7 עצות להורים לנוער מאתגר

 7 עצות כלליות, להורים שמתמודדים עם נוער בסיכון.

פעם קראו לזה נוער נושר. אחר כך גילו שזו תוית מאד בעייתית: עלה שנושר כבר לא חוזר וחבל לסגור את הילד עם כזאת הגדרה מוחלטת וחד סיטרית. אז התרבו השמות האלטרנטיביים לתופעה: נוער בסיכון, נוער בסיכוי, נוער מתמודד, נוער מאתגר. יהיו השמות איך שיהיו, התופעה רחבה ומוכרת, ובקרב הורים בעלי-תשובה היא נפוצה עוד יותר. הילד או הילדה החמודים והמקסימים, מתחילים למרוד, להתחצף, להיפלט ממוסדות הלימוד, להתחבר עם חברים רעים, ולעשות שטויות, כאילו אין מחר, עם חוסר אחריות והרבה הרבה כאב-לב להורים. חוצפה יסגא. מסתבר שהעצה הכי טובה במקרים האלה היא להתפלל ולהתפלל, וזו כמובן העצה הטובה מכל, כי אין באמת פתרון פלאים למצב הזה. אבל בכל זאת, מוטלת עלינו גם השתדלות מעשית, אז ליקטנו וקיבצנו 7 עצות כלליות, להורים שמתמודדים עם נוער שכזה:

1. תפסיקו לחפש אשמים.

הנטיה הטבעית במקרה כזה היא לחפש אשמים. האבא מאשים את האמא, האמא את האבא, שניהם את בית הספר או איזה מורה מסויים. בית הספר מאשים את הסבא והסבתא, שמאשימים את המגזר, החסידות, קופת החולים, העיר והעירייה, ראש הממשלה, מה לא. ורשימת האשמים מתרחבת באנשים, בהשקפות, ברבנים, במקומות מגורים, במה לא. כל אחד בטוח שהם הסיבה לצרה, ואם רק לא היינו עושים ככה וככה – אז הכל היה בסדר, והילד היה עכשיו בישיבה, הילדה היתה בבית-יעקב. צר לי, אני חושב שזו טעות גדולה. כל האנשים האלה אמנם עשו טעויות, וגם אנחנו עשינו טעויות בעצמנו, אבל בדרך כלל לא מתוך כונה רעה, וזה תמימות לתלות בזה את כל האשמה. אני מעיז להצהיר שברוב המקרים – כולם טועים. זו תופעה מדי רחבה בשביל לתלות אותה באשם מסוים.

אז נכון, ראוי למעט בביקורת, כמה שיותר, גלויה או סמויה, וזו עצה נפלאה לטרום-נשירה ולאחים הקטנים בבית. ובכלל כדאי להוריד לחץ. אבל לענין התמודדות עם הנערים המתמודדים האלה בעצמם (שזה נושא המאמר), צריך להוציא את ההלקאה העצמית וחיפוש האשמים מהלקסיקון. התופעה מצויה בכל המגזרים, בכל הערים, בכל המקומות. מגמת ההתרחבות של התופעה ממש מטורפת, ואי אפשר שלא לראות שיש פה מהלך, מהלך של דור, מהלך שמחייב התבוננות, מהלך שמחייב להבין שהתדר של חיפוש אשמים לא מסייע בכלום, להיפך, הוא רק מערער ומחריב כל אפשרות לפתרון. אז העצה הראשונה והבסיסית היא להחליף תדר, להפסיק עם חיפוש האשמים הזה.

2. להבין שהם אנוסים.

גם העצה השניה קשורה באשמה. הרבה מתופעות הלוואי הנלוות למצב המורכב הזה מגיעות בגלל האשמה שאנו מאשימים, בגלוי או בתחושה, את הנערים האלה בעצמם. וזה לא עוזר, וגם לא נכון. יש לנערים האלה צורך שחזק מהם לעבור מסע שלם, כדי להדביק איזה פער ריגשי בלתי נמנע. יש להם מסע שהם צריכים לעבור, תהליך מסוים, שאחד השלבים שבו הוא שלב הגולם. אז נכון שיש להם בחירות (רעות) בדרך, אבל החור הזה, הצורך לעצמאות, הצורך לעבור בעצמם מסע כואב, זה צורך שחזק מהם. הרב אורי זוהר כתב על זה ספר (שנקרא: "אבות על בנים", יצא לאחרונה במהדורה חדשה בהוצאת: "מענה"). בספר הזה הרב אורי מביא ראיות מכמה וכמה ספרי קבלה, על שורש נשמתם של אותם נערים, שבאמת כתוב מפורש שיש להם בנשמה מעין 'חומות של אבן' שמכסות על הנקודה הפנימית, ורק בפיוס והרבה סבלנות אפשר להמיס את החומות האלה. זה ממש מציאות רוחנית של נשמות מסוימות. נעה ירון-דיין, כתבה על זה ספר עלילתי: "שירה-גאולה", שבו היא מיטיבה לתאר ולהחיות את המצב הזה, דרך סיפור מקסים וכואב שמסופר מנקודת המבט של נערה כזאת, וממש אפשר להבין אותה, עד כמה היא אומללה, עד כמה היא לא מוכנה ולא מסוגלת לחזור לבית, למרות חוסר הנוחות הנוראי שברחוב.

צריך להבין. הרחוב היום נותן פיתויים עצומים. הסמארטפון ממש מגיש ומנגיש את כל דמיונות העולם, זמינים ומיידים, כיכרות החתולות כבר מזמן לא מלאות רק בחתולי רחוב אלא במאות ואלפי נערי רחוב, והשורה התחתונה היא – שמול כל הפיתויים והעוצמה הזאת, ההפסד של אותם נערים ונערות הוא כמעט מוכרח, ממש הפסד טכני. אז הטכניקות הפולניות המסורתיות להגביר נקיפות מצפון ('אתה ממש הורג את האמא שלך') לא יכולות להתחיל בכלל לתת משקל לצד הנגדי.

שמעתי מבחור כזה, שמאוחר יותר חזר, ברוך השם, שהוא היה חייב לקצץ את הפאות שלו, כי הם לא היו שלו, הם היו עול כבד מדי שהוריו חייבו אותו לשאת. הוא היה חייב להסיר אותם ולחיות קצת ככה, לבחון עד כמה מקבלים אותו ככה ומכבדים את בחירותיו, ורק בהמשך לגדל אותם שוב, אבל הפיאות שהוא גידל אחר כך, רק נראו אותו דבר, אבל היה בהם שוני מהותי. הם כבר היו באמת פאות שלו, שהוא בחר בהם. לא הפאות המכבידות של ההורים. זה משל עמוק מאד.

דרשות מוסר לא מועילות פה, הם רק גורמות להיפך. לא ידע זה מה שחסר להם. הם יודעים הכל. הנתק אצלהם הוא במקום אחר, אי שם באזור של חיבור רגשי, ולכן צריך להבין שדיבורים רגילים על 'זה ממש איסור דאורייתא' או 'איזה ישיבה תקבל אותך ככה', משפיעים עליהם בערך כמו שעלינו משפיע דיבור של השפעה זניחה בדמי הפנסיה. זה רחוק רחוק. ולכן, אפשר לומר שהם ממש אנוסים על פי הדיבור, ולפעמים זה הדיבור הריק של חבריהם המחוצ'קנים, ונמצאים בחייהם בשלב רע, כואב, מיוסר ומייסר. אילו הם היו אוטיסטים או בעלי נכות היינו מקבלים את זה, כך עלינו גם להבין עם החברים האלה, שיש פה איזה מצב נוכחי נתון שאין הרבה מה להאשים בו, צריך לקבל אותו, להכיל אותו, עם כל הקושי הבלתי-אפשרי שכרוך בו. ההשלמה הזאת (אני מחדד: לא לגיטימציה, אלא השלמה עם כך שעבורם המסע הזה הוא בלתי נמנע) היא הפתח הראשון לתיקון

3. רק לא לזרוק אותם מהבית.

גם הכלל הזה בא להילחם בנטיה הטבעית, לעשות את החיים קלים, להאשים את הילד (או הילדה, נוח לי לדבר מכאן ואילך בלשון זכר כדי לא לכפול כל משפט) כפוי הטובה, ולסלק אותו לפנימיה רחוקה, מוסד רחוק, כל מקום בעולם חוץ מהבית, רק כדי שלא ישאר לי פה מתחת לאף, יחריב את שלום הבית, ויקלקל את כל האחים והאחיות שלו.

אפשר להבין את הרצון הזה. נודה על האמת, הם באמת מעצבנים. הם באמת עושים נזקים. אבל מה נעשה, גדולי ישראל אמרו וצווחו בכל כוחם שצריך לעשות כל מאמץ, כל מאמץ, כדי לא להגיע למצב הזה. מרן הרב אלישיב זצ"ל אמר למשפחה אחת שבכתה לו על הנזקים ליתר האחים שנגרמים בגלל הנער הסורר, שעליהם לפזר את כל שמונת האחים אצל משפחות אחרות – ורק אותו ישאירו וישקיעו את הלב. אני לא בטוח באיזה הקשר ולאיזו משפחה בדיוק זה נאמר, ולכן ממילא, אני לא בטוח עד כמה באמת אפשר ללמוד מפה לכל מקרה ומקרה, אבל זאת הגישה היחידה שחוזרת מכל סיפור של גדולי ישראל. לא להרחיק, לא לבעוט החוצה.

יש כלל בחיים, שכל דבר נמדד ביחס לאלטרנטיבה. נכון שיש נזקים ויש כאב לב ובאמת קשה להחזיק ילד חצוף ומרדן שמתבטל וישן בימים, ויוצא בלילות. זה קורע וזה מטלטל. צריך למצוא כללי-בית מינימליים שיוכל לעמוד בהם. וזה התמודדות לא פשוטה. אבל לזרוק מהבית זה פותר קצת בעיות בטווח הקצר ומביא ים של בעיות בטווח היותר רחוק. זה סוגר אפשרות של חיבור. זה מדרדר את הילד פי כמה, ומעביר מסר בעייתי ליתר האחים. ולכן, זה לא רק ענין של הישמעות לרבנים, זה ענין של יעילות ואפקטיביות. מה כאן האלטרנטיבה? האם הילד עצמו יצליח יותר אם הוא יהיה ברחוב? זה ממש מדרדר אותו בידים לכיוונים פליליים, התמכרותיים, ושאר מרעין בישין. כל אלטרנטיבה גרועה פי כמה. ולכן צריך לעשות כל מאמץ, לשמור אותו בבית, כדי שברגע שיפול לו האסימון, הוא לא יהיה מקועקע כולו, בדירה מלאת עשן בתל אביב, עם שני שותפים ושתי שותפות, אלא עדיין בבית. עם אופציה זמינה לחזור, או לפחות לייסד חיים נורמלים.

4. קירוב רחוקים וקירוב הבנים.

יש תחום שנקרא: 'קירוב רחוקים'. העוסקים בתחום הזה יודעים שאסור להם אף פעם לבקר או להוכיח את הרחוקים, כי זה לא יגרום להם להתקרב. העוסקים בקירוב יודעים שעליהם להעלים עין מכל מיני עבירות שהרחוקים עושים בדרך, להרבות בגילויי הערכה לכל מעשה קטן וטריוויאלי שהם רואים בדרך, להתאזר בטונות של סבלנות, ובעזרת השם – הרחוקים הללו עוד יתקרבו.

מעניין שאפילו העוסקים במלאכת הקדש הזאת של 'קירוב-רחוקים', מתקשים ליישם את המסלול הנפלא הזה על הילדים שלהם. המסלול של חינוך הוא מסלול אחר, מסלול של הרבה ביקורת (בונה), מסלול של חוסר שביעות רצון מופגן ממעשים שליליים, וחוסר הערכה למעשים טובים קטנים. לא ככה זה אמור להיות, אבל במציאות, ככה נראה מסלול החינוך.

מול נוער מתמודד אנחנו חייבים לעשות סוויץ' בראש, ולעבור מהמסלול של חינוך – למסלול המקביל של קירוב רחוקים. כן כן, קירוב רחוקים. אז מה אם הרחוקים שאותם מנסים לקרב הם במקרה גם הילדים שלנו. אורח חילוני שהיה בא להתארח לשבת או לחג, לא היה זוכה להשכמה לחוצה של 'סוף זמן קריאת שמע', ולהקפדה על 'כזית תוך כדי אכילת פרס' בליל הסדר. ממש לא. רק בטוב ובנועם, בקצב שלו. הדברים ידועים.

אז החידוש הגדול פה הוא שגם אותם ילדים הם רחוקים, ואסור לילדות החרדית שעברו לבלבל אותנו. מבחינה רגשית – הם לא בקטע וזה נתון. אין מה לכעוס, הם לא עושים דוקא, הם אומללים. הם פשוט לא שם. וכדי לחבר אותם, צריך כלי עבודה מעולם הקירוב, ולזרוק לכל הרוחות את כלי העבודה הביקורתיים שלא הוכיחו את עצמם כלל. זו פשוט טעות להילחם איתם על דברים שגבוהים מנקודת הבחירה שלהם בגלל אילוצי חברה או אגו שלנו, כי הם סולדים מהצביעות ומהזיוף הזה וזה רק מרחיק אותם יותר. את הביקורת צריך לשמור במידה הכי מינימלית האפשרית, ובשום אופן לא בעניני דת, אלא בעניני ניהול הבית וכבוד האחים, ולתת להם את המרחב והעצמאות לעשות את המסע שלהם. זה לא קל, ויותר מדויק לומר שאין דבר קשה מזה, אבל מכיון שאין אלטרנטיבה יעילה, לכן אין ברירה…

5. לחפש זמני איכות.

עד כאן דיברנו על 'סור מרע', עכשיו בואו ננסה לדבר קצת על 'עשה טוב'. ואצל הנערים האלה זה בעיה. בעל הבית לא בבית, הלחץ החברתי מהחברים בצירוף המשקעים של התנהלות הבית יוצרת מציאות לא נעימה.

הפתח לנסיון של בנייה חיובית, הוא לנסות לייצר זמנים של כיף, חוויות משפחתיות חמות. לפעמים זה אפשרי בבית, אבל לפעמים זה קשה, ואז כדאי לנסות לבודד את הילד ולקחת אותו לזמן איכות. טיולים קטנים, טיול אופניים משותף, קיאקים בירדן, פיינט-בול (אין כמו לירות על אבא קצת צבע כדי לקרב את הלבבות), בריכה ביחד עם האח הקטן.

יש בטבע, בסביבה הזרה משהו שמוריד לחץ, משהו שגורם גם לנו פחות לחשבן איך אנחנו נראים (עם הפוזה והמכובדות) אלא משהו שגורם לנו להרשות לעצמנו להיות משוחרר, חופשי, זורם. לנסות להתמודד ביחד עם אתגרים משותפים (מסע אופנים, בניית אוהל, או סתם העמדת מנגל). יש בזה תועלת מיידית עצומה.

אז קשה לתת דוגמאות לכל דבר, זה הזמן להיות יצירתיים, ולנסות להגביר זמנים של חוויות טובות. למרות כל הקושי, זה הדלק לתיקון, שיבוא, בעתו ובזמנו, במהרה בימינו אמן.

6. להעריך את הבירור שאנו זוכים לעשות בזכותם.

הילדים האלה מעבירים אותנו בית ספר. באמת. זה לא רק כפרת עוונות. גם אנו זוכים לעשות בזכות המצב-ביש הזה איזה בירור פנימי, לא נעים, אבל כנראה מחוייב.

בזכות אותם נערים גם אנחנו זוכים להתחדש ולהתרענן. בתפילה. בהתבודדות מכל הלב שנזכה לישועות. אבל גם בעצם העבודה שלנו, אנו נחשפים לעולמות פנימיים חדשים. לפריצה מהקבעונות הממוסדים שלנו. גם אנחנו לומדים להיות אנשים אשר רוח בהם, שיודעים ללכת כנגד רוחם באמת, ולא רק בסיסמאות כשהכל טוב.

הפסוק של הנבואה האחרונה בתנ"ך, נבואת מלאכי, אומר ככה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". אנו נאלצים להתמודד עם בנים ובנות שעושים לנו בית ספר, ומלמדים אותנו פה, על הדרך, לעשות בירור נוסף, בירור אמוני דק, בירור כפול, לאבות ולבנים, "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים – וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", כולנו זקוקים לאליהו הנביא שיבוא כבר, כולנו זקוקים להתחבר, לשוב. יש כאן ניתוח לב פתוח, לא פחות, שמעמיד את כולנו לבירור דק ונוקב, על ערכינו ועל אמונותינו. מה חשוב לנו באמת – ומה רק לוגיסטיקה מסביב. לוגיסטיקה חשובה, של חברה, משפחה, שידוכים, סטיגמות, שזה חשוב, אבל לא זה הליבה. הליבה היא: "מָה ה' אלוקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ". ותהליך ההתמודדות מול אותם בנים ובנות יקרים מחייב לשים הכל על השולחן. ניתוח לב פתוח.

כאמור, הרב אורי זוהר כתב ספר בנושא הזה, "אבות על בנים", וההקדשה בתחילת הספר הזה מתמצתת את כל הסיפור, ולכן אצטט אותה כלשונה: "בתודה לילדים אשר חנן אלקים אותנו – המזכים אותנו בתיקון הגדול בחיינו". זה לא כפרת עוונות, ולא נושא לאשמה ותסכול. זו זכות, זה התיקון הגדול של חיינו. לא פחות.

אז הם לא בדיוק נמצאים במוסדות הלימוד שלהם ייחלנו. נכון. בעולם מקביל, אידאלי אוטופי, היו יכולים להיות במוסדות מסוג אחר לגמרי. אבל זה כנראה לא ממש בבחירתנו, אז צריך להילחם בדמיונות המיאשים, ולנסות להוציא את מה שאפשר מהמצב הקיים. דוקא בגלל המסע הזה של הילדים אנחנו זוכים לגלות את הבירור החד בין הממוסדות החרדית המקובעת והמחייבת לבין עבודת השם שונה לגמרי. לשמוע את הילדים, שצועקים עד כמה הממוסדות חונקת להם את הנפש, ולמצוא, בהם וגם קצת בנו, עבודת השם עם הרבה פחות 'שחור-לבן', בכל מובן. עבודה של חיבור פנימי אמיתי וכנה, שכנראה זה היסודות לכל סוג של בנין אמיתי בקשר בינינו לבין הקב"ה.

7. לזכור שיש שותף שלישי.

יש פסוק בתהילים שאומר: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אלֹקִים" (תהילים מ"ו י"א). זה סוג עבודה אחר לגמרי מהעבודה הרגילה, המעשית, ההישגית שאנו מורגלים בה, עבודה של ששת ימי המעשה, אנו רצים והם רצים, עבודה של ריצה. פה יש עבודה אחרת, של שביתה. הרפו ודעו. הדרך לדעת כוללת גם הרפיה. להרפות ולחכות.

נכון, הילדים האלה לא משתלבים בתמונה המשפחתית שאיחלנו לעצמנו. יש כאן משהו לא מתאים. אבן שלא משתלבת בבנין המפואר שאיחלנו לעצמו. אבל דוקא האבן הזאת שהבנאים לא יודעים מה לעשות איתה, יש לה תפקיד חשוב מאד. אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה.

יש יותר מדי סיפורים של ישועות שהגיעו מכיוון לא צפוי. הכי לא צפוי. פתאום צץ איזה איזה חבר, איזה שיעור, איזה בוס, איזה הארה, והאסימון נופל. אסור לאבד תקוה, אסור להתיאש. ובטח שלא לשדר לנער את התסכול והאכזבה (שמבוסס על ציפיות דמיוניות שיש לנו ממנו, ציפיות שלא רואות את הילד, בחוויה שלו).

צריך להתפלל על זה. באמת. ולהבין שלא הכל פה תלוי בנו, יש שותף שליש ברוך השם, זה המקום שבו אנו נאלצים לפנות לו את הבמה, ולחכות לרגע שהאסימון ירד.

*    *   *

בנימה אישית. כל הדברים הכתובים במאמר נכונים לכל הורה שזכה בבן או בת מאתגרים. על אחת כמה וכמה שאנו, בעלי התשובה, אמורים להבין ולמצוא את משאבי הסבלנות הנדרשים. הרי כמה שנים הקב"ה חיכה לנו, בעודנו תרים ומטיילים במקומות רחוקים. אז נכון שילדינו זכו לגדול בעולמה של תורה, אבל לא זה העולם שאנו מכירים. הם גדלו בעולם שכפה והכריח וחייב, עם מורים ומורות קשוחים שלא הכילו, לא התחשבו בלקויות הלמידה שלהם.

האם אנו היינו יכולים, בלי הכרח שכלי של אדם בוגר שהכיר באמת המוחלטת והמחייבת, לשרוד בעולם שכזה?

השפת אמת (בפרשת ויקהל) אומר שמעלת בעל התשובה, שהוא זיקק וצירף את נקודת הרצון האמיתי שלו, וכעת יש לו כלי שאותו הוא יודע להפנות לקדושה, וזה סוד "במקום שבעלי תשובה עומדים". זה דיבור חזק, ואני מזמין כל אחד מהקוראים לעצור רגע ולהתבונן בדבריו. כמה זה רצון, כמה שנותינו קודם התשובה לא היו בזבוז זמן חסר כל תועלת, אלא היו בנין של כלים ואישיות, שאותם זכינו אחר כך לקרב לקדושה. זה הזמן להבין שכנראה זה גם מה שעובר על אותם נערים שפרשו מהמיין-סטרים. הם לא סתם מבזבזים זמן. הם עושים מסע, מסע שעוד יתחבר לעבר תכלית, מסע של שלילת הרע, רק שזה השלב של הכרת הרע, בדרך לסתירתו. זה השלב של גילוי הרצון, בדרך לזיקוקו והפנייתו לאמת. מי כמונו אמור להבין ולהכיל את זה.

אז בדרך – זה לא קל, וצריך למצוא אוקינוסים של סבלנות. הרבה הכלה, הרבה קבלה. לעשות כל מאמץ שלא לנתק קשר, אלא להתעלות, להאיר פנים, להיות סופר-סבלניים, בכוחות על אנושיים, לזכור שיש שותף שלישי, ולחכות שברגע שהאסימון יפול – הילד עדיין יהיה בבית, מחובר, מוקף אהבה. אני שוב חוזר ואומר, זה בכלל לא קל, וגם אף אחד לא התחייב לסוף טוב. אבל אין אלטרנטיבה ואין ברירה, ולכן זה תפקידנו שהטיל לנו בהשגחה פרטית בורא העולם.

שיהיה לכולנו הרבה הרבה נחת !

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה. תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.