כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שאתה סולח.

נכון שזה מדיסק ישן ונכון שהרבה מניני סליחות עברו בכותל מאז. אבל לאחרונה הולך ומתחדד לי עד כמה תופעות הלוואי של עולם התשובה, באופן פרדוקסלי – הם סביב חוסר האמונה בענין התשובה.

אנסה להסביר את עצמי בעזרת תיאור המאורעות שעברו עלי השבוע. באופן אישי.

השבוע קרה דבר היסטורי בעולם התשובה. עיתון ליטאי שמרני פרסם מאמר על קהילות חוזרים בתשובה. במושגים של העולם החרדי השמרני שכל כך עמל להישמר מחידושים ולשמר ולקדש את המסורת, יש כאן מהפכה. העולם הזה מכיר פתאום בעובדה שעבור חוזרים בתשובה כה רבים, יש פתרונות אחרים, מכילים יותר, מקבלים יותר מעבר לפתרון המוכר של היטמעות בעולם החרדי.

מחברת המאמר עשתה עבודה רצינית ביותר. היא ראיינה באריכות נציגים של כמה קהילות חוזרים בתשובה וגם אותי. הרב מזור מגבעת זאב, הרב גרינולד מחיפה. הכתבה מאוזנת ומסוייגת, לא מתימרת להצביע על פתרון אחד גורף לכל סוגי החוזרים בתשובה. הכתבה גם ממש לא מתימרת לומר שפתרון הקהילות הנפרדות הוא הפתרון של עולם התשובה. עולם התשובה רחב ומגוון מאד, ואין ספק שאין פתרון אחד כולל לכולם. אבל כבר אי אפשר לומר שההיטמעות בחברה החרדית מצליחה לכולם, והקשת מספיק רחבה ובעלת נסיון להכיל שילובים שונים של רמות היטמעות.

גם נציגי הקהילות שרואיינו דיברו כולם דיבורים כנים, כואבים, מאוזנים מפוכחים, שיש בהם גם בשורה עבור בעלי תשובה רבים. לא רק על בעיות, גם על נסיונות, לקחים במבט מפוכח ואופטימי. הובאו שם ציטוטים מגדולי ישראל על פתרונות כמו מגורים בקצה השכונה, קרוב למקוה ולמכולת, אבל מספיק רחוק שלא להיבלע ברחוב ולשמור על דעות ועצמאות מסוימת. הובאו שם דעות של ערי פריפריה שם של (בד"כ) יותר קבלה והכלה צד הקהילה התורנית שבמקום. ספקטרום רחב של אפשרויות, לקהל כה רחב של אנשים שצמאים לשמוע עליהם.

אולי לבעלי תשובה הותיקים אין חידוש אמיתי בדברים אלה, בנושא שנידון כאן הרבה, ובהצגת קהילות שונות כמו קהילת אביר יעקב בראשות הרב אוירבך תל אביב, קהילת בנייך ציון בראשות הרב חגי מזור מגבעת זאב ועוד. אבל בעיתון ליטאי שמרני זה חידוש. ולכן הכותבת השתמשה (כמקובל) בשם עט, עשתה מעשה אומנות לוליני בין כתיבה מקצועית וכנה שמשקפת את ראיונות העומק שעשתה, לבין זהירות שלא להישמע ביקורתית או לא מלאה הכרת הטוב לחברה החרדית.

עם זאת, כאחד המרואיינים בכתבה, זכיתי לקבל כמה ריקושטים על המהלך. יש חוזרים בתשובה ותיקים שנטמעו בחברה החרדית והם מאד חוששים למעמדם, ומסרבים להבין ולהכיל שיש חוזרים בתשובה שזקוקים למתכון קצת שונה. ואותם חוזרים בתשובה מסרבים להכיר במציאות שיש רבה חוזרים בתשובה שחייבים פתרון שונה, וזה בסדר, זה לא יפגע בשידוכים של אלה שכן נטמעו.

אינני מרמז שכל מי שמשקיע את כולו בהיטמעות הוא טועה. אבל חוסר ההכלה של פתרונות אחרים ועודף החרדה מהחברה נראה לי כל כך סותר את היותנו בעלי תשובה, מחפשי אמת, מבקשי פנימיות.

מאיפה זה מגיע? נראה לי שזה סימפטום של תופעה רחבה הרבה יותר. מדוע אנחנו לא מצליחים להיות בטוחים בעצמנו. במה שעשינו. בצעד הענק הזה של חזרה בתשובה, ללא מחייבים חיצוניים. למה אנחנו בכזו חרדה, מנסים שוב שוב להוכיח לחברה החרדית, ולעצמנו, שאנחנו מספיק דתיים. מספיק חרדים.

כל אדם שפוי, מצליח למצוא ולייצר רגעי שחרור שבהם הוא נותן מענה לצרכי נפשו. דרכי היתר, כמובן. מדובר במודעות אנושית מינימלית, ושחרור לחץ מקרב ההתשה השוחק של החיים. רגעים של מילוי מצברים. אצלנו, בעלי התשובה, זה כנראה מדי מאיים, מדי קשור לפרק החילוני שבחיים שלנו, ולכן אנו נוטים להתעלם מהנפש ומצרכיה. ועל הדרך – לצבור עוד ועוד לחץ. ובדרך – אנחנו פוגעים בעצמנו ובמשפחתנו. אולי זה בכלל שורש הענין.

אולי אנחנו קולטים מסר סמוי מהחברה החרדית שלא לגמרי מאמינה בנו? מסרבת לשחרר אחיזה פטרונית, מחשש שנהיה כספחת ונחזור לסורנו? או שמא חטאי העבר נראים לנו אי שם בתוך תוכנו מדי כבדים, מחוסרי כפרה, ואנו מטורפים ומיוסרים כקרבן עולה ויורד למצוא דרכים לתקן, לפצות.

אין לי תשובות מוחלטות מהיכן זה מגיע. זו נקודה למחשבה. מותר לחוזר בתשובה להישאר בשאלה.

דבר אחד אני כן יודע. כל איש שיווק מתחיל יכול לומר שרוב הדברים שאנו צורכים אינם בגלל שאנחנו זקוקים למוצרים האלה, אלא תפקידם להתאים לזהות שסיגלנו לנו, ולפצות על הפספוסים. יש לזה מליון דוגמאות. המסרים של הפרסומות. באים למכור סמלי סטטוס. מיקום החנויות בא לפצות על רגשות אשמה מול הילדים או האשה. אפילו במצוות יש כאלה שזכו לעדנה, כמו ההידור המטורף בארבעת המינים, כמעט בלי קשר למה שמחייבת ההלכה, וכמעט בלי קשר לרמת הדקדוק הכללית במצוות של אותו אדם.

וכך גם בעבירות. חטאי הברית הופכים לעיסוק נרחב בתיקון הברית, וחטאי קלות הדעת לא מניחים להשקיע מאמץ בהתאמת עבודה פנימית מאוזנת ומותאמת. והתוצאה עגומה.

לא רק אל בעלי התשובה שזעמו על הכתבה אני מפנה את תסכולי. הם רק מייצגים חלק שקיים, חי בועט גם אצלי וגם אצל כל אחד. חלק שכובל ומקבע אותנו למקום חיצוני שלא מאפשר צמיחה אמיתית. נכון שבדרך מסתבר שגם נטעה וניפול. נכון שאין מהלך סלול עם אחריות ובטחון מלא. אז מה.  לפחות נתמודד. לפחות לא נוותר על הכנות והאותנטיות. לפחות ננסה להינות בדרך. בלי משקל כבד כל כך של פיצוי לא מודע על עבר רחוק.

הפספוס פה כל כך כואב. כי באמת, במבט תורני – חטאי העבר לא רלבנטים. כך שמענו וקיבלנו מרבותינו. הרב אויירבך לימד אותנו שאפילו השם בעלי תשובה לא מתאים לנו. זה שם של חוטא שחזר למקורותיו. אבל מי שנולד כתינוק שבוי למציאות רחוקה ממנו, ובחר להיכנס לעולם של תורה ומצוות, יותר מתאימה לו הגדרה של 'בעל בחירה'. נכון שיש איזה רושם שנשאר ממאורעות העבר, אבל צריך להתקדם. אחרת – יש כאן כפירה במושג תשובה. זה מושג אלוקי עמוק שבאמת מבטל, מנתק ואף מהפך את השלכות מעשינו. צריך לדעת את זה. צריך להפנים את זה.

אנחנו נמצאים בימי הרחמים והסליחות. הקב"ה סולח. באמת. ויפה הגדיר זאת אביתר בנאי. כנראה אני עדיין לא לגמרי מאמין בזה. כנראה שאנו, כחברה, עדיין לא לגמרי מאמינים בזה. וזה מה דוחף אותנו לא לחשוב בצורה ישרה ביקורתית, עם השכל שחנן אותנו הקב"ה ובזכותו זכינו לחזור בתשובה, גם הלאה במסע אל הקודש פנימה. להתרווח בכסא, לשמוח עם מה שעשינו, וברוך השם עשינו, לא לחנוק את השאיפות והאש לעלות מעלה מעלה, אבל עם הרבה שכל, הרבה בירור בין הנהגות חכמות וטובות שיכולות לקדם אותי לבין הנהגות שלא. זה דורש הכרת התורה וההלכה. זה דורש פז"מ בעולם התשובה. אבל זה גם דורש יותר אמונה בעצמנו ובכח המופלא של התשובה.

אולי הטעויות האלה בלתי נמנעות לדור המייסדים, לחוזרים בתשובה הראשונים שבאמת פרצו דרך ומסרו נפש, אבל אפשר וראוי ללמוד מנסיונם, ולא לטעות שוב בטעויות שהם נפלו. ובאופן אישי, לנסות לשאוף את זה פנימה. באמת. באמונה. באמת.

גמר חתימה טובה לכולנו

ולסיום, קישור לשיר המדובר של אביתר:

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר