסעתי לגרמניה, והרגשתי איזה שהוא צורך לנסוע לדכאו, למחנה ההשמדה. הגעתי למחנה ההשמדה בדכאו, זה היה עוד לפני, אני מדבר עוד לפני שלושים שנה, עוד לא היה הנסיעות המאורגנות האלה. הייתי שם לבד, לגמרי לבד במחנה, בבוקר לבד. הכל מסודר ככה, הסדר הגרמני, דשא, בסוף המחנה ערוגות. המבנה של הערוגות של הקרמטוריום, ויש שם מוזיאון. ואני הולך במוזיאון ואני עובר על התמונות . ותוך כדי זה שאני רואה את התמונות, ואת האנשים, אני נזכר בסיפור שאבא שלי סיפר על סבא שלי, שכשהם היו במחנה העבודה, הוא הקפיד לא לגעת בכל דבר שהיה לו ספק אם יש שם בשר לא כשר או משהו כזה. הדבר הזה, הסיפור הזה פתאום עולה לי ואני בתוך איזו הרגשה פנימית אני אומר, אני מחוייב לאנשים האלה שאני רואה אותם כאן, שאני מבין שהם עלו השמיימה דרך המשרפות. וסבא שלי, אנשים שהאמינו בערכים, אני כרגע מבחינה לאומית, נקרא לזה ככה, אני כרגע מחליט לשמור כשרות. באותה נסיעה נסעתי לקלאב מדיטרנה ששם האוכל זה משהו מאוד מאוד מרכזי, והייתי צריך לעצור את עצמי ולא לגעת, במה שידעתי, לא ידעתי, ידעתי שזה בשר מותר וזה בשר אסור. אבל אמרתי, אני לא נוגע בדברים האלה. אז נקרא לזה חזרה בתשובה על רקע לאומי. זיקה לאומית.
בהמשך היו עוד כמה אבני דרך, דברים יותר משמעותיים, פחות משמעותיים, שיחות עם אורי אליעד, שיעורים, לאט לאט קצת התחלתי קצת יותר לקרווא ולנסות להבין בדיוק את הרוחב והעומק של היהדות.
עוד אבן דרך משמעותית שאמרה לי רגע, עצור, תחשוב על החיים, היתה מלחמת שלום הגליל. במלחמת שלום הגליל אז אני כבר טייס ותיק יחסית, ואחי באותו זמן קצין בצנחנים, קצין קשר גדודי בצנחנים. ביום הראשון למלחמה נכנסים לצור, אני נמצא בטייסת ומגיע אחד מאנשי הטייסת שהיה אז בתפקיד , במטה. הוא מספר לנו כי אנחנו בתחילת המלחמה, עוד לא יודעים בדיוק, והוא איש שהיה בגוף שמקשר בין כוחות האויר לכוחות היבשה והוא מספר לנו את התמונה הקרקעית. תוך כדי סיפור הוא מספר על נגמ"ש של גדוד 450 שכרגע ניתק הקשר איתו ולא יודעים כרגע מה קורה איתו. ואני יודע שאחי נמצא בגדוד 450. הוא קצין קשר גדודי אז הוא נמצא בנגמ"ש הפיקוד. והתברר לי שנגמ"ש הפיקוד הקשר עם המג"ד ניתק. ואני אומר טוב, תחילת המלחמה. קודם כל ברור לי שאחי נמצא שם, והקשר, אני לא יודע, תחילת מלחמה. ממשיכים, עוברים כמה ימים, ואנחנו ממשיכים את הטיסות השגרתיות בלבנון. בוקר אחד אני חוזר מאיזה שהיא טיסה מאוד מוקדמת. מפקד הטייסת קורא לי למשרד שלו ואומר, הגיע כרגע, התקשרו, מאיזה שהיא יחידה בצה"ל והודיעו שאחיך נעדר. בום ! ומעניין, באותו רגע הדבר שאני מרגיש, אני ניגש לאחר מהטייסים, חבר שלי שהיה אדם דתי, ומבקש תפילין, אני רוצה להתפלל. אני לוקח את התפילין ומתפלל, זה רגע כזה בוא תראה לי איך לשים את התפילין. מהבר מצוווה לא הנחתי תפילין. אני שם את התפילין ואני אומר מה מה מה עושים. אז הוא נותן לי את קריאת שמע, תתפלל, תגיד מה שאתה רוצה, ואז אני מתפלל. בהמשך באמת ימים מאוד מאוד קשים של תקופה שאנחנו לא יודעים מה קורה בעצם, אני חוזר, נמצא עם ההורים, אבא שלי היה באותו זמן בחו"ל באיזה שהיא משלחת, חוזר. עד שעבר איזה שהוא שבוע ואז בעצם מגיעים אלינו האנשים של קצין העיר ומודיעים שמצאו את הגופה. ואחי בעצם חלל, הרוג. הטלטלה הזאת של המעבר בין חיים למוות עושה לי עוד דבר.אני מתחיל לחשוב על מה, הרבה יותר עמוק על מה זה משמעת החיים. ואני פונה לכל מיני אנשים ואני שואל אותם בוא, מה קורה לנשמה, שוב, כי אני בתוכי אני אדם מאמין, האמונה זה משהו שמושרש, אני לא שייך לעולם של תורה ומצוות, אבל האמונה נמצאת שמה. ואז אני מתעניין יותר על המושג של נפש ועל המעבר של הנפש. אני לוקח את הספר של הרב טיקוצינסקי "גשר החיים" ואני מתחיל להתעניין בנושא של הנשמה. מה קורה בנשמה. אבל שוב, החיים ממשיכים, אני חוזר לטייסת, אני חוזר לצבא, אורח החיים לא משתנה.
עוד אבן דרך: אני מגיע באחד הימים לבקר את אורי אליעד, בתפרח. בכניסה לכפר אני פוגש את הרב אמיר יהל (זכרונו לברכה). יהל היה מפקד טייסת, אנחנו מכירים, והוא אומר: שלום מה נשמע מה אתה עושה פה? אמרתי באתי לבקר את אליעד. הוא ככה מסתכל עלי, ואומר לי, אתה יודע איזה יום היום? אני אומר לו לא, מה מיוחד ביום הזה, זה לא שבת, מה מיוחד? אז הוא אומר לי, זה ערב תשעה באב. ואז יש לו ככה כזה הומור ציני כזה. והוא אומר לי, בפעם הבאה תבוא בערב יום כיפור…וזה עשה לי בום! אמרתי לחברתי, רעייתי היום, אמרתי לה, אני לא יודע, אני חושב שבשנה הבאה, תשעה באב יהיה משמעותי עבורנו. זה טילטל אותי הדבר הזה. אני לא יודע מה זה תשעה באב. ובאמת בקיץ הלכנו לאיזה שהוא סמינר, ומכאן כבר הדברים התגלגלו. והחלטתי באמת זהו. זה הזמן לעשות את המעבר. זה היה נוח מאוד כי זה היה במעבר בין השחרור שלי לתחילת החיים. זמן טוב לעשות את המעבר. תוך כדי המסגרת בצבא זה מאוד קשה.
לא הכרתי את העולם הדתי, ומבחינתי כל הדתיים זה אותו דבר, אין הבחנה. אז בעקבות הסמינר הלכתי לישיבת "נתיבות עולם" ולמדתי בבני ברק. ולמדתי עם עוד איזה חבר. היה עוד חבר מהטייסת, רון שירז ז"ל, ויחד עשינו את הסמינר, החלטנו שאנחנו שומרים תורה ומצוות ולומדים בישיבה. ככה זה היה כמעט חצי שנה, ואבא שלי היה מאוד מוטרד. באותה תקופה היו לא מעט סיפורים על בעלי תשובה שניתקו ממש את הקשר עם ההורים שלהם. ואבא שלי אמר, הוא אמר את זה בצורה מאוד כואבת. הוא אמר, "תשמע, אני איבדתי בן אחד, אני לא רוצה לאבד עוד בן". אף פעם זה לא עלה בדעתי, גם ההדרכה שם לא היתה להתנתק, אבל אמרתי לו, אבא, איפה שאתה רוצה שאני אלמד, מה שאתה רוצה, רק תגיד, אתה תמצא לי את המקום שאתה רוצה שאני אלמד בו. אבא שלי באותו זמן עבד במדרשיית נועם, והכיר את ישראל סדן, ואמר לו תשמע יש במבשרת ציון מקום, אמרתי לו בסדר, אם בשבילך זה טוב, אני הולך למבשרת. אמר לו שמע, זה מקום דתי לאומי, מקום שבו גם עושים תעודת רבנות וגם מקבלים מקצוע. תעודת הוראה. אבא שלי אמר, מקצוע וזה, נשמע בסדר. מקום דתי לאומי, הגענו לכאן. שוב, אני עוד באותה תקופה,המושגים של השקפה ודרך ממש זה לא משהו שאני מודע אליו, לא מעניין אותי, אני רוצה ללמוד תורה.תנו לי איפה ללמוד תורה, תלמד כאן תלמד כאן, לא משנה לי. לא עושה שם הבחנות.
וברוך השם זכיתי ללמוד כאן, בכולל מר"ץ במבשרת ציון. איזה שהוא שלב הבנתי שאני, איפה אני ואיפה הם, קפצתי לכיתה ו' כשאני בעצם צריך להתחיל מכיתה א'. אז הלכתי ולמדתי במכון מאיר את היסודות, ואז שוב חזרתי לכאן, למדתי ב"מרכז הרב" כמה שנים. היתה תקופה שרציתי להכנס יותר לפנימיות אז למדתי אצל הרב גץ זצ"ל, ישבתי אצלו כמה זמן. באותה תקופה התחברתי גם לחב"ד, למדתי בכולל חב"ד צמח צדק בעיר העתיקה. באותה תקופה גם התקרבתי מאוד לברסלב, והיה לי גם חברותא של ברסלב. באותה תקופה באמת ככה, כשנכנסתי לפנימיות אז באמת השתדלתי איפה שיכולתי רק ככה לשאוב וללמוד ואח"כ בסופו של תהליך הלכתי, לא בסופו, אלא בהמשך התהליך, למדתי בכולל "ארץ חמדה" כולל דיינות, למדתי שם חמש שנים. ראיתי שזה לא בדיוק התחום שאני רוצה לעסוק בו ואני רוצה לעסוק בחינוך.
עבודת החינוך
בעצם מכולל "ארץ חמדה" חזרתי למבשרת לאיזה שהיא תקופה, ואז פגשתי בדו"ח מאד מעניין, שכתב אותו פרופ' ברלב ז"ל. הוא דיבר על דתל"שים. 20% מהציבור דתל"שים. אני כבעל תשובה, שברר את הדרך, מחובר, פתאום אני לא מבין איך יכול להיות דבר כזה שאנשים עוזבים דרך של תורה ומצוות. זה היה נראה לי דבר לא מובן. אז שאלתי פה, כיוון שהמקום הזה גם מוציא אנשי חינוך, שאלתי אותם מה עושים, מה עושים עם התופעה הזאת. זה היה פלא בעיני. ראיתי שאני לא כל כך מקבל תשובה לדבר הזה, אמרתי בעזות דקדושה, עוד לא היה לי שום נסיון חינוכי. הלכתי, בזמנו למתי דגן ז"ל שהיה ראש החמ"ד (החינוך הממךכתי דתי). ואמרתי לו, יש תופעה כזאת, יש לי את הסיפור האישי שלי, אני חושב שאני יכול לעזור, אני לא יודע מאיפה היה לי את העוז, לא היה לי שום נסיון בחינוך. ותן לי כמה בתי ספר ואני אתחיל לעבוד איתם. וכך היה.
שלוש שנים עבדתי עם בתי ספר באיזה שהיא תכנית של חינוך לערכים, חינוך לאמונה, ואז הציעו לי פה בעצם את ראשות הישיבה "קול מבשר", במבשרת ציון. הישיבה התיכונית. היה רעיון לעשות כאן ישיבה תיכונית שתעסוק במקצועות תקשורת. ואז בעצם לכאן הגעתי לפני 14 שנים, מאז ב"ה אנחנו עוסקים בחינוך. החבר'ה שמגיעים אלינו ציבור מאוד מאוד מגוון. התפיסה החינוכית שלנו , אם לומר אותה בקצרה, אני חושב שגם החבר'ה המורכבים והחבר'ה עם הקשיים, הקשיים הרגשיים והלימודיים, צריכים להיות במסגרת נורמטיבית. הם צריכים להיות בסביבה נורמטיבית, לא צריכים לבודד אותם ולכן יש לנו כאן חבר'ה נורמטיביים לחלוטין. אני לא יודע מה זה נורמטיבי, זו גם כן שאלה, אם כל אחד יש לו את העוצמות שלו ואת החולשות שלו. אז אני לא יודע מה זה נורמטיבי. מה שקוראים נורמטיבי. לא משנה כרגע. בקיצור ישיבה מאוד מגוונת בכל קנה מידה. ההטרוגניות כאן היא בכל קנה מידה. וב"ה אנחנו רואים ברכה בעמלנו. המפתח זה עבודה עם הלב ואנחנו משתדלים באמת לעבוד עם הלב.
אני אומר עוד דבר, אנחנו בית ספר חינוכי וזה גם כן ששאבנו מתוך החסידות, אמרנו שהחינוך צריך להתרחש ב"עולם, שנה, נפש". בית הספר זה מכלול של התרחשויות במימד הזמן, במימד המקום ובמימד הנפש. אנחנו צריכים לתת מענה לשלושת המימדים האלה. בית ספר זה לא מערכת של שיעורים שנכנסים, לומדים ומעבירים ידע. בית ספר זה מקום של התרחשות, חוויה נפשית חינוכית שלמה. ואמרנו שהנער, בהתפתחות הבריאה שלו, חייב שהמקום הרגשי שלו, יהיה מקום שיש בו צמיחה. אם הוא תקוע במקום הרגשי כי הוא מתוסכל, כי יש לו קשיים עם ההורים, כי יש לו קשיים עם בורא עולם, כי הוא מוצף, הוא לא יכול להתקדם. ולכן קבענו עיקרון שנקרא "התוועדות". שאבנו אותו, שוב מעולם החסידות. ההתוועדות זה המקום שבו אני פוגש את האדם באמת. לא במקום החיצוני, מקום שיוצר פתיחות שאני יכול לדבר איתו על כל דבר. שאני מצפה ממנו שישקף רגשות. הנערים הרבה פעמים הם, אין להם כלים לשתף את העולם הרגשי שלהם. ואז הם תקועים שמה.
המפתח של כל ההתפתחות זה העולם הרגשי, ובעצם אנחנו יוצרים סוג כזה של שיח שבעצם אמור לעודד אותו לשקף את העולם הרגשי שלו. השיח עוסק הרבה מאוד בעולם הרגשי שלו, בחוויות שלו, מערכת היחסים שלו עם החברים, מערכת היחסים שלו עם בורא עולם, מערכת היחסים שלו עם הלמידה שלו. אנחנו מאוד מאוד מעודדים את השיח הזה ומפתחים אצלם את הרגשות.
הרגשנו גם שהרבה פעמים החבר'ה שלנו כשהם מגיעים לגיל נישואים, הבנות מפותחות מאוד, והם באיזה שהוא מקום תקועים בעולמם הרגשי. הם לא התפתחו שם. אז אמרנו זה משהו שצריך לעבוד עליו. זה לא משהו שקורה מעצמו. יש לנו גם הרבה מה להאריך בנושא של הכנה לחיי משפחה. כי זה נושא שאני מתחיל איתו מכתה ט'-י'. גם כן כי החבר'ה לומדים בישיבה תיכונית ולא עוסקים בנושא הזה. טוב, מי יעסוק בזה? יעסקו בזה אחר כך. מגיעים לישיבה ההסדר, שם לומדים תורה. מתגייסים לצבא, ואז הולכים להתחתן. מתי הם למדו? מתי מכינים? אז עושים מדריכים חתנים וכלות, לומדים את ההלכות. ואז הם מגיעים לנישואים ופתאום אין הכנה! ואז מתחילות הבעיות. אמרתי זה לא משהו שצריך לחכות שיהיו בעיות ואז נתחיל. צריך ללמוד את זה. שוב, בהדרגה, כל דבר, התמודדות עם עולם היצרים, בצורה הכי פתוחה. אני תמיד אומר להם, זו מתנה מאת בורא עולם. אנחנו יודעים, יצר הרע זה טוב מאוד. זה דבר טוב מאוד, אבל צריך להבין את זה, צריך להבין את המקום של היצר, צריך להבין את הכוחות האלה מגיל ההתבגרות, לעסוק בזה, לדבר איתם באופן הכי פתוח שיכירו את עצמם, שיהיו מודעים לעצמם, שיהיו מודעים לכוחות, שיבינו שאיך האישיות שלהם נבנית. כל בוקר הצוות שלנו מתחילים את הבוקר עם הלימוד של הנתיבות שלום של האדמו"ר מסלונים. נתיבי חינוך. למדנו פה כללי חינוך והדרכה. היום מתחיל עם זה שהצוות לומד. הצוות מבין שהוא צריך ללמוד והוא צריך להתפתח. זה שהוא סיים את הסמינר ויש לו תעודת הוראה זה לא עושה אותו מחנך.
מסגרת טכנולוגית לנוער נושר חרדי
הסוגיה של נוער נושר מעסיקה אותי כבר הרבה זמן. לא משנה דתי לאומי, חרדי. אני ורעייתי ואני בסיירת הורים במשך שנתיים מסתובבים בעיר, רואים את המציאות. אני גם מכיר את זה דרך החבר'ה שלי שהרבה פעמים אני מקבל לכאן תלמידים שלא הצליחו במקומות אחרים והם מגיעים אלי. לפני שנה וחצי מגיע אלי לכאן יהודי שגם כן, אסף חבר'ה שנפלטו ממסגרות חרדיות, לא הצליחו שם ללמוד ולהתמיד. והוא אסף אותם ובנה איזה שהיא מדרשה כזאת. מדרשה למנהיגות הוא קרא לזה. הרב ניר דוד. הוא אמר לי תשמע, אני כבר הייתי באיזה שהוא מקום, בחדרה, היו שם בעיות וסגרו את זה אני כרגע מחפש. אני עובר מדרום הארץ לצפון הארץ, לא מוצא מקום ולא מוצא מוסד שמוכן לקבל אותם. ויש לי כרגע משהו כמו עשרים תלמידים, מה אתה מציע. הם ילדים מבתים חרדיים. אמרתי לו תראה. אני, אין לי כרגע מקום בפנימייה, אין לי גם כרגע את האפשרות הכלכלית, אבל אם משרד החינוך מוכן לזה, אני מוכן. באותו יום היה לו איזה שהוא שיג ושיח עם המנכל"ית דלית שטאובר, באותו יום הוא התקשר אליה, ואני מקבל ממנה טלפון, אתה מסכים לקבל אותם. יישר כוח גדול, הם אצלך. עד שהמשאבים הגיעו לקח כמה חודשים… אבל החבר'ה האלה נמצאים כאן. חבר'ה נחמדים, חבר'ה מדהימים. ממש, חבר'ה איכותיים שבאופן טבעי , אמנם זה מסגרת בפני עצמה, הם הולכים עם לבוש חרדי, אבל הם משתלבים. יש להם כיתה של עצמם, עם תכנית, זה חבר'ה שיש להם הרבה מאוד פערים מבחינה לימודית. אז יש להם מסגרת שלהם, כיתה שלהם, הם נמצאים פה, שכרו איזה שהיא וילה, והם גרים שם. בבוקר הם לומדים שם, ואחר כך מגיעים לכאן, ללימודי התיכון. אנחנו גם נותנים להם פה חדר כושר, וכל מה שאנחנו יכולים לעזור. החבר'ה האלה כבר שנה שניה, מתחילים לעשות בגרויות.
היתה לי פגישה עם ההורים שלהם לפני שנה. חששתי, כי לא ידעתי מה עמדתם לגבי זה שהילדים שלהם לומדים בתוך מסגרת, שנכון שהיא מסגרת נפרדת, אבל בתוך מסגרת דתית לאומית. ההורים פשוט ניגשו בהתרגשות ואמרו, אתם לא יודעים איזה חסד אתם עושים. הילד שלנו היה מפורק לגמרי. עצוב מדוכא, ועכשיו הילד שלנו חוזר הביתה שמח! הילד מרגיש שהוא מתקדם. יש לו שאיפות, יש לו רצונות. וב"ה. לא תמיד קל. כי יש חבר'ה שתקופה ארוכה התרגלו שלא להיות במסגרת. אז להחזיר אותם חזרה למסגרת זה לוקח זמן. אנחנו לא מצליחים במאה אחוז. יש כאלה שלא מצליחים לעשות את המעבר, את השינוי הנפשי הזה. אבל הרוב כן. מתקדמים. אנחנו עכשיו בתקופה של בחינות בגרות. לומדים, עוברים בהצלחה. הם יעשו בגרות טכנולוגית, הם לומדים מחשבים, והם יסיימו עם בגרות טכנולוגית. ואחר כך, כל אחד לדרכו.
ושוב, ההקפדה היא פה, שהם שומרים על המסגרת ועל הצביון מבחינת לבוש, מבחינת התנהגות, מבחינת תפילות. לתת להם את המקום המאוד מיוחד שלהם, עם ההרגשה שלהם למרות שיש יחסי חברות טובה מאוד עם החבר'ה שלנו . אבל השילוב הזה הוא שילוב טוב. ההורים מרגישים יותר נוח עם הענין הזה ומבחינתנו זה בסדר גמור. אין שום בעיה. ממש לא היתה שום בעיה, שמץ של בעיה במערכת היחסים , להפך, רק חברות טובה.
מה היה קורה אם היית ממשיך בישיבת נתיבות עולם ולא מגיע למבשרת?
אני מרגיש, ואשתי אמרה לי את הדבר הזה, שאם אנחנו היינו ממשיכים שם, הרבה מהכוחות החיים שלי לא היו באים לידי ביטוי. במקום הזה, נתנו לכוחות החיים שלי מקום לבוא לידי ביטוי, אני חושב ששם הייתי מחניק כוחות חיים. זה לא היה יוצא לפועל אני חושב. אני חושב שהפריבילגיה של בעלי תשובה, "חבקוק" או בשיטת הרב שך זצ"ל, כל אחד עם הרב שלו, זה לא משנה, היא שהם באמת יכולים למצוא את הנתיב שלהם. עולם התורה הוא כל כך רחב ובאמת כל אחד לפי שורש נשמתו, לפי נטיית ליבו, צריך למצוא את המקום שבו הוא מרגיש שבו הוא מתפתח בצורה הכי טובה, שזה מתאים לו.
מסגרות חינוך שמתאימות לילדי בעלי תשובה
אם הוא מוצא את עצמו בתוך מסגרת חינוך של המקום שבו הוא נמצא, מצויין, אבל אם הילד שלו מרגיש שמכל מיני סיבות זה לא מתאים לו, אז צריך בנחת למצוא מקום אחר. אני יכול להגיד, אנשים לא מתקלקלים כאן. אני מכיר הרבה מאוד אנשים שלמדו במסגרות של הציונות הדתית ואחר כך בחרו להיות חרדים, בחרו להיות חסידים, יש לי הרבה חברים כאלה, שעשו את המעברים, כי בסופו של דבר, אני צריך לתת לנער לבחור את דרכו, המקום של הבית, אם הבית הוא נינוח עם הנער, בסופו של דבר יש מקום מאד משמעותי לדרך של הבית, שהיא היתה מאוזנת והיא היתה דרך שהנער הרגיש בה טוב, אני בסופו של דבר אומר שאנשים שעוזבים דרך של תורה ומצוות זה אנשים שהחוויה הדתית שלהם, זה לא ענין שהוא קרא שפינוזה ובגלל זה הוא עזב. יש לו חוויה דתית טובה או אין לו חוויה דתית טובה. עולמו הדתי בבית , בסביבה, בחברה, בתלמוד תורה שלו, היה חיובי?
אני אספר לכם סיפור. ראיינתי לפני יומיים את השחקן חיים טופול. הבן אדם עומד לגמור את הש"ס! הוא לומד כל יום חמישי גמרא. שאלתי אותו למה אתה לומד גמרא? הוא אמר, אני אוהב גמרא. שאלתי אותו, למה אתה אוהב גמרא? הוא אומר כשאני למדתי בתל אביב, בבית הספר הממלכתי דתי, אהבתי את המורה שלי. אז אני אוהב ללמוד גמרא. אני חושב שזה מפתח גדול. הוא בן שמונים, בע"ה בשנה הבאה יהיה בן שמונים. הוא לומד גמרא כי הוא אהב את המורה שלו. זה מדהים.
נכנסתי לתוך המגזר הדתי לאומי, עסקתי בחינוך, גם פה יש הרבה מה לעשות. אבל בשנים האחרונות אני מרגיש איזה שהוא צורך לחזור שוב, לעבודת קירוב לציבור הכללי, והתחברתי שוב לאיזה שהוא משהו שעסקתי בו בעבר. בתחילת דרכי כשהשתחררתי מהצבא הלכתי ללמוד משחק באוניברסיטת תל אביב בחוג למשחק. ותמיד חיפשתי את החיבורים בין עולם היצירה ועולם המשחק, ועולם המדיה. גם בצבא עשיתי לא מעט סרטים וכל מיני דברים כאלה, יותר בכיוון של הומור, אבל חיפשתי תמיד את החיבורים האלה. בזמנו, דיברתי גם עם הרב זמיר כהן לעשות איזה שהם חיבורים איתו, וכשהקימו את ערוץ "אורות" אמרתי שאני צריך להתחבר לדבר הזה. הדברים התגלגלו ככה, הייתי באיזה שהוא שיתוף פעולה איתם, המנהל שלהם עזב לטובת ערוץ מורשת ואז ביקשו ממני שאני אנהל את הערוץ הזה. ואני בחצי שנה האחרונה מנהל את ערוץ "אורות". ושוב, הפנים שלנו זה בעצם להפגש עם הציבור, להפגיש אותו עם היהדות, במקום הנכון, האמיתי,החיובי. לגעת בכל יהודי, ביהדות שלו, לעורר את זה. כן. ניפגש.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.