הציור: באדיבות האמנית אורית מרטין www.oritmartin.com
הרבה מאמרים כאן באתר עוסקים בהשתדלות נכונה ולקיחת אחריות. כדי לאזן את הדברים, נביא כאן את דברי הרב בוצ'קובסקי בספרו "בעצתך תנחני" – חלק ב', שם הוא מדבר על הנקודה הנכונה והאמיתית שגם אחרי כל ההשתדלות, צריך לדעת שבאמת הכל משמים. ואמנם עיקר דבריו מוסבים על השתדלות בעבודת ה' ובלימוד התורה, אבל פשוט שהן הן הדברים בכל תחומי החיים. וזה לשונו שם:
ישנו תנאי בסיסי לכל העבודה הגדולה הזו. התנאי הזה אינו דורש מהאדם לעשות מעשים מסויימים, אלא רק לשבת ולשתוק. מי שעומד בו – כל חייו נראים אחרת, והוא זוכה לקירבת ה' עצומה.
להימסר אל ה'
מאורעות החיים שלנו מחולקים לשני סוגים. מה שאנחנו עושים לעצמנו, ומה שהקדוש ברוך הוא עושה לנו. אנחנו – לכאורה – בוחרים איך ייראה עולמנו הרוחני. כיצד נקיים את המצוות, כיצד נלמד וכיצד נתפלל. והקדוש ברוך הוא קובע לנו את כל שאר שטחי החיים. את הבריאות, את הפרנסה, את המשפחה, וכדומה.
לכאורה, העבודה המוטלת עלינו בתחום הרוחני, נתונה לבחירה שלנו. אנחנו קובעים את צורתנו הרוחנית על ידי העבודה שלנו.
אבל האמת היא שגם את החלק הזה של החיים מנהל הקדוש ברוך הוא. אנחנו לא מסוגלים לקבוע את מידתנו הרוחנית אלא רק לעשות מה שבידינו – להשקיע את כוחותינו. ההצלחה היא ביד ה'. עלינו מוטל רק להימסר אל הקדוש ברוך הוא. לקבל את מה שהוא מחליט עבורנו, גם בתחום הרוחני.
הרי המציאות היא שלא לכולם יש אותם כלים להתקדם ולהצליח בעבודת ה'.
יש אנשים בעלי אופי רגוע המסוגלים לשבת שעות וללמוד ללא הפסקה, ויש אנשים תוססים המוכרחים לקום מידי פעם. יש אנשים מוכשרים, ויש אנשים בעלי תפיסה איטית. יש אנשים הזקוקים לחברה, ויש אנשים המסוגלים כמעט לא לשוחח עם הסובבים. יש אנשים שיש להם רווחה כלכלית, וישנם שמגלגלים חובות כדי לשרוד. ישנם שזכו לביטחון עצמי, וישנם שקשה להם להתבטא אפילו באזני החברותא. ישנם אנשים שמקבלים עזרה בניהול הבית מכל המשפחה המורחבת, וישנם שצריכים לעשות הכל בעשר אצבעותיהם. ישנם שחוו ילדות מאושרת שנתנה להם כוחות, וישנם שסבלו מילדות עשוקה והמשקעים מוצצים את מיטב כוחותיהם.
ברור ופשוט שכל התנאים הללו משנים את כל ההצלחה באופן דרסטי. אפילו מי שיצליח להתגבר על הקשיים האישיים המונעים אותו מללמוד, הרי המאמץ הזה עצמו לוקח כוחות וזמן, לפעמים אפילו שנים ארוכות. שנים שלא תשובנה.
המסקנה היא אחת: גם בחיים הרוחניים, כל מה ששייך לנו הוא הבחירה בטוב. ההצלחה היא רק בידיו של הקדוש ברוך הוא. לא ההצלחה תלויה בידינו, אלא רק העבודה. "הכל בדי שמים חוץ מיראת שמים". רק היראה, כלומר – ההחלטה הרצינית להשקיע – היא זו שתלויה בך. מעבר לכך – הכל בידי ה'.
העבודה הזאת – למסור את עצמנו ליד ה' – משנה את כל ההתייחסות לעבודת ה' שלנו.
הקירבה אל ה' בנויה על התבטלות
הקו הכללי של עבודת ה', כפי שהבאנו מדברי הרמב"ן, הוא – להתקרב אליו.
ישנן כמה וכמה סוגי קירבה. ישנה קירבה שחשים זה לזה שני ידידים. זו סוג תחושה של שניים שווים. ישנה קירבה שאב חש כלפי בנו. זו סוג קירבה שאדם מרגיש למי שמקבל ממנו השפעה של חסד ורחמים והוא בשר מבשרו. ישנה קירבה שבן חש כלפי אביו. זו קירבה מסוג אחר – קירבה שחש המקבל אל הנותן, מלמטה למעלה. ישנה קירבה של בעל לאשתו, וישנה קירבה של אשה לבעלה. כולם חשים תחושת קירבה, אבל כל קירבה היא מסוג אחר.
הקירבה שאנו אמורים לחוש אל הקדוש ברוך הוא היא לא תחושת קירבה של ידידים, ואפילו לא תחושה של בן לאביו. הרי אנחנו יצוריו, הוא עשה אותנו יש מאין, מאלף ועד תיו. התחושה הזו היא תחושה של תלות מוחלטת, תחושה של ננס שבננסים הנישא במסירות ובאהבה בידי ענק שבענקים. תחושה של "בלעדיך אין לי כלום. אתה בשבילי הכל".
עבודת ה' מתוך הכרה שהכל תלוי בו
הבסיס של קרבת ה' הוא, ההכרה שהוא הבורא, ואנחנו ברואיו. צורת הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא עוברת דרך ההכרה היסודית הזו, שהוא האדון והכל ממנו. התפקיד שלנו הוא להתקרב אליו מתוך הכרה שהוא אדון הכל.
קיום התורה והמצוות מביאים קירבה אל ה' מצד המעשים שלנו. אנחנו מתאמצים, משקיעים ורואים פירות. זה יוצר קשר אל הקדוש ברוך הוא. אבל עדיין יש לזכור שהקשר הזה אינו קשר של גומלין, בו אנחנו כביכול משקיעים ומקבלים. הקשר שלנו עם ה', גם אחרי העבודה שלנו, הוא קשר של נברא לבוראו. הוא זה שקובע הכל, והוא זה שנותן לנו את הכלים להצליח. גם אחרי העבודה שלנו הקדוש ברוך הוא הוא זה שקובע הכל, גם את ההצלחה הרוחנית שלנו.
אבל, אם לא שמים לב לכך, עלולה להיווצר תחושה שהכל תלוי בנו. אנחנו מתאמצים, אנחנו משקיעים בתורה ובתפילה, ואנחנו קובעים את הדרגה הרוחנית שלנו.
מי במרכז?
התחושה המוטעית הזו שאני עובד ואני קובע את הדרגה הרוחנית שלי – עלולה להזיק רבות. עלול להיות מצב שבו האדם יעבוד כל חייו היטב, לא את הקדוש ברוך הוא – אלא את עצמו. המטרה העליונה שתעמוד מול עיניו לא תהיה לעשות נחת רוח לה', אלא לקדם את עצמו: אני אהיה צדיק, אני אהיה תלמיד חכם, אני אהיה בעל מידות טובות, וכדומה. הוא לא משתדל להתקרב לקדוש ברוך הוא, התקרבות לשם התקרבות, אלא להיות איש מצליח בעבודה הרוחנית.
ולכן, חלק יסודי בעבודת ה' הוא – המסירה העצמית לקדוש ברוך הוא. לא רק להאמין שהוא מנהל את החיים, אלא גם להסכים לכך בלב שלם. ההסכמה הזו יוצרת באדם את ההכרה שהקדוש ברוך הוא הינו מרכז העולם. לא אני.
האדם מטבעו רוצה לדאוג לעצמו. אני אקבע, אני אחליט, אני אקח את האחריות על עצמי. אם ישכיל להסכים – מבחינה רגשית – שהקדוש ברוך הוא ינהל לו את החיים, ולא לנסות להתנגד – הרי שהצליח להשריש בליבו את התחושה שהעולם הזה הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא.
התחושה הזו משנה גם את כל צורת העבודה. כאשר חיים בתחושה כזו שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם ובידו אנחנו, או אז חשים שגם עבודת ה' שלנו אינה לשים את עצמנו במרכז, אלא את הקדוש ברוך הוא. המטרה שלנו היא לא להשלים את עצמנו, אלא לעשות את רצון ה'.
התחושה לאחר קיום מצוה
זו לא רק נקודה השקפתית, אלא גם שינוי גישה מעשי. כאשר אדם עוסק כל חייו סביב עצמו, אזי בגמר כל מצוה הוא חושב איך היה המעשה שעשה. האם התפללתי היטב, האם למדתי בשעה האחרונה כראוי, וכדומה. החיטוט האינסופי הזה לא מוסיף חשק להמשיך לעבוד, משום שבדרך כלל התשובה שאדם נותן לעצמו היא שיש מה לשפר. הרי איננו מושלמים.
וכך, בסוף כל סדר, לאחר כל תפילה, לאחר מאמצים גדולים להצליח, תמיד באה התחושה הקשה שאני לא כל כך בסדר, יכולתי להיות טוב יותר. בקו חשיבה כזה קשה להרגיש סיפוק, קשה ליהנות ממה שעושים. וממילא – בתוצאה ישירה – גם קשה להמשיך.
אבל אם העבודה לא נעשית סביב עצמנו אלא סביב הקדוש ברוך הוא, או אז המחשבה לא עסוקה בבחינה עצמית אינסופית כמה התקדמתי והיכן אני, אלא נהנית מעצם העבודה. נעים להתפלל, תענוג ללמוד, מהנה לשלוט על התאוות. לא אני הנושא כאן, אלא עצם העבודה.
לרצות בגזרתו
תפקידו של הביטחון, להימסר אל הקדוש ברוך הוא באמון מלא, כגמול עלי אמו, הוא בעיקר ביחס לחיי העולם הזה. אין בידינו לקחת את הניהול של החיים שלנו, ואנחנו נדרשים לקבל את מה שה' עושה עבורנו בשלוות נפש ובאמון מלא שהכל לטובתנו.
החובת הלבבות בהקדמה לספרו מציג את העבודה הזאת כחלק בלתי נפרד מכל עבודת ה'. כמו כן, מיד לאחר שער עבודת האלוקים, בו הוא מבאר את החיוב היסודי לעבוד את ה', הוא כותב את שער הביטחון. והוא מבאר מדוע: זהו אחד משורשי עבודת ה'.
מדוע עבודה זו היא כה יסודית?
משום שהיא משנה את כל תפיסת החיים. הנידון כאן הוא לא האם נסמוך על הקדוש ברוך הוא או לא, אלא האם נחיה בהרגשה שהוא בעל הבית ואנחנו תלויים בו, או נחיה בהרגשה שבעיקרון אנחנו מנהלים את העולם, אלא שלא הכל בידינו, לצערנו…
הגמרא (ב"ק לח.) מספרת שבבבל היו רגילים לנחם את האבלים בנוסח "מה אפשר לעשות". ואמר על כך עולא שנוסח זה הוא גידוף כלפי שמים, משום שמשמע מזה שאם היינו יכולים לעשות היינו עושים. ולכאורה אינו מובן, הרי ברור שמוטל על האדם להשתדל להציל את חיי קרובו ככל שלאל ידו!
לפי הנ"ל התשובה ברורה. כאשר אומרים לאדם "מה אפשר לעשות", התחושה היא שבעיקרון אנחנו מנהלים את החיים, אבל הפעם לא הצלחנו לנהל אותם, זה היה קשה מידי… וזה היפך מהתפיסה של יהודי. יהודי יודע שבעיקרון לא אנחנו מנהלים כלום, אלא שבהרבה מקרים ההחלטה מלמעלה היא שהדבר יהיה תלוי בהשתדלות.
היסוד שעלינו להשריש בקרבנו הוא – שהעולם הזה הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא. הוא המרכז.
מטרתם של הייסורים
זו אולי גם המטרה של ייסורים. מדוע ייסורים מקרבים אל ה'? וכי הקדוש ברוך הוא מעוניין שנסבול? מדוע הדרך אל העולם הבא חייבת לעבור דרך ייסורים (ברכות ה.)? מה זה מוסיף?
לפי הנ"ל ההבנה די ברורה. הייסורים מוחקים מהאדם את תחושת ה"אני" שלו. הם מעמידים אותו באור ברור מול המציאות שאין לו משהו עצמי, והקדוש ברוך הוא מנהל לו את החיים.
סיפר אברך ששהה ליד מיטת בנו בבית החולים, שבתחילה לא הצליח בשום אופן להבין לאן הקשיים הללו אמורים להוביל אותו. הוא ניסה לעבוד על עצמו, לקבל הכל באהבה ובאמונה, להתחזק ולשמוח במה שיש. אבל היה נראה שהכל עובד נגדו. הוא שהה בין חילונים, רחוקים מעולמו הרוחני כרחוק מזרח ממערב, וכמובן זה לא הוסיף לו הרבה מבחינה רוחנית. הוא ניסה להתפלל ביישוב הדעת, וגם זה היה – מבחינה טכנית – בלתי אפשרי. גם ללמוד כמעט לא היה יכול.
מה הוא אמור להוציא מהתקופה הזו? היכן קירבת ה' האמורה להגיע על ידי קבלת הייסורים? הרי אין לו שום אפשרות לחשוב בשקט על המצב, להתבונן במה שקורה לו, לעבוד את העבודה הנדרשת במצב כזה. מה יוצא לקדוש ברוך הוא מכל זה?
עד שהבין בסופו של דבר, שהקדוש ברוך הוא רוצה ממנו את הדבר הזה עצמו – שיקלוט וירגיש שגם אם הוא לא עושה שום דבר במצבו, זה עצמו רצון ה', והתפקיד שלו לפעמים הוא גם לא לעשות. למסור את עצמו לניהול של הקדוש ברוך הוא, גם מבחינה רוחנית. להבין שלא את עצמו הוא עובד, לא התקדמותו האישית לנגד עיניו, אלא קיום רצון ה'. ואם רצונו הוא שכך ייראו החיים שלי בתקופה הזו – אקבל זאת בשמחה.
המפריע הגדול היותר להתקרב אל ה' הוא – תחושת ה"אני" של האדם. החיים סביב "אני" – כאשר עושים ממנו מטרה בפני עצמה – לא מאפשרים לחיות סביב הקדוש ברוך הוא. ולפעמים אפילו עבודת ה' נעשית סביב הציר המרכזי ששמו "אני".
הייסורים באים להקטין את התחושה הזו. להעמיד את האדם על מצבו האמיתי: נברא ששייך למי שברא אותו. ילד חסר אונים הנישא באהבה בחיק אביו.
"בריותיך אנחנו"
מטרת הבריאה היא שנאמר לפני ה' "בריותיך אנחנו". (כלשון הרמב"ן שהבאנו לעיל בפרק יח.) כלומר – שנבין את מצבנו בעולם, שנחוש את התלות הגמורה שלנו בקדוש ברוך הוא. זוהי המהות שלנו.
וההכרה העמוקה בתלות הזו – היא החשובה והמתוקה מכל.
טלפון: 
מייל: לחץ
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.