מלחמת ההתשה: על גיל ההתבגרות, גיבוש זהות, ונער שלא קם בזמן קריאת שמע

שאלה: בני המתבגר לא קם בבוקר. אם אני לא מעיר אותו לומר 'קריאת שמע' בזמן, הוא פשוט לא קם. אני מתוסכל, ומנסה להסביר לו שיש כאן נידון של "מעוות אשר לא יוכל לתקון", אבל הוא ממש לא מתרגש מזה, וגם לא מהעובדה שאני משתגע. אני לא מבין איפה טעיתי ומה עשיתי רע שככה הבן שלי מתנהג. מה עושים?

תשובה: אוי, גיל ההתבגרות….צרה צרורה, מכת מדינה. זה גיל קשה ובעייתי, של מרדנות, של חיפוש אישי ושל כאב לב גדול להורים. הבעיה שזה גיל שאי אפשר לדלג עליו… ולכן מלבד תפילות, תפילות ועוד תפילות, כדאי לנסות להבין מה בדיוק עובר על הנערים ואיפה אנחנו יכולים להזיק או להועיל בקשר האישי שלהם עם הקב"ה.

הייתי רוצה לחלק את התשובה לשניים. מבחינה הלכתית, אם הילד עבר את גיל בר מצוה, כבר אין להוריו מצות חינוך. כבר בירכת עליו: 'ברוך שפטרני מענשו של זה', וכעת כל היחס שלך לעבודת ה' של הילד, היא רק מדין תוכחה, שזה דין כללי. במצות תוכחה יש כל מיני גדרים וחילוקי דינים, יש אופנים בהם חייבים להוכיח, יש אופנים שבהם אסור להוכיח (מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע). להרים יד ולהכות אסור בכל אופן, וברור שצריך כאן להיות חכם ולא צודק, במיוחד עם הנערים, שבגיל הזה בודקים גבולות ועושים שטויות, ולכן צריך לדעת מתי להתעלם ומתי להעלים עין לפי העניין, כי אני מניח שכבר הבנת בשלב הזה שצעקות ועונשים פשוט לא עוזרים (ורק יכולים להביא לכך שהנער יעזוב את הבית, שזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות מכל הבחינות).

ולכן עיקר התשובה כאן תלוי בהבנה מעמיקה של מה שעובר על הנערים. אצלנו, בעלי התשובה, זו משימה מורכבת במיוחד. גם בגלל שהסמכות ההורית בגיל הזה מאד מתערערת, ואין כל כך שייכות קהילתית או של משפחה רחבה שעוטפת את הנערים, וכך אין 'רשת בטחון' והילדים חשופים יותר לכל פיתויי הרחוב, כולל אלו הוירטואליים, כי ההורים יכולים לדבר יידיש ולעמוד על הראש, בסוף הילדים עושים מה שהם רוצים. אבל בכל זאת אסור לנו להתייאש ולתת להם לעשות מה שהם רוצים: חובה עלינו להתפלל, חובה עלינו למצוא תחבולות לקרב אותם, להרחיק אותם מחברה רעה, ואולי הכי חשוב: להבין מה עובר עליהם, כדי לגבש תוכנית פעולה אסטרטגית שבאמת תועיל ככל האפשר. זו באמת עיקר הבעיה איתנו, בעלי התשובה, שאין לנו נסיון לגדול ולגדל ילד לתורה ומצוות באוירה של מרדנות גיל הטיפש-עשרה. חייבים להבין מה עובר על הנערים האלה, ושזה לא כפיות טובה, וגם לא טעויות בחינוך שלנו. יש כאן משהו הרבה יותר שורשי, זה שלב התפתחותי שבו הנער מחפש את דרכו האישית, וזה מחייב אותנו, ההורים, להרפות קצת, כדי לתת לנער הזדמנות לקחת אחריות אישית על החיים שלו.

אני חייב קצת להרחיב ולעשות הקדמה כדי להציג תמונה מלאה וברורה של הדברים. המשימה ההתפתחותית המרכזית של גיל ההתבגרות היא גיבוש זהות עצמאית. כל עוד הילד היה ילד, היה לו קל להגדיר את עצמו על פי מה שקיבל מהוריו. הזהות שלו היתה ברורה לו. זהות היא בעצם מכלול הערכים ותפיסות העולם האנושיות, הרוחניות, החברתיות והדתיות של האדם, ומכלול התכונות שהוא מייחס לעצמו.

"מי אני"?

בגיל ההתבגרות הילד עוצר ושואל: "מי אני?". זה הגיל שבו מתפתחת היכולת לחשיבה מופשטת וביקורתית, והילד פשוט מסרב לראות כמובן מאליו, את הגדרות הזהות שהוא קיבל מהוריו. גם אם ההורים מושלמים והסביבה מחזקת ותומכת, עדיין – מבעבעים בבני הנוער כוחות פנימיים חזקים, גועשים ותוססים, שגורמים להם לשינויים משמעותיים בתפיסת העולם. ואותם מאפיינים מובילים גם לביקורתיות רבה כלפי ההורים, אשר אינם נתפסים עוד כמושלמים, אלא כפגיעים וחשופים לסתירות ולחולשות, ולערעור הנחות היסוד שהם הנחילו.

כאן מגיע החלק הקשה: על מנת שהבחור הצעיר ייצור לעצמו זהות שהיא באמת אותנטית, הוא חייב לעבור איזה משבר, שבמהלכו הוא יבחן מחדש את הערכים שעליהם הוא גדל, יפרק את הזהות שהוקנתה לו, וירכיב לעצמו מערכת ערכים שאליה יהיה מחויב. במילים אחרות, הוא לא תמיד יכול לקבל בירושה את השורה התחתונה של המסע שעברו הוריו. הוא רוצה לעשות מסע פרטי משל עצמו, ולמצוא בעצמו את האישיות הייחודית שלו.

במציאות, התהליך הזה מתבטא בהרבה מתח בין הנער לבין הוריו. מצד אחד הוא תלוי בהם וזקוק לתמיכתם הרגשית וגם הכספית, מצד שני הוא מנסה להתנתק מהוריו כדי לעמוד על רגליו, ולגבש לעצמו את הזהות הייחודית שלו. צורת ההתמודדות עם המתח הזה היא מאד קריטית: המחנכים הרבים שניסו לעשות סדר בסוגיית גיל ההתבגרות, גילו שבאופן כללי, נוצרות ארבע אפשרויות של גיבוש זהות בקרב המתבגרים: צעירים שאכן עברו מסע, והגיע בכוחות עצמם בתהליך עם מעורבות, למסקנות של מחויבות לדרכם, הם "מגובשי הזהות". צעירים אשר לא עברו משבר, אלא אימצו את הערכים שעליהם חונכו ללא בחינתם מחדש נקראים "משועבדי זהות". הסוג השלישי, "מפוזרי הזהות", הם אלה אלה שפרקו את תבנית הזהות שהוקנתה להם, אך לא הצליחו להרכיב זהות מגובשת חדשה, ובתוכם קיימת חלוקה פנימית לשתי אפשרויות: יש כאלה שמאריכים את זמן החיפוש, וממשיכים במצב משברי עד למציאת זהותם, ויש כאלה שכלל אינם בתהליך של חיפוש, בבחינת 'שאינו יודע לשאול'.

זה לא נגמר כאן. כל צורת החיים של האדם הבוגר, מושפעת מאותה זהות שהתגבשה בגיל הקריטי הזה. החיים הם דינמיים ומלאי אתגרים, והרבה פעמים אדם עוצר ושואל את עצמו מחדש האם זה סוג החיים שהוא היה רוצה. מעניין, שצורת ההתמודדות מול משברי אמצע החיים מושפעת מאד מסוג הזהות שתתגבש בגיל ההתבגרות: מתברר שאלה שלא הגיעו לזהות מגובשת עצמאית (שהגיעה בעקבות משבר ובחינה מחדש), הם מועדים במיוחד לחוות משבר זהות חריף באמצע החיים. דוקא המתבגרים ה"חלקים" שלא מרדו, אלא המשיכו את דרך הוריהם וסיגלו "זהות משועבדת", דוקא הם נוטים לפעמים ליפול באופן חזק וכואב בהמשך החיים כאשר הם מגיעים לנסיון או התמודדות, כי הם מרגישים שבעצם הם מנהלים את חייהם כדי לרצות אחרים, ואז הם שואלים את עצמם "איפה אני", וחשים חוסר סיפוק וחוסר משמעות בחייהם. גם "מפוזרי הזהות" מוגדרים כקבוצת סיכון רצינית, כי הם רואים שהחיים שלהם "מתבזבזים" ללא טעם ומשמעות. לעיתים, משבר כזה עלול להיות דרמטי ולהתבטא בשינוי פתאומי וחריף של אורח החיים, אשר לעיתים "נוחת בהפתעה" על סביבתו המוכרת של אותו אדם. זה יכול להתבטא בתחום המקצועי (החלפת מקצוע או שינויים פתאומיים בקריירה), בתחום הזוגיות והמשפחה (משברים בזוגיות וגירושין), או במערכת הערכים האישית והרוחנית.

כל זה מתבסס על מחקרים אצל מתבגרים מכל העולם, והדברים נכונים במיוחד אצל מתבגרים במשפחות של שומרי תורה ומצוות. הרמב"ם אומר שלא רק שבט לוי התקדש לה', אלא כל מי שנשאו ליבו. "נשאו ליבו" זה ביטוי שמלמד על בחירה עצמית. יש כאן מושג של בחירה אישית של אדם, שעמד על דעתו, ובחר, בעצמו, לדבוק בתורה. מערכות חברתיות משפחתיות וקהילתיות יכולות לתמוך, וצריכות לתמוך, אבל הן יכולות לשמש רק כפיגומים בדרך לצמיחה אישית של המתבגר. כמו שהרב וולבה האריך בספרו: "זריעה ובניין בחינוך". הצמיחה האישית הזאת, היא תנאי שעליו עומד הכל, וכאשר נער מתבגר הוא צריך לעבור תהליך כדי לבחור בעצמו. הוא לא יודע להגדיר את זה בצורה כל כך ברורה, אבל מה שמניע אותו בהתנהגותו המרדנית הוא צורך חזק לבחור בעצמו את דרכו. הוא רוצה לטעום ולנסות כל מיני דברים. הוא רוצה להיות זה שמחליט, ולא שאחרים יחליטו בשבילו. ועל הדרך, הרצון להיות זה שבוחר בעצמו את דרכו משולב גם בבדיקה ובירור שאהבת הוריו אינה מותנית בהקפדה שלו על שמירת המצוות.

כך טבע האדם. וכולנו מכירים את השלב הזה גם מהעבר שלנו, ומהיחסים שלנו עם המשפחה בגיל ההתבגרות של עצמנו. אבל אנחנו, כבעלי תשובה, לא חשנו את הבעיה הזאת במובן הדתי שלה. אצלנו הקונפליקט מול ההורים והמורים לא היה קשור לתורה ולמצוות. אבל אצל הילדים שלנו, אנחנו מייצגים את ערכי הדת. לקום בזמן זה משהו שהם צריכים לבדוק, לבחון ולהגיע לזה בכוחות עצמם. לקחת אחריות. לא נוכל להעיר אותם כל יום בימי חייהם, ולצעוק עליהם שעובר זמן קריאת שמע. הם חייבים לקחת אחריות, והדרך לכך, כוללת פרקים פחות מוצלחים מבחינת הביצועים [ולכן הם ממש קרובים לגדר: "אנוסים" מבחינת חוסר היכולת שלהם לקיים מצוות באופן מוצלח בשלב זה של חייהם].

כיון שאנחנו ההורים כבר בדקנו וביררנו, ואנחנו יודעים מה טוב עבור ילדינו האהובים, באמת כואב הלב לראות איך הילד האהוב מזיק לעצמו. זה רגש יהודי בסיסי, למחות ולהזדעק מול אדם אהוב שמשחית את עולמו. אבל כמו שראינו, ההלכה מרגיעה כאן, ואומרת שבגיל הזה כבר אין מצות חינוך – רק תוכחה, ולכן רואים שחייבים כאן הרבה סבלנות, דוקא בגלל הרצון להיטיב עם הבן.

בגלל שאחרי כל המילים היפות, עדיין קשה לנו ללכת לתפילה בעוד הנער נוחר לו במיטתו, ננסה להעמיק עוד בדבר.

בספר "שתולים בבית השם' (חלק ב'), מובא שהתורה מתיחסת בהבנה לתהליך החיפוש הזה. יותר מזה, הוא מביא שיש פסוקים בתנ"ך, במגילת שיר השירים, שמציגים גישה מענינת ביחס לאותו חיפוש פנימי. כתוב שם (בפרק ג') כך:

"על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. בקשתיו ולא מצאתיו: אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי, בקשתיו – ולא מצאתיו: מצאוני השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם: כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי"… (שיר השירים, פרק ג').

מי הוא המחפש? ואת מי הוא מחפש?

נראה לבאר בס"ד, כי הפסוקים האלו מתארים מצב בו יהודי מחפש את נקודת האמת שלו, את הנקודה האישית בה יוכל הוא עצמו להתחבר לקב"ה לפי מהותו וענינו.

והנה לנו, בניגוד למה שיכלנו לחשוב, התורה דווקא מכבדת את החיפושים הללו, ומתארת אותם בהערצה. ולא משום שהיא חושבת שמדובר בשביל סלול, חלק, וישר. להיפך, בפסוקים הבאים מתוארים יסורים, מכות, ופצעים שעלול יהודי לספוג במהלך תהליך החיפוש:

"פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו. בקשתיהו – ולא מצאתיהו, קראתיו – ולא ענני: מצאני השומרים הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החמות: השבעתי אתכם בנות ירושלם, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני.

הבה ונתבונן: מי הם ה"שומרים" הללו, המכים את היהודי המחפש את קרבת אלוקיו? 'שומרים' הם בדרך כלל אנשים טובים, אם כן מדוע הם מכים?

המצודת דוד מבאר: "שומרי העיר הסובבים בלילה לשמרה והכו אותי ופצעו בי… באמרם שהוא הולך לגנוב או לנאוף".

לפי זה יש לבאר הנמשל, כי השומרים הם מחנכים או הורים המופקדים על שמירת הנוער. כאשר הם רואים צעיר החורג מן המסגרת הטבעית שלו, ומשוטט "ברחובות" – מחוץ לסביבה הרגילה שלו, "בלילות" – במצב של חושך ואי-בהירות, כאשר שמטרתו הפנימית הינה לחפש את "דודי" – את הנקודה שבה הוא יוכל לחוש את הקב"ה כדודו אהובו. כאשר הוא שואל "את שאהבה נפשי ראיתם" אין בפיהם מענה מספק, כי המחפש לבדו רק הוא יכול למצוא את התשובה האמיתית עבורו. כאשר הוא ממשיך לחפש, "שומרי החומות" חוששים וחושדים בו, שמא פניו מועדות לקלקול רוחני, ולכן הם מכים ופוצעים, לפעמים בשבט פיהם, במילים מצליפות, בהתייחסות חשדנית ופוגעת, בחוסר הזדהות מוחלט עם החיפושים והתהיות.

הוי אומר, שומרים הללו, כוונתם רצויה, אך מעשיהם – לא תמיד. מבלי משים, נמצא שהם מחבלים בתהליך החיפוש העצמי של החניך, החיוני עבור בניית כל דרכו הרוחנית בחיים.

החיפושים כואבים לנו כהורים, שביררו וגילו מה טוב. לפעמים החיפושים הם במקומות זרים. "פתאום הוא מבקש מקורות למנהגי הבית, לשם מה? הוא לומד ספרי חסידות, אבל אנחנו בכלל ליטאים? מה פתאום הוא הולך לטיש של אדמו"ר אחר, זה פוגע באדמו"ר שלנו!? נהיה לי כזה צדיק שהתחיל לגדל זקן!? יום אחד הוא מופיע עם תכלת בציצית, זו לא הדרך שלנו! מה פתאום מסעות לקברי צדיקים? איזה מין רבנים הוא מצטט פתאום, כאלה עממיים?". לסיכום – אנחנו רוצים ילד "נורמלי"!

אם אנו ההורים, נשכיל להבין את היופי והחיובי שבחיפושים אלו, נוכל להימנע מלפצוע את הבן המחפש בדרכו שלו את קרבת אלוקיו. נלווה אותו בזהירות, בהבנה וברגישות, עדי ימצא את מקום מנוחתו (עד כאן מצוטט מהספר "שתולים בבית השם). השלב הזה עובר, הנער מתבגר, ברוך השם, ולכן אסור להתיאש. הצעקות גם ככה לא עוזרות. הם רק מורידות עוד ועוד את הדימוי העצמי המרוסק של הנער האומלל, ובכך גורמות לו עוד סיבות להתפתות אחרי הרחוב המקבל וחסר הדרישות.

ננסה לחשוב: אילו היה מדובר בנער חילוני שמתחיל לחזור בתשובה, שלא מצליח לקום בבוקר – לא היינו גוערים בו. היינו מבינים שבשלב זה הוא עדיין אנוס ואין לו כוחות, ולכן היינו מתרכזים בלחפש חיזוקים חיוביים, חוויות רוחניות, ביחד עם הרבה אהבה (ואוכל ביתי טוב), מתוך הבנה שזה מה שיתן לו את הכח לרצות להתגבר על היצר החזק לקום בבוקר. עכשיו – מדוע העובדה שמדובר בבן שלנו אמורה לגרום לנו להתנהג אחרת? הרב אורי זוהר כתב על זה ספר שלם ("אבות על בנים"), איך חייבים לנהוג באהבה ובפיוס עם אותם נערים. מומלץ. זה הזמן להיות יצירתיים ולחפש זמני איכות עם הנער. כאן מצוי המפתח שייתן לו בטווח הארוך את הכח להתמודד.

החיפושים של הנערים האלה באמת גורמים להרבה כאב בדרך. אדישות וזלזול בתפילה או בלימוד מצידם פוגעת בהורים באופן אישי. לאף אחד אין נוסחת פלאים איך להתנהג בכל מצב ובכל נסיון. אבל אם נבין שזה שלב התפתחותי בדרך למציאת קשר אישי ואינטימי עם בורא עולם, נוכל יותר בקלות, לקחת נשימה ארוכה ולהגיב בסבלנות ובקור רוח, לפי העניין, כדי לתת לילד את הכלים לשאוף לחיי תורה מלאים ומספקים. הרבה תפילה, ועוד תפילה, ועוד תפילה, ובמקביל לנסות להוכיח באופן שנשמע ומתקבל, בזמני רצון ובנחת, ומצד שני – לתת תחושה שמבינים את הנער, ולא להיכנס למלחמת התשה חסרת תועלת. וכמובן, לזכור ולהפנים שעם כל הקושי, יש כאן מעלה מסוימת: למרות הנוחות והקלות לגדל בן "תם" או "שאינו יודע לשאול", דוקא הבן שכרגע נראה "רשע", עובר תהליך שיסתיים, בעזרת ה', בגיבוש זהות עצמאית שמחפשת את קירבת הקב"ה.

הרש״ר הירש בהקדמה לספרו חורב, אומר משפט קצר שמסכם את הכל. זה אפילו לא משפט, זו הקדשה. הוא מקדיש את ספרו: ״להורי- שומרי בילדותי, מדריכי בנערותי וידידי בבגרותי״.

ההקדשה הזו מלמדת כל כך הרבה. תפקידנו כהורים צריך לעבור כמה שינויים. כשהם קטנים תפקידנו לשמור עליהם. ברור שכאשר הם יהיו בוגרים, אנחנו לא מחפשים שומרים, כמו שאנחנו לא מצפים שההורים שלנו כיום ישמרו עלינו. צריך להתפתח קשר של ידידות. אבל הדרך להגיע לכך היא דרך שלב הנערות, שבו תפקידנו אינו להיות שומרים, אלא להיות מדריכים. להפוך מ"אבא" ל-"סבא", לא מבחינת הסמכות ההורית, אלא מבחינת דרך העברת המסרים, שתהיה יותר מתוחכמת, "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה".

האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד, בהקדמתו ל"חובות התלמידים", מאריך מאד בענין זה, איך בדורות שלנו הנער מרגיש עצמאי בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר, וממילא מתיחס לכל מי שאומר לו מה לעשות כאל עריץ זר. ולכן העצה, להטיל עליו, על הנער בעצמו, את האחריות, ולהישאר בתפקיד יועץ. לא דיקטטור.

כמובן שבמקביל, כדאי וצריך גם להראות דוגמא אישית, להאמין, לטפח, לסייע למצוא את נקודות הטוב שבהם ולהעצים אותם לא דרך משמעת סמכותנית, אלא בצורה חכמה ונעימה ככל האפשר. זה לא קל. אבל רק זו הדרך!

בהצלחה!!!

רציתי להודות לכמה מקורות השראה שסייעו לי בכתיבת המאמר: לידידי שלומי בילבסקי שלימד אותי את הקדמת הרש"ר הירש. לשירה צים שבזכותה שמעתי על מחקרי גיל ההתבגרות הנ"ל, לרב פליסקין על ספרו: "שתולים בבית השם", ולרב אורי זוהר על ספר: "אבות על בנים". ואחרונים חביבים, לבני האהובים!

– – –

הפנינו את השאלה גם לרב אורי זוהר, שהתיחס לענין בצורה יותר רחבה, והרי התיחסותו ותשובתו: