רבינו יתרו

כבעל תשובה, אני כל פעם מתפעל מחדש מיתרו, וחושב שיש בפרשה שלנו כמה לימודים שממש נכתבו עבורנו, בעלי התשובה.

לימוד ראשון – ויחד יתרו. שמחה או הצטמרר?

כאשר משה סיפר ליתרו על אובדן מצרים, התגובה של יתרו היתה: "ויחד יתרו". בביאור המילה "ויחד" יש מחלוקת לכאורה בין הפשט לבין הדרש שרש"י מביא. הפשט הפשוט, שיתרו שמח. זה הגיוני. הוא בצד של הטובים. הוא מכיר היטב את רוע לבבם של המצרים ולכן שמח במפלתם. ולמרות זאת חז"ל דורשים שנעשה בשרו חידודים חידודים, וזו סתירה כואבת. מה תכלס', האם הוא שמח או הצטמרר?

חז"ל למדו מפה הלכה שאסור לבזות גויים בפני גר צדק עד עשרה דורות. ושוב אותה תמיהה. גר צדק הכיר בהבלי העולם ובחר לעזוב אותם. הוא כבר לא שם. אז למה למען השם אסור לבזות גויים בפניו?

כנראה שהתשובה לסתירה הזאת היא יסוד עמוק בנפש האדם. האדם יצור מורכב. יש רבדים שיכולים לשמוח ולהצטער בעת ובעונה אחת. כל מי שחיתן ילד או ילדה מכיר את זה. מצד אחד אתה מאד שמח, מצד שני אתה בוכה. וזה לא סותר, זה משלים.

עבורנו, בעלי התשובה, יש כאן לקח עצום. גם אנו דומים מבחינה מסוימת לגרים, כיון שבחרנו לעזוב את נוף מולדתנו ולהתחבר לעולם אחר. מצד אחד, אנו בחרנו, עמדנו על דעתנו, וכבעלי בחירה אנו חזקים ומוסרי נפש. אבל מצד שני גם בנו יש רבדים שעדיין נעשים חידודים חידודים בגלל שייכותם לעולמות אחרים. אי אפשר לעשות פירמוט לעבר. אי אפשר למחוק 'גירסא דינקותא', וגם בזה יש השלכות הלכתיות למי ש'טעם טעם חטא', או התרגל לדברים מסוימים. לדוגמא, מבזבזים כספי צדקה למי שהתרגל להיות בסטטוס של 'סוס לרכב עליו'. לא מזלזלים ולא מוחקים את העבר. הגעגועים לקישואים ולאבטיחים הם רגש שדורש התיחסות. לא התרפקות נוסטלגית תמידית אבל גם לא התעלמות. התיחסות. לדעת למצוא את שביל הזהב, למצוא תחליפי היתר. כי בלי זה, אותם רבדים שנעשים חידודים חידודים לא יעלמו, הם עלולים לחכות לרגע משבר ואז להסתער ולמצוא אותנו מופתעים ולא מוכנים.

לימוד שני – "עתה ידעתי כי גדול ה'" רש"י (בשם חז"ל) מגלה לנו, שיתרו הכיר בכל עבודת כוכבים שבעולם שלא הניח עבודת כוכבים שלא עבדה. מה היה הדחף הפנימי הגדול שהיה ליתרו, שמכח דחף זה סובב בכל העולם לבדוק כל סוג של עבודה זרה? הרב שוורץ, מחבר הספר 'בלבבי משכן אבנה' שואל את זה ומתרץ, את התרוץ היסודי כל כך, שיש באדם כח החיפוש, שנובע מכח הנשמה הטהורה בקרבו, וכמו שכתב המסילת ישרים בשם המדרש (קהלת רבה ו): "וגם הנפש לא תמלא" – משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים וכו', והנה אדם שכח הגוף הוא השולט אצלו, נמשך באופן טבעי רוב הזמן לחומר. שכח הנשמה שולט בו, באופן טבעי נמשך לרוחניות. אדם שתשוקתו לחומר, תפקידו וחובתו בעולמו, להפוך את ה"בעל הבית" אצלו. כלומר, במקום שהגוף ישלוט, תפקידו שהנשמה תשלוט. וא"כ, זה מקור הדחף הפנימי של יתרו לחפש את האמת בכל העולם. "האם גם בנו קיים כח זה כיתרו? ודאי וודאי שכן! זה הכח שגרם לנו לחזור בתשובה. זה הכח שגרם לנו לחפש. מה קורה אם הכח הזה עכשיו? האם הוא בפנסיה, מסופק מכך שהסטטוס שלנו הוא "בעלי תשובה" או שמא אפשר עדיין לחזור ולהפעיל אותו, למרות שבינתיים עברנו מה שעברנו, התבגרנו, התפכחנו. אבל הכח הזה עדיין זמין להמשך החיפוש, איה fine tuning הכרחי ונצרך.

לימוד שלישי – "והיית לנו לעינים". יתרו מגיע למחנה ה'. עם קדוש שמונחה על ידי עמוד אש וענן ומונהג על ידי משה רבינו בכבודו ובעצמו. אין ספק שדרושה כאן התבטלות ולימוד. ואין ספק שיתרו אכן התבטל ולמד. אבל – לא לגמרי. הוא נבין שיש לו תובנות שאותם אסור לו למחוק, עליו לשתף. הוא בא למשה עם ביקורת: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה". זה לא סתם משפט (שנפוץ בין חתנים לחמיהם). זה ביקורת אמיתית. הוא הוגה את רעיון שרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות. הוא נותן למשה עצות בהנהגת העם. איזה אומץ. ולא סתם עצות – משה רבינו מקבל את דעתו.

גם כאן יש לימוד עצום עבורנו. באנו לחברה בעלת מסורת של אלפי שנה מדור לדור, לכאורה צריך לשתוק ולקבל. ובאמת יש הרבה מה ללמוד ולקבל. אבל אסור להשתיק לגמרי את עצמנו. יש לנו כל כך הרבה גם מה לתת ולתרום. זה גבול מאד חמקמק ודינמי, אבל זה אולי אתגר חיינו. למצוא אפיקי ביטוי יעילים ומכבדים, חכמים ובונים, להביא את עצמנו לעולם התורה. רק כך נצליח גם אנו, לעשות את שליחותנו ההיסטורית ולהפיח בעם ה' רעננות וחיבור. להיות באמת גשר בין חלקי העם המקוטב. למצוא פתרונות יצירתיים לשילוב בין מסורת לעולם מודרני. לא להשתיק את מה שבנו. כמו רבינו יתרו.

שבת שלום

צילום מקורי: גלית אוארבך