על מנת למנוע נשירה עלינו לחנך לאחריות אישית

[פורסם לראשונה במגזין 'משפחה' פרשת יתרו תשפ"א]

האירועים האחרונים הציפו את השיח הערני שמתנהל בשנים האחרונות בנושא תלמידים חרדים בסיכון ובנשירה. יש לברך על כך, שכן הבעיה חריפה והיא לא תיפתר מאליה, ללא מודעות לקיומה, סיבותיה ודרכי ההתמודדות האפשריים איתה.

שיעור הנושרים בחברה החרדית גבוה משיעורם באוכלוסיות אחרות, והסטטיסטיקה היבשה מחביאה מאחורי המספרים עולמות מלאים של קושי, התדרדרות וסבל. עם זאת, נראה שכשרה השעה לדייק במעט את השיח, ולהעבירו מהתמקדות בצעקות געוואלד – החשובות כשלעצמן כמניעות לפעולה – למקום נכון ומדוייק יותר. רק כך נוכל לקוות לשיפור מתמשך במצב.

ראשית, עלינו להבחין בין תלמידים בסיכון, לכאלה שהחלו לממש אותו ולסטות מדרך הישר; שנית, חשוב להבחין בין מובנים שונים של המונח נשירה. השיח הקהילתי עשוי להתייחס לתלמיד תיכון טכנולוגי חרדי שלבושו ומנהגו שונים מאלו של אחיו תלמיד הישיבה הקטנה, בזמן שהרשויות יראו בו תלמיד בית ספר לכל דבר. מבחינתן, נשירה היא מצב בו אין שיוך של התלמיד למוסד חינוך. השימוש במונחים לא תמיד עקבי, ומביא לפעמים לשיחה לא מדוייקת, ולתמונת מצב מבולבלת. כך, יכולים פעילים לדבר על נשירה של עשרות אחוזים, בקהילות שונות, כשהם מתייחסים בעיקר לנשירה קהילתית או רוחנית. מבחינתם, ובצדק, אפשר לדבר על נושרי כיכר ציון, גם אם אלה בני ישיבה שלמחרת ליל השיטוטים והשכרות ישובו ללמוד בישיבה חלשה זו או אחרת.

שלישית, הכרחי לעסוק במניעה, ולא רק בטיפול. זו קביעה נפוצה (תיקון הגשר, לא רק בניית בית חולים למי שנפל ממנו, לפי המשל הידוע), וגם היא צריכה דיוק. הכרה בכך שניתן למנוע נשירה על ידי הכלה טובה יותר של תלמידים חלשים ומתקשים, מתן יחס אישי וזיהוי מוקדם של קשיים אצל תלמידים הן פעולות חשובות והכרחיות, אבל לא מספיקות. לצידן, דרוש חינוך שמטפח בגרות, אחריות ומכוונות עצמית ללמידה. בשונה ממה שניתן לחשוב בטעות, נשירה של נערים בגילאי ישיבה קטנה אינה תהליך שנובע מהחלטות מודעות, דרמטיות. בדרך כלל מדובר ברצף של שינויים זעירים באורחות החיים, התמודדות נחלשת והולכת עם קשיי הישיבה, והתחברות עם תלמידים פחות טובים. כך נוצר מעגל ספירלי שמושך את התלמיד כלפי מטה. חיזוק של בגרות, משמעת עצמית ואחריות יסייע להצמחת תלמיד טוב יותר, כזה שמכיר בכוחו לחתור במים סוערים, לא רק לצוף על פני הזרם. אסטרטגיית מניעה שמתמקדת רק בהכלה והקטנת התמודדויות של מתבגרים, בעטיפה מתמדת שלהם, אינה מספיקה.

המגיפה מדגישה את העניין הזה מאוד. היא טרפה את הקלפים בכל מקום, והביאה להחלשה מסויימת של המסגרות החינוכיות. בתקופות הסגר, גם מקומות שמציעים הוראה מרחוק לתלמידיהם, אינם יכולים לערוב ללמידה מרחוק (המצב הנפוץ של מורה מלמד היטב ותלמידים שאינם לומדים רווח כעת יותר מתמיד). מרכז הכובד עובר ללמידה עצמית, ולאחריות, ולו חלקית, של התלמידים על הלמידה של עצמם. תלמידים שהתחנכו לערכים של אחריות, בגרות ומשמעת עצמית מתמודדים טוב יותר מחבריהם, גם מאלה שזכו להכלה עוטפת. תלמידים כאלה, ימשיכו להיות חניכים של בית המדרש שלהם גם כאשר עזבו אותו בבגרותם; או גם כאשר, בתקופה קשה זו, בית המדרש סגור.

הסבא מקלם זצ"ל מסביר שזו משמעותו העמוקה של הציווי החינוכי היסודי "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב). חינוך מיטבי הופך את החניך למתחנך נצחי, שמפנים את ערכי החינוך עליו גדל גם כשהמסגרת רופפת. סיום הפסוק, "גם כי יזקין לא יסור ממנה", מתפרש באופן שונה מההבנה הרגילה: הוא מבטיח שחניך כזה לא יסור מחובתו ואחריותו כלפי חינוכו העצמי, גם בזמנים מורכבים, חברתיים או אישיים. נראה שאימוץ גישה זו יכולה להביא לשיפור במצב הנשירה ממערכת החינוך שלנו.

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר