וידיאו: אביתר בנאי מדבר (ושר) על תהליך התשובה שלו

"חזרתי בתשובה לפני אחת עשרה שנה בדירה בתל אביב. הייתי הולך לשיעורים בסיפורי מעשיות של הרב עופר גיסין ברחוב שיינקין. פרקי אבות, מסילת ישרים, הרב גיסין, אלה היו המפגשים הראשונים שלי עם היהדות. ואז, ברוך השם, פגשתי את אשתי ועברנו לרמת גן ואחר כך לבני ברק. גרנו בבני ברק ארבע שנים.

בבני ברק לימדו אותי שאני צריך להוציא את הפסנתר מהבית. כל פעם שזממתי את המעשה, הפסנתר הסתכל עלי בגיחוך. הוא אמר לי: 'אתה יכול להוציא כל מיני דברים, אבל אני כבד מידי. אני נטוע עמוק מידי בלב שלך. אנחנו יוצאים יחד לכל מקום, איפה שאתה תלך אני בא גם כן'. אז נכנעתי לו באיזהו שלב. אבל אמרתי לו: 'בסדר, אבל בוא נעבוד על זה. נעבוד על הקשר'. אז הוא אמר: 'בשמחה'.

'יומנים נשרפים, אותיות פורחות באויר'

 

יש בעלי תשובה, כמוני, שיכולים לעשות בתחילת התשובה שלהם מעשים חריפים מידי, לא מאוזנים. אולי זה חלק מתנועה של תשובה, יש בתשובה צד כזה, שאתה קופץ איזה באנג'י מטורף, ועל הדרך אתה עושה דברים שהם יכולים להיות חריפים מידי, גם לעצמך. מצד שני, אולי צריך לעשות אותם. השיר 'יומנים נשרפים' מספר על זה, כמו שזה נשמע. שרפתי את היומנים, תמונות, אלבומים, דיסקים.
הלכתי לרב מרדכי אויירבך, הרב של קהילת בעלי התשובה בתל אביב וסיפרתי לו שעשיתי את זה. והוא אמר לי שלא טוב עשיתי. לא עושים ככה. בלי מכות. זה הרעיון באופן כללי.

'את רוב הדברים העברתי, נשאר רק עוד ארגז אחד. כדי להרים אותו, אני צריך עזרה, שמיימית'

 

הלכתי לרב משה שפירא מירושלים, והוא אמר לי דברים פשוטים וברורים שעשו אותי כל כך שמח. שאדם צריך להקשיב לכשרונות שלו, וליכולות שלו, ולמצות אותם, להוציא אותם מכוח אל הפועל. אין כשרונות שהם אסורים. להגיד שלעשות מוסיקה זה דבר לא טוב או דברים כאלה, שתכלית חייו של כל יהודי זה לשבת ללמוד תורה מבוקר עד הערב, זה ודאי לא נכון. צריך ודאי להתקדש ולזכות ליותר יראת שמים, כי זה מביא שמחה ומממש את התכלית, אבל ודאי שגם היחוד שלך הפרטי, כל אדם הוא כל כך מיוחד בכשרונותיו וביכולות שלו, שכנראה גם זו דרך לגלות את הקב"ה בעולם על ידי זה שאני אמצה את כשרונותי.

הוא אמר לי: הקב"ה עשה את האדם ישר. שמו אותך במציאות כזו שאתה מנגן, אתה כותב, אנשים רוצים לשמוע. יש סביבך את כל המכשירים והכלים שמאפשרים לך לעשות את זה, אז אתה בא ושואל: האם אני צריך לעשות את זה או לא?. אתה כאילו בא להתחכם על החיים, על הקב"ה, להתחכם על מה שהמציאות מציעה לך. המציאות מדברת איתך: אתה טוב בזה, אתה יכול לעשות את זה, סימן שאתה צריך לעשות את זה. הייתי המום ממה שהרב שפירא אמר לי. הייתי בטוח שאם אני רוצה את האמת אני צריך להפסיק לנגן. איך שיצאתי מהפגישה התקשרתי לרב גיסין. הוא מאד שמח אתי.

'כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהשתניתי. השינוי היה מהיר מידי וחיצוני. כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שאתה סולח. ועכשיו צריך לנשום את זה פנימה באמת, באמונה'

 

זה דבר יפה שאנחנו, בעלי התשובה, לא נעקרים מהמציאות שלנו, מההוויה שלנו, מהנטיות והיכולות שלנו. אני כל כך אוהב ומזדהה עם דברים שעשיתי, עם כל כך הרבה אנשים שהם לא בקטע (של התשובה), שאני אוהב אותם, הם חברים שלי. אז אני חושב שיש בזה דבר נפלא ובריא ונכון כשלא נעקרים, שלא נהיים פתאום מוזרים כאלה שלא לוקחים חלק. אני חושב שיש בזה בשורה. המציאות שאנחנו נמצאים בה מעורבבת כל כך, שהגילויים של היופי מהדהדים בכל מקום. חיבור של אחדות, של אהבה.

המשכתי ועברתי לירושלים, ואני לומד כבר חמש שנים בכולל "בנייך ציון' של הרב חגי מזור. מצאתי, בינתיים לפחות, דרך נפלאה שמצליחה להכיל את כל המורכבות הזאת שאני נושא על כתפי. חיים של מוסיקאי פעיל בחברה הישראלית ולימוד תורה מידי יום, כמה שאני מצליח להתמיד. אני מרגיש שהמוסיקה שומרת על התורה במקום מאד כנה ופנימי ואישי, ומקרבת אותה אל הלב. מצד שני התורה נותנת למוסיקה עושר, רוחב, עומק, את האינסופיות שיש במוסיקה, וחירות.

אני חושב שזה דבר חשוב: להעתיק את מה שאנחנו לומדים לשפה של הלב, והשפה של הלב היא בינלאומית. זה מה שמפריע לי במוסיקה דתית, שהרבה פעמים זה ציטוטים של הרבה דברים שנשארים מחוץ לחויה הגלובלית. הרי ודאי שהתורה היא אמיתית בכל מקום, היא לא צריכה להיות רק בשפה הספציפית התורנית. כשאתה מצליח להעתיק את זה לשפה אישית שלך, זה כבר לא 'דתי', זה אנושי. נראה לי שזה מוטל עלינו בכל מקרה, גם אם אנחנו לא מפרסמים את זה, להעתיק את השפה של התורה לשפה שהיא אישית לכל אחד. אחרת זה נשאר בחוץ כזה, כל מיני דיבורים של אמת אבל האדם לא יודע מי הוא בכלל. השילוב של השניים הוא קשה, אבל הוא שילוב מנצח".

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר