שאלה – אני מרגיש שעבדו עלי

ש. בזמן לימודי בישיבה חזרו לי שוב ושוב על ענין ביטול האגו, התבטלות. חזרו לי עשרות ומאות פעמים על הוורט ש"אנכי" עומד בין ה' וביניכם, שהאנכי הוא החוצץ בין ה לבינינו וחייבים לבטלו, והדרך לעשות זאת היא ביטול מוחלט של מודעות והתבוננות עצמית והישמעות מוחלטת לדברי רבני הישיבה שכלל לא הכירו אותי באמת. עברו מאז כבר כמה שנים, בזמן הזה נפלתי למשבר, מצאתי את דרכי חזרה, דרך שכוללת הרבה התבוננות ושילוב מאוזן של האישיות שלי. אני רואה באתר פה הרבה מאמרים שממחישים לי עד כמה הסיפור שלי לא כזה יוצא דופן, ושהרבה בעלי תשובה עוברים משבר כזה, אבל זה לא מנחם אותי. להיפך. אני מרגיש שעבדו עלי, ושאת הכלי הכי יעיל שלי להתקרב לה' באמת לקחו לי. מה עושים עם התחושה הזאת?

ת. קודם כל אני באמת שמח שמצאת דרך מאוזנת שאתה שלם איתה. אבל אני חושב שבזה כדאי להתמקד ולא במרירות מלנכולית על טעויות העבר. יש כאן מוקש אמיתי שכדאי להיות מודעים אליו. יתכן שהמשבר הזה הוא סוג של פצע בלתי נמנע במעבר הזהות המטלטל שעובר בעל תשובה, אבל מטרת העחאת הדברים לא היתה מתוך מטרה להפוך את זה לשיח של קרבנות. אני מאמין שגם אם העשו טעויות של הדרכה לא נכונה, אני לא חושב שנכון לדוש בהם. אם מותר לי להמשיך להשתמש במשל הפצע הבלתי נמנע הזה, הייתי אומר שאתה נמצא כעת בשלב של הוצאת המוגלה, שזה שלב שחייב להיות זמני. צריך לחבוש ולעבור הלאה. לא להמשיך לשחק עם המוגלה. זה לא מועיל. ואנסה לפרט.
נתחיל דוקא בפסוק שציטטת, בו משה רבינו ע"ה אומר לעם ישראל: "אנכי עומד בין ה' לביניכם". רבותינו דרשו דרשות שונות על הפסוק. הדרשות האלו אינן רק וורטים. הן כולן דברי אלקים חיים נכונים ואמיתיים, רק שצריך להבין את הגבול הנכון של כל אחד מהם ביחס אל החיים שלנו.

אחד הלימודים שנלמדים מהפסוק (מובא בספר מאור ושמש, פרשת ואתחנן) הוא שהאגו חוצץ בין האלקים לבינינו. או כלשון הרב מזלאטשטוב: מי שמחזיק עצמו שהוא מעולה במידה מסוימת והוא במדרגת יש, הרי הוא יוצר מסך שחוצץ בינו לבין הקב"ה. אני חושב שכולנו מכירים אנשים או מצבים שמייצגים את העיוות הזה בו אגו ומידות רעות מונעות מבני אדם להקשיב לדבר ה' ולהתקרב אליו. אני מבין לגמרי מדוע מהמקום שבו אתה נמצא כעת יש בזה משהו שמקומם אותך, אבל זה יסוד חשוב שהתעלמות ממנו או הקטנת ערכו היא גם טעות, לא פחות חמורה.

אין ספק שהדרכת בעלי תשובה היא עסק מסובך. וגם עסק שאין בו ממש מסורת ברורה. יש מדריכים שמדגישים יותר את ענין ההתבטלות, ויש כאלה שפחות. אני מסכים איתך שיש הרבה נזקים כאשר מדחיקים את האישיות ואת צרכי הנפש. אפילו מכספי צדקה מבזבזים ממון לסוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו למי שהורגל בכך. אבל יתכן גם שבמידה מסוימת ההזנחה של צרכים אלה היא בלתי נמנעת בשלבים הראשונים של התשובה. יש להרבה בעלי תשובה נטיה להימשך למדריכים כאלה, ואותם מדריכים פחות מעורבים בשלבים הבאים שעוברים על בעלי התשובה ולכן הם לא נותנים דגשים נצרכים לשלבים הבאים.

כבני אדם, הכלים שלנו לברר אמת הם תמיד מוגבלים, ולכן אין לנו דרך לדעת מה היה קורה אילו היינו בוחרים בדרכים אחרות. יש כלל שאומר שכל דבר נמדד לא בצורה אוביקטיבית אלא תמיד ביחס לאלטרנטיבה, ביחס לחלופות. במקור, זה יסוד מעולם הכלכלה, אבל הוא נכון בכל תחומי החיים, אבל בחיים האמיתיים קשה לדעת את הסיפור של האלטרנטיבות, של הדרכים שבהן לא בחרנו. אני יכול לשתף אותך שמהזוית שלי, כאחד שמכיר סיפורים של בעלי תשובה מכל מיני מגזרים שניסו כל מיני דרכים, אין דרך אחת מושלמת שחסינה משיבושים וסיכונים. הכשלונות שבכל דרך הן בלתי נמנעות. שלא תטעה – אני לא בא לתת הסכמה לדרך שבה הודרכת. אני מסכים איתך שהדגשת ענין ההתבטלות הוא בעייתי. מצד שני, גם כאשר ההדגשים הם שונים לגמרי, כמו שמצוי במגזרים אחרים – עדיין לא מצליחים לברוח מהתופעות של תחושת המשבר שאתה מציין, אם כי מסיבות שונות ולפעמים אפילו הפוכות.

אז כנראה שבאמת אין ברירה אלא לעשות חילוק חד בין הנהגה לכתחילה לבין דיעבד. לכתחילה, כשמדובר על הדרכת אחרים, לא נחזור על הדרכות שנראות לנו לא נכונות (ונשאף לשתף פעולה להגביר ידע בענין דרך הדרכה נכונה ומאוזנת). אבל בדיעבד – חייבים להבין שא-ל דעות, הטוב והמטיב, דאג לנו למסלול שהכי מתאים לנו, לתיקונים שהיינו צריכים לעבור, לתובנות שהיינו צריכים לרכוש, והנה, הוא גם זיכה אותנו להתפכח. ויתכן שבעתיד עוד תגלה כמה חשובים ומשמעותיים היו הכלים שרכשת בדרך. אולי זה יעזור לך בעתיד עם ילדיך או תלמידיך, ואולי זה יאפשר לך להיזהר ממדריכים אחרים. אי אפשר לדעת כבר מראש איך כל מעגל בחיים יסגר. בדרך היו טעויות, חלקן בלתי הפיכות. אבל הכניסה לעולם של הטחת האשמות לא הולך לשפר את המצב. להיפך. ולכן צריך לגייס משאבי אמונה ולהתקדם הלאה.

אני מצאתי נחמה בכך שראיתי שזה מהלך רוחני קבוע. אפילו עם ישראל, כשיצא ממצרים, קיבל אורות גבוהים מעבר לדרגתם בהתחלה, ואחר כך נדרש לעשות עבודה פנימית להתעלות, במהלך מייגע שכלל הרבה התכתבות עם רבדים פנימיים לא מתוקנים שהתגעגעו לאבטיחים ולקישואים. ככה זה. זאת דרך העליה. היא תהליכית, ספירלית ויש בה גם ירידות הכרחיות. כך היה לעם ישראל במדבר, כך בדיוק קורה גם לנו. גם בנו מתגלים עם הזמן רבדים לא מתוקנים וזה תפקידנו כעת. להתקדם.

אני שמח שאתה בעצמך מציין שאתה מחפש את הקירבה לקב"ה. זה באמת הפתרון. לפתור את כל הבעיות בעולם אי אפשר. אבל ללמוד לחיות גם במציאות לא מושלמת זה בכוחנו. אז נעשו טעויות. אבל ברגע הנתון הזה אפשר לבחור לא להיתקע אלא להסתכל קדימה, באמונה, לדעת שנקודת המוצא לא בשליטתנו אבל לאיפה הולכים מכאן זה כן בשליטתנו. אפשר למנף את המצב הגרוע ביותר לדביקות בקב"ה (ושוב – זה בכלל לא סותר שלכתחילה צריך להימנע בכל הכח מלהגיע למצב כזה). אז אם באמת אתה מחפש כלים לקירבת ה', אז הנה, יש פה לימון שאפשר להפוך ללימונדה, מצב לא פשוט שאפשר למנף, ולמרות כל הקושי האמיתי – לקדם ולהתעלות.

בהצלחה

***צילום: גלית אוארבך

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר