לך כנוס את כל היהודים

לפני כמעט 2000 שנה עם ישראל התפזר בגלויות שונות. המן היטיב להגדיר את זה: "עם מפוזר ומפורד בין העמים". השוני בין הגלויות היה רב. אבל היה מכנה משותף ברור ובולט בכל הגלויות: כל היהודים הרגישו את ההבדל והשוני ביניהם לבין הגויים המקומיים. אפילו בזמנים שבהם האנטישמיות היתה מוסתרת ורגועה, ההבדל היה עצום. היהודי בטוניס היה שונה בעצם מהערבי הטוניסאי, וכך גם היהודי במוסקווה והיהודיה בתימן. זה התבטא בכל תחום: במזון, במוזיקה, בתרבות, בערכים. עד היום, מי שמבקר בקהילות בדרום אמריקה חש את זה, וכל מי שנסע לטיול קברי צדיקים במזרח אירופה חש זאת בבירור. כנראה שיש משהו אנושי בכך שהגדרת הזהות העצמית שלנו שאינו חיובי ('אני גבר', 'אני אמא ל-5', 'אני אורטופד') אלא זהות מסויימת שמתאפיינת בכך שאני לא משהו אחר. 'שלא עשני גוי'. יש אפילו ברכה כזאת. היהדות שלנו מתבטאת, בין היתר, בכך שאנחנו לא גויים. יש בנו משהו שונה בצורה מהותית. והצורך הזה מצא בגלות את הביטוי שלו בצורה ברורה וניכרת, בשוני מהגויים המקומיים.

כאשר חזרנו לארץ ישראל – הפסקנו לגור בקרב הגויים, והתאחדנו עם יהודים מכל העולם. יש בזה כמובן המון יתרונות, אבל אותו חלק בנפש שמחפש את הזהות שלו דרך שלילת האחר, מצא פתרון נוראי. לחדד את השוני בינינו לבין מגזרים יהודיים אחרים. צריך להבין שזה עיוות. נכון שיש בעם ישראל קבוצות שונות, וזה בסדר. אבל צריך לזכור שבשבט זבולון מעולם לא בירכו: 'שלא עשני יששכר'. בני ישראל הם אגודה אחת, 70 נפש, שכולנו חלק מעם אחד, 'איש על מחנהו, ואיש על דגלו'. וגם בדורות המאוחרים, שבהם החילוק אינו שבטי אלא מגזרי ועדתי, עדיין כולנו מבינים שצבא חזק צריך כל מיני חיילות ואין מקום להגדיר את הזהות שלך על ידי שלילת יהודי אחר. לצערנו הרב, בארץ ישראל זה התטשטש. התחלנו לברך, בלב: 'ברוך שלא עשני ספרדי', 'מזרח'ניק', 'חב"דניק', 'ברסלבר', 'ליטאי', 'אשכנזי', וכו'. זה נורא. וככל שהגלות מעמיקה – כך נוספים חילוקים ותתי חילוקים, לכל זרם עיתון משלו, מפלגה משלו, וגאוה מאוסה על כל הזרמים האחרים.

מעבר לסיסמאות, יש לכולנו תורה אחת. זה נכון שגם מבחינה הלכתית יש מקום לחילוקי העדות והמגזרים, אבל הלו, קצת פרופורציות: המצוות אותם מצוות, התורה אותה תורה, החילוקים רק בדרך העבודה והדבקות. יש גזירות והרחקות שונים. יש כאלה שלא אוכלים קטניות בפסח. אז מה? בסופו של יום, או יותר נכון – בתחילתו של יום – אלה אומרים 'ברוך שאמר' קודם 'הודו להשם', ואלה אומרים 'הודו להשם' קודם 'ברוך שאמר'. אבל כולם מתחילים את היום עם שבח לקב"ה. אז מאיפה כל הגזענות הזאת? איזה מקום יש להתנשאות?

יש מעלה ייחודית בכל עדה ובכל מגזר. כמו שכל אחד ואחד מאיתנו הוא מיוחד ואין כמוהו בעולם. כך גם כקבוצה, יש בנו מיוחדות שאין בשום קבוצה אחרת. אבל – גם בקבוצות אחרות יש נקודות אור תורניות אלוקיות. יחד שבטי ישראל. למה לא ניקח את הטוב שבכל אחד. יש בתי מדרש שהדגישו את ההלכה, ויש שהדגישו את המוסר, יש שהדגישו את החסידות, ויש שהדגישו את אהבת הארץ. השמחה, הדבקות, הפנימיות והסוד. כל בית מדרש מדגיש משהו אחר. אז מה? בואו ניקח את הטוב מכל אחד, או לפחות נכבד כל אחד על דרכו. זו הדרך. 'ומקבלים דין מן דין'. לא נזלזל חלילה בשני.

כלומדי תורה, אם נתבונן, נראה שזה מתחיל כבר בלימוד החברותא: יש הנחת עבודה כזו, שהחברותא טועה ומדבר שטויות. ולכן אין הקשבה אמיתית, אין קבלה. וכך גם בבית עם האשה, ואפילו עם הילדים. אם נניח שיש סיכוי שי להם נקודות אור שלנו אין, נוכל להרויח המון, וזו תהיה תחילת עבודה פנימית להרחיב את ההכלה גם לקבוצות שונות. לעשות את התיקון למה שאמר המן: "עם מפוזר ומפורד", ולקיים את "לך כנוס את כל היהודים".

אולי זה התיקון שלנו כבעלי תשובה. אנחנו לא באנו מהרקע הזה. זה זר לנו. לא חזרנו בתשובה בגלל החברה, חזרנו רק בגלל הקב"ה. קיבלנו המון מהעולם התורני, אבל את הפילוג העדתי והחברתי אנחנו לא צריכים לקבל! אצלנו אנ"ש זה – 'בני אברהם יצחק ויעקב'. את הנקודה הזאת חלילה לנו להשחית, זו הבשורה שלנו, להזכיר את נקודת 'כלל ישראל' שקיימת בכולנו!

בואו ניקח משהו מעשי ומיידי: תרגיל מעשי לשפר את הנקודה גם למי שהתחיל 'להתקלקל': בפעם הבאה, שניתקל בהודעה על חולה שזקוק לתפילה, לא נתייחס למגזר או לעדה שלו, אלא נעצור, ונבקש רחמים על החולה, מכל הלב, בלי קשר למגזר. זה משהו קטן שיכול להועיל, מעבר לתועלת שבתפילה על הרפואה, גם לתקן את ההשחתה שבפירוד, ולעשות עבודה של תיקון אמיתי!

פורים שמח!

בתמונה: רקע קיר מדרשת טהר לבנות בעלות תשובה ביד בנימין, מעוטרת בתמונותיהם של גדולי ישראל מכל העדות והמגזרים.