מאת: הרב ישראל קושמרסקי
–
איך זה פתאום קרה ?!?!
בדורנו, דור תהפוכות, אנו נתקלים לא מעט בתופעה מצערת. ילדים טהורים מבתים טובים, נעטפים בטלית לאחר גזיזת שערותיהם, ומובלים לבית רבן בגיל שלוש, שם מלקקים הם את הדבש מעל אותיות האל"ף בי"ת הקדושות, ונשארים שם לשנן וללמוד מא"ב ועד משנה וגם גמרא בשנים המאוחרות יותר, בחשק ושמחה בקדושה וטהרה. הכל נראה כה טהור וטוב. ופתאום בגילאי העשרה במוקדם או במאוחר, אחד מתוך הקבוצה, ללא הודעה מוקדמת, נוטש הכל. משיל את אותם פיאות וציציות שעטו עליו הוריו בינקותו, פונה להם עורף, ובוחר בעולם אחר. למה? מדוע? ובעיקר, איך? איך זה קורה? הרי הוא כחבריו שתו מאותה באר, וחבשו אותו ספסל, ומדוע ואיך לפתע פתאום, פונה לו אותו אחד למקום אחר ??
יש התולים זאת, בתכונותיו המסוימות והספציפיות של אותו נער, של הבית, של ההורים, של המחנכים, ועוד. ויש הפוכרים ידים ומפטירים "אינטרנט" ! גזירת שמד ! אז מבלי לערער על היבטים חשובים אלו, האם אפשר לנסות לחשוב, לפחות במשולב, בעוד כיוון נוסף ? אולי דווקא באותה צורת חינוך טהורה שקיבל אותו נער יחד עם חבריו טמונה התשובה, איך, איך לא ידענו קודם?
לפנינו דברים שכתב גאון בישראל, מנהיג ענק בדורו, ומחנך דגול, הגאון הצדיק הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל. בפירושו המפורסם לתורה על פרשתנו פרשת תולדות, (לפי "תרגום חדש" בהוצאת קרן ברייער ניו יורק), מלבד שינויי עריכה קלים (ההדגשות שלנו) לא נגענו בלשונו המוזהבת. אין צורך להוסיף במילים, הם מדברות בעד עצמם, וכאילו נכתבו לימינו אנו.
"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים".
חז"ל לעולם אינם נמנעים מלהצביע לנו על החסרונות, קטנים כגדולים, של האבות. ודווקא בכך הם מגדילים ומפארים את התורה ומאדירים את הלקח שהיא מלמדת אותנו. גם בפסוק זה ישנה הערה של חז"ל הרומזת שהניגוד העמוק בין שני נכדי אברהם נגרם לא רק בשל נטיותיהם הטבעיות, אלא גם מחמת דרך חינוכם (בראשית רבה סג, י).
כל עוד היו קטנים, אף אחד לא העניק תשומת לב להבדלים שהיו קיימים בפנימיותם (כמתבאר לעיל בפסוקים המתארים את לידתם), נתנו להם אותו גידול ואותו חינוך. ישנו כלל גדול בחינוך, "חנוך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו'). כל ילד צריך להדריך ולכוון כפי הדרך שמיועדת במיוחד עבורו, אותה הדרך המתאימה לתכונות ולנטיות החבויות במעמקי אישיותו. וכך צריך לחנכו, הן כאדם והן כיהודי. התפקיד היהודי הגדול, ביסודו אחד הוא, אך הדרכים לקיימו הן רבות ושונות, כשם שתכונות האופי האנושיות ודרכי החיים הן רבות ושונות.
כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, הוא ראה בהם את שבטי ישראל העתידיים, עמדו לנגד עיניו לא רק כהנים ומורי הוראה. עומדים היו מסביבו שבט הלויים, שבט המלכות, שבט הסוחרים, שבט האיכרים ושבט הלוחמים. עומדת היתה לנגד עיניו האומה כולה, על כל תכונותיה הרבות ודרכי התפתחותה השונות. והוא בירך את כולם "איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מט, כח), כל אחד לפי תכונותיו המיוחדות. שכן הברית שכרת ה' עם אברהם מיועדת לאומה בריאה, שלימה, ומלאת חיים. תכלית הברית היא לבנות חיים לאומיים שלמים על כל צורותיהם השונות, והכל למען התפקיד האחד והגדול "לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הכח והאומץ ומצאו שם את גיבוריהם בעבודת ה', לא פחות מהמחשבה והרגש. וכל העם, איש איש באומנתו ובמשלח ידו, ימלא את התפקיד המשותף האחד והגדול.
דווקא משום כך, צריך לגדל כל ילד "על פי דרכו". ולחנך אותו למטרה האחת הגדולה, כפי דרכו המיוחדת לו, ובהתאם לכוחותיו, צורת חינוך שתושיב תלמיד כיעקב ותלמיד כעשו על ספסל לימודים אחד, באותו סדר יום ובאותה דרך לימוד, ותגדל את שניהם לחיי לימוד ומחשבה, סופה שתקלקל אחד מהם. ה"יעקב" ישאב מבאר החכמה בעניין וחשק הולכים וגוברים, ואילו ה"עשו" רק יצפה ליום שבו יוכל להשליך את הספרים הישנים, ואיתם יחד שליחות חיים גדולה, שעליה למד באופן חד צדדי, ובדרך דוחה המנוגדת לטבעו.
אילו היו חוקרים לעומק טבעיהם של הנערים. אילו שאלו את עצמם בשלב מוקדם, איך יכול אפילו אחד כעשו – עם כל הכוח, והכישרונות, והאומץ הרדומים בו – להטות שכם לעבודת ה', הרי שאז הגיבור לעתיד לא היה הופך ל"גבור ציד" אלא ל"גבור לפני ה'" אמיתי. יעקב ועשו, למרות טבעיהם השונים, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם. כבר מזמן מוקדם הייתה באה חרב עשו בברית עם רוח יעקב, ומי יודע לאן היו פונים דברי ימי העולם. אך לא כך היה. "ויגדלו הנערים": רק לאחר שהבנים גדלו ונהפכו לאנשים, הופתעו כולם לגלות, ששני האחים, שמרחם אחד יצאו, ואשר קיבלו את אותה השגחה, התחנכו באותה הדרך, ולמדו אותם לימודים, היו כה שונים בטבעיהם ובפעולותיהם.
אך לא זו בלבד, עשו היה לצייד מומחה, הוא ידע את אמנות השליטה העצמית, לטמון פח, ואז לחכות בסבלנות לשעת הכושר. דרך החינוך שלו, אשר הייתה כה מנוגדת לטבעו (לא הצליחה לשנות אותו) אלא רק הדחיקה את טבעו האמיתי לפי שעה וכפתה עליו דווקא לפתח סבלנות, ואת היכולת לחכות עד לשעת הכושר. אלה היו הדברים שעשו אותו ל"איש שדה". דווקא משום שאנסו אותו לחבוש את ספסל בית המדרש, לכן עתה מאס בכל והיה כולו "איש שדה". ע"כ לשונו.
ובכן מה? מה עלינו לעשות? שאלה טובה. אמר החכם: ידיעת הבעיה חצי פתרונה. ראשית עלינו להתבונן, לפתח דיון, ורב שיח ללא מורא. בתקווה שחציה השני יבא בעקבותיה ….
תמונה: באדיבות הצלם דוד דנברג. 0527692048 Danberg2048@gmail.com
טלפון: 
מייל: לחץ
שלום,
הרב ישראל פתח פתח לדיון, כדאי שיגיבו כמה שיותר על המאמר, זה יהיה רווח נקי שלנו.
אני חושבת שבזמן הנערות הפיתויים החיצוניים גדלים מאד, ומספיק שיהיה לנער/ה (-אצל נערים יותר…) קושי מהותי מסוים אחד, שכבר יחפשו משהו אחר חדש מעניין יותר. במיוחד ילדי בעלי תשובה, כמו שאני חשבתי בזמן התיכון: ההורים שלי עזבו את החינוך של ההורים, יתכן וטעו… וה' ית' עזר לי, שהחלטתי להיות אובייקטיבית ולבדוק לעומק לפני ה"פרישה" ואין מה להתווכח מול עובדות חותכות של הכוזרי.
אך יש כאלו שהפיתויים גדולים כל כך שזה לא יועיל כמו שהרב אביחי כהן אמר, שעזב את הישיבה וזנח הכל, כי הוא שאל שאלות קשות באמונה ולא קיבל תשובות, ואז ציין שגם אם היו עונים לו הוא לא היה מקבל, כיון שכבר הגירויים החיצוניים היו חזקים ביותר. (יש לו הסבר נרחב מדוע צפות שאלות בגיל זה אפשר לראות בהידברות בראיון בכיוון אחר עם דודו כהן)
סביבה-חברה נעימה וטובה (גם לכיופים…) ועיקרי אמונה מבוססים יהיה זה תריס בפני שאלות וספקות.
להגיע לכך זה לא קל אך צריך שיהיה טעם טוב בקיום המצוות והבנה שכלית למה אנחנו מקיימים, ואז הם שלמים עם דרכם ואינם מחפשים דרך אחרת.
תודה רבה על המאמר, ובכלל על האתר….
מדהים שמה שהיה הוא שיהיה. כדאי להתייחס ברצינות ולחשוב באופן מעשי איך חונכים לנערים על פי דרכם.
כדאי לפרסם מאמר עם סימנים מקדימים שאמורים להדליק נורה אדומה אצל ההורים לפני שזה קורה. הבעיה העיקרית(מנסיון) שאף אחד לא מאמין שזה אכן קורה לו באמת ומעדיפים לחשוב שזה משבר חולף, במיוחד אם מדובר בילדים חכמים שמצליחים בלימוד עד הרגע האחרון. כדאי מאוד להתייחס ברצינות לסימנים שלפני כי אחר כך התפילות הן רק שיחזור להיות יהודי כשר ובריא בנפשו.
בפורום "אוצר החכמה" כתב מישהו:
כתב לי ת"ח גאון וצדיק שליט"א:
כבודו של הרשר"ה במקומו מונח, אבל מכיון שאין שום מקור בחז"ל שכותב דבר כזה ["מאשים" את יצחק ורבקה בחינוך שווה, ושזה גרם לתוצאה] ממילא פשוט שאסור לנו לאומרם מעצמנו, וודאי ניחא לרשר"ה בגנזי מרומים שהיו נמחקים דברים אלו ולא נדפסים בספרו, ולא ניחא ליה דיתאמר משמיה.
[ובאמת שעצם הרעיון שכותב נכון וברור וחשוב ביותר, ואפשר לדרשנים ולספרי חינוך לכותבו לכשעצמו, מבלי לערב את אבותינו הקדושים בענין.]" עכ"ל.
מה דעתכם?
עשיו, מתוך השטחיות שנוצרה בתפיסתו לגבי מהו דין ודקדוק מתוך הגעגוע הגדול לאביו (וכנראה גם צורת עבודתו), ישב באופן מוגזם מטבעו, מול התורה, וזה אולי מה שכתב הרש"ר הירש, שעליהם היה, לפי רמתם וכוחם העצום, על אף כח הרמאות הגדול של עשיו, לשים לב לענין יותר, ולהרחיק את עשיו קצת יותר מספסל הלימודים, אפילו ע"י רידוי, כדי לא לגרום לו לתוצאה שלאחרי.
ואולי גם בכלל אין בדברי המדרש והרש"ר טענה על יצחק אבינו, ובכלל עשה יצחק כל מה שיכל כדי לנסות למנוע את הדבר, ואינני יודע כלל, אולי לא היה במקרה ההוא ברירה אלא לא לרדות, אלא התורה מלמדת אותנו מוסר, שבמקרים דומים כן נרדה בבן שיש לו נגיעת יתר לאביו.