ה-וי שבשמים

אין ספק שלהתרגל לחיים של תורה ומצוות זה דבר גדול מאד. הכי גדול. יש כאן בניה של משהו יציב, שאי אפשר לגבש אמונה בלעדיו, להיות "דתי בלב". התורה והמצוות מייסדים איזה בניין ששומר אותך. אתה בונה לעצמך סדר יום של מצוות ומעשים טובים. לומד לטפח אותו. לומד לתחזק אותו. סדר היום מתמלא בהרבה סימוני V על הרבה מטלות. החל מ'מודה אני' כל בוקר, נטילת ידים, לימוד תורה, התבודדות. הרבה סימוני V.

הבעיה שבתוך כל הבניין הזה אמור לצמוח משהו. הלב. הרב וולבה כתב על זה ספר שלם, זריעה ובנין בחינוך, שעיקר תפקיד המחנך זה לבנות פיגומים, לתת אפשרות לילד לצמוח בתוך מה שבנינו לו. וזה כלל שנכון לא רק עם ילדים. גם עבורנו, המצוות והתורה הם כלי נפלא כדי להצמיח אמונה חיה ונושמת, לב יהודי פועם. רחמנא ליבא בעי. זה העיקר. וכאשר מגיע הרגע הזה שאתה קולט שהוא לא צמח, אז אתה מגלה שיש פה בעיה. שבעצם העיקר חסר.

אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי התשובה. ימים שבהם עושים חשבון נפש. בכניסה של בתי כנסת רבים יש שולחן שבו מוכרים כל מיני ספרים, בתקופה הזאת, רוב הספרים עוסקים בעבודת חודש אלול והימים הנוראים. וכמו בכל שנה, מוכרים שם כל מיני פנקסים שערכו כמה אברכים צדיקים, שבכל יום יש מקום לסמן V על המצוות שעשינו היום. היתה תקופה שניסיתי להתחזק וקניתי כזה פנקס. זה לא החזיק הרבה זמן. אפילו לא עד יום כיפור. חשבתי שהאשמה בי, כעת אני מבין שהכשלון הוא מובנה. פשוט חסר כאן מימד של אור, של קשר, של חיבור עם ה'. כל הרעיון של פנקס סימוני V בא בגישה פשטנית של הגננות, ולכן הוא משטיח את היהדות לפלקט דו מימדי, מוריד את כל העומק, ההשראה, האמונה. והכי חמור – הוא הופך את 'אבי שבשמים' ל'ה-וי שבשמים', עבודה טכנית וחסרת משמעות. הוא גורם לבורא, הטוב והמטיב, להפוך בעינינו לרס"ר משמעת פתטי. ה' ישמור.

מה הפתרון? לצערי אין נוסחא ברורה וכוללת. זה מסע אישי שכל אחד צריך לעבור. אבל דבר אחד ברור – כמו שפשוט שלא מוותרים על עשיית מצוות על כל דקדוקיהן, כך גם לא מוותרים על העומק, על הדביקות. התבודדות, תפילה. פנימיות.

אני מסתובב ורואה סביבי בעלי תשובה ותיקים שלא השכילו לחפש את המימד שמעבר לסימוני ה-v. אני רואה אותם וחושב על דוד המלך שאמר ״אם אמרתי אספרה כמו״, אם אצייר את המצב כפי שהוא, ״הנה דור בניך בגדתי״, אני עלול לבגוד ולמעול. זו לא הרוח האופטימית שאותה אנו מנסים לייצג ולחיות. אבל צריך להודות על האמת – כאשר בוחרים לוותר על זה, עלולים להגיע למצב של אותם בעלי תשובה מצולקים ומרירים, מוכתמי חליפות ועם מבט מיואש, קרבנות מלחמה שמסרו נפש ולא השכילו לדעת שגם בהלכות מסירות נפש יש עבודת בירור. פרשה שלמה בתורה, פרשת המעפילים, מלמדת אותנו שלא כל מסירות נפש אכן רצויה לפני ה׳. צריך לדעת שרצון ה׳ שניקח אחריות, שנבין שרצון ה׳ כולל מאיתנו גם עבודת השבה אל הלב, וזה דבר שמחייב התבוננות פנימית, הכרה בצרכים שלי, המיוחדות שלי, והכרת תופעות הלוואי של כל דרך שעומדת בפני.

תפילת ראש השנה ממחישה יותר מכל דבר אחר שהעיקר פה זה לא עבודה טכנית הישגית של מצוות. זה נשאיר לדפי הקשר, זו הקומה הראשונה וצריך להתקדם. הצצה במחזור התפילה של ראש השנה פשוט סותרת את הגישה הזאת. יש כאן ענין גדול של המלכת הקב"ה בעולם. בזה אני רוצה להיות שייך. לזה באתי.

העולם הבא נקרא 'עולם הבא' כי הוא בא, הוא נמצא גם כאן בזה העולם, יש לו שערים מיוחדים דרכם ניתן לטעום ממנו. הבעיה שעם חורבן בית המקדש "טבעו בארץ שעריה". לכן אנחנו נראים כמו שאנו נראים. אבל שערי התורה לא טבעו, וכמו שאנו אומרים בסליחות: 'אין לנו שיור, רק התורה הזאת'.

דרך הלימוד, דרך החיפוש, דרך הגעגוע, עוד נצליח למצוא נקודות חיבור בינינו, הרחוקים כל כך, לבין בורא העולם, שאין קרוב ממנו.

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר