שאלה:
אני מאד נהנה מהאתר ומהחידוש שבו, אבל עדיין קשה לי להבין למה צריך לדוש כל הזמן בסוגיה של בעלי תשובה. זהו, חזרנו בתשובה, ועכשיו יש לנו אותו יצר הרע שיש גם לדתיים. למה צריך כל הזמן לחזור ולהבליט את היותנו בעלי תשובה.
תשובה:
זו שאלה נהדרת. אפשר לענות עליה מהכיוון של התפקיד ההסטורי והשליחות החשובה שיש לבעלי התשובה, אבל כיון שאתה מתמקד בשאלה על כך שלכולם יש אותו יצר הרע, זו הזדמנות בשבילי להרחיב בנושא זה.
בגמרא במסכת סוכה מבואר שליצר הרע יש שבעה שמות. פירוש הדבר, שיש לו כל מיני סוגים של גילויים, כלומר דרכי פעולתו משתנות. דבר זה נלמד כבר מפסוק בתורה, שבו שרו של עשיו אמר ליעקב (בראשית ל"ב ל'): "למה זה תשאל לשמי" – כלומר אין ליצר שם קבוע, אלא הוא לובש צורות שונות בהתאם לאדם אותו הוא מנסה להפיל היצר הרע לובש זהות שונה בהתאם לאדם אותו רוצה להפיל.
לנו, בעלי התשובה, יש יתרון מסוים, בכך שהכרנו ונוכחנו בחיי הבל וריקנות. היינו שם, ובחרנו לצאת משם, ולכן קל לנו לזהות ולסלוד מעולם התאוות הזול.
אבל דוקא אותן מעלות של מסירות הנפש וההכרה בהבלי העולם, טומנות בחובן את הבעיה העצומה שכולנו נופלים בה: היצר הרע לא מנסה להפיל אותנו בתאוות הפשוטות. למרבה הפלא, זהותו של היצר הרע של החוזרים בתשובה רבים – הוא יצר הרע דתי. הוא סומך על כך שקשה לנו לסמוך על עברנו ועל נסיון חיינו, שהרי בבת אחת התגלה לנו שעלינו לבחון מחדש הכל. ולכן אנו פחות מודעים ליכולתנו ולצרכינו, ואז בא היצר ומנסה לדחוף אותנו קדימה, לדרגות קדושה והתמדה מוגזמות, במטרה שלבסוף ניפול ונישבר, או שבני הבית יפלו וישברו, על ידי כך שליבנו ירגיש שהוא לא מקבל את הנאותיו הבסיסיות. וכמו שכתב בעל חובות הלבבות (בסוף סיפרו) שלעתים, "הפלגת השמן שבנר – היא סיבת כיבויו".
יסוד זה [של יצר הרע דתי] מבואר כבר בחפץ חיים (בקונטרס "דבר בעתו", שער ההתחזקות פי"ב) וז"ל: אמרו חז"ל (ברכות ס"א א'): 'יצר הרע דומה לזבוב, ויושב על שני מפתחי הלב'. ורצונם לומר, שהוא אינו יושב רק לשמאלו, להסית את האדם לעבירה לבד, שאם כן היה האדם מכיר בו. אלא שלפעמים בערמתו, הוא פונה עצמו לצד ימין, לחזק לב האדם לאיזה מידה טובה בהפרזה גדולה הרבה יותר מכפי כוחו, כדי לתפסו על ידי זה אחר כך, ולהסיתו מן המידה ההיא לגמרי. וכגון בלימוד תורה, כשהוא רואה לאיש שנפשו חשקה בתורה, ואי אפשר לו לפתותו שיבטל מלימודו – הרי הוא מפתהו שיתחזק עוד יותר ויותר, יומם ולילה ממש, ולא לשמור את נפשו כלל, עד שהוא מחליש כוחו, ואינו יכול אחר כך כלל ללמוד. וכן כהאי גוונא בשארי מידות קדושות. ובאמת, דרך התורה הוא דרך הממוצע, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות, עכ"ל החפץ חיים.
וגם בספר מכתב מאליהו (ח"ג דף רצ"ד) כתב על זו הדרך, וז"ל: דרכו של יצר הרע היא לגרום לנו לעתים לחשוב שאנו יכולים להתעלות על ידי השקעת כוחות בדרגות קדושה עליונות. ובכך היצר מסמא את עינינו מלהקדיש את הכוחות הראויים לפיוס הגוף. ומעשים כגון אלה לא יכולים להוביל לקירוב לה' ולא לעליה אמיתית. ואדרבא, לרוב זה תחבולת היצר להשביענו בדקדוקי מצוות כדי להסיח דעתנו מהענינים העיקריים אשר לדאבוננו אנו נכשלים כל כך בהם, עכ"ל.
בכך שהיצר דוחף את האדם קדימה מעבר למקומו, הוא מרויח שהלב מפסיק לשתף פעולה, והתוצאה העגומה היא שהפנימיות לא מתעלה. וכאשר מגיעים מצבי לחץ ומשבר, אין לו ולמשפחתו כוחות נפשיים לעמוד בהם.
כי כאמור, לא די בידיעות השכליות – צריך גם להשיב את חיי התורה אל הלב. והידיעות וההכרח השכלי שהתורה אמת וכל מה שלימדו אותנו בסמינרים – הכל נכון לשכל, לשלב הראשון. אבל כדי שנצליח לבנות בסיס איתן של אמונה, שרק כך נוכל להחזיק מעמד גם בתקופת משבר, רק כך נוכל לחנך את ילדינו באמת לאהבת תורה ואהבת המצוות, לכך צריך שגם הלב יהיה שותף – ובכך שהאדם רץ קדימה הוא אמנם מרגיש צדיק – אבל ליבו הולך ומתנתק ממנו!
כל כך כואב הלב לראות כיצד בעל תשובה שמסר נפש ועזב עולם, לא מצליח למצוא בדרכו החדשה לא אושר ולא את עצם קירבת ה' – שבעבורה חזר בתשובה. ומגיע שלב שבו הוא בעצמו מתחיל להיות מודע למצבו העגום, בעיקר בזמן של חיכוכים עם המשפחה, שהוא מספר שברוך השם הכל נפלא – ובתוכו מרגיש ההיפך. והוא אינו מודע לכך שאם יכיר את היצר הרע של עצמו, הוא יוכל להתמודד איתו ובאמת להתעלות, באמת להגיע לחיים של אושר, אבל היצר עליו מדברים בדרשות ההתחזקות הוא יצר אחר, ולכן הוא בכלל לא יודע שיש גם כזה סוג של יצר הרע, ולכן גם לא יודע שהוא צריך להילחם איתו, ודומה לחייל היוצא לקרב ליירט מטוס, וכלי הנשק שקיבל הוא רובה – והנשק לא מתאים והוא חשוף בחזית.
ולכן ההתעלמות מהרבדים ה"חילוניים" שלנו היא הרסנית. אם לא נצליח להחזיר באמת גם אותם בתשובה, אז כל המגדל המרשים שאנו בונים עומד באויר, בלי יסוד. אסור לבעל התשובה לשכוח את רבדיו הפנימיים והחבויים, אשר גם הם צריכים הכרה, והם שונים מאותם רבדים שיש לאדם שגדל מילדות במציאות של אמונה ושל חברה שומרת מצוות.
ויסוד זה נרמז בפסוק (משלי י"ב י'): "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", כי אם הוא לא יכיר אותם, התקדמותו הרוחנית תהיה מזויפת, כי הוא לא יתמודד ויתעמת עם החילוני שבו, אלא יחיה בבועה דמיונית שבה הוא מרשים את הרב בשאלות למדניות אבל אי שם בתוך תוכו הלב מתנתק ונשאר רחוק וזר.
מקום נוסף שבו מבואר יסוד מוכרח זה הוא בגמרא במסכת ברכות (דף ז'). הגמרא מביאה את הפסוק שנאמר על בלעם "יודע דעת עליון", וקובעת שזה אינו אמת, בלעם לא באמת יודע דעת עליון. ומניין לגמרא שזה בלתי אפשרי? הטיעון של הגמרא הוא – 'השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע'? כלומר אם את דעת בהמתו אינו יודע, היתכן שידע דעת עליון? לכאורה טיעון זה אינו מובן כלל, כי אדם היודע דעת עליון לא אמור להתעסק עם זוטות כמו דעת בהמתו. אלא הגמרא כאן באה ללמדנו יסוד גדול, שמי שלא מכיר את בהמתו, כלומר את כליו הגשמיים – ודאי שלא יוכל להגיע להשגות רוחניות.
לסיכום, חזרה בתשובה אינה כניסה לחברה מסויימת, לבישת בגד מסויים או שילוב עשיית מצוות מסוימות בלבד. זה חיצוני. עיקר התשובה הוא שינוי פנימי, וזה מחייב קודם כל שנכיר את עצמנו ושנחזיר בתשובה גם את הרבדים היותר פנימיים שלנו. רק זו הדרך לעלייה רוחנית אמיתית.
טלפון: 
מייל: לחץ
מאמר מאוד יפה 🙂