ספר חדש מומלץ מעולמם של החוזרים בתשובה:

ראיון עם מחברת הספר: "השתיקה שבין המילים", על ספרה

בימים אלו יוצא לאור ספר חדש ומבטיח: "השתיקה שבין המילים".

בספר מתוארת דמותה של תמר, בת הקיבוץ האידאליסטית, המשתמשת בכוחה של המלה הכתובה. היא מקימה ארגון שמאל ומתוך עמדת הטור הפופולרי של ביטאונו סוחפת אחריה ציבור קוראים נלהב, אולם בעט הסופרים החדה והשנונה שלה אינה נרתעת לרמוס את מי שאינו בדעותיה. עד אותו יום שבו מפעל חייה קורס, והיא בורחת מן הבמה הציבורית. חולפות השנים, וזמן רב לאחר מכן, כבעלת תשובה רצינית, תמר שוב מעזה לחזור לכתוב. והפעם מתארת בהומור בעיתון הקהילתי את המפגש המרתק בינה לבין חברותיה החסידיות החדשות. אבל תמר של העבר – אותה כותבת דעתנית ועוצמתית , שמעולם לא התמודדה איתה באמת, מגיחה בשנית.

הספר, שמתחיל בצורה מקורית ושנונה, תופס תאוצה והקצב הולך והופך מהיר יותר ויותר, כאשר הסערות המתחוללות בין תמר לבין הקהילה החסידית והעיתון בו היא כותבת, מרתקות את הקורא. לא נרצה להרוס לכם את ההפתעה ולספר לכם את המתרחש. אבל יותר מן העלילה והכתיבה המצוינת עולות מן הספר תובנות מעניינות , שעליהן רצינו לדון עם הסופרת עצמה.

מיכל בוני, בעברה ילידת קיבוץ גבעת ברנר אשר חזרה בתשובה בהיותה נערה. כיום מיכל בת שלושים וחמש, נשואה ואם לשתי בנות, המתגוררת באשדוד. חלק ניכר מהספר מבוסס על חוויותיה האישיות.

"כאשר כתבתי את הספר היה ברור לי שאת התהליך המרכזי תעבור הדמות הראשית, תמר, בעלת התשובה", מספרת מיכל, "אמנם ישנם מצבים משעשעים ואירוניים שלה מול חברותיה החסידיות, כאשר העימותים בינה לבין הקהילה בלתי נמנעים, אבל לא זה העיקר אלא המתחולל בתוך נפשה של תמר. אם מתבוננים מגלים שהיא עוברת מעין תהליך נוסף של 'תשובה' לאחר חזרתה ה'רשמית' בתשובה. חלק משמעותי בנפש שלה עדיין נותר מאחור. מדובר בכותבת מוכשרת ודעתנית אשר לאחר המפלה הגדולה שחוותה עברה משבר עמוק והחליטה לקבור את כישרונותיה, מתוך תחושה שהם בעלי השפעה הרסנית. היא הניחה בטעות שכך תתקן את משגי העבר. לא פלא שכאשר היא שבה לכתוב, צפים כלפי למעלה כל אותם חלקים פנימיים שמעולם לא התמודדה אתם. ונדרש ממנה לעבור תהליך נוסף, לעמוד מול מראה לא נעימה, שתובעת ממנה שינוי".

"בספר יש עימותים וסערות בין תמר לבין הקהילה החסידית אפילו עד כדי פיצוץ, אבל האווירה בכללותה עליזה וחיובית".

"זה נכון. אבל זה לא טיוח או ניסיון לייפות את המציאות. בוודאי שיש בעיות וחשוב שיהיה מי שיטפל בכך. כמו ארגון 'מענה' המבורך וארגונים נוספים. אבל אני מודה שלא התיימרתי שהספר שלי יהיה זה שיתקן את תחלואי החברה.

מצד שני, הספר הוא לא פוליטיקלי קורקט. לקחתי על עצמי משימה לא פשוטה. מצד אחד להביא חוויה ספרותית אותנטית, כזו שתשקף את המציאות, מצד שני, לא להכפיש ולא לכער את פניה של החברה החרדית, אליה אני שייכת ואותה אני מעריכה.

על מנת שהספר יהיה אמתי הבאתי אמירות, התנהגויות או דעות של תמר שיש בהן ציניות, ביקורת ואפילו זלזול. רציתי שהדמות תהיה אותנטית. אפילו אם זה ירגיז. כן, יש לדמות הזו יש חלקים שעלולים לעצבן. אבל הם חלק ממנה ומהאופן בו היא תופסת את המציאות.

מן הצד השני, גם החברות החסידיות שלה מתגלות לפעמים בחולשותיהן. באמירות מיותרות, התנהגויות שיכולות לפגוע, האשמות, צמצום וכן הלאה.

אבל נכון שישנה אווירה חיובית, והדמויות אנושיות וטובות. וזה בא מתוך האמונה שלי שבני אדם אכן טובים ביסודם. ברמה הציבורית יש הרבה עוולות, אבל ברמה הפרטנית, אני מניחה שחלק ניכר מהמצבים הלא נעימים שנוצרים בחיים נובעים מאי ידיעה ומאי הבנה הדדית. וממפגש בין העולמות. מפגש שטומן בחובו אתגר רב, לכל הצדדים".

"בכיתוב בגב הספר מובא שאת עצמך קיבוצניקית לשעבר, במילים האישיות שכתבת לקוראים בסיום תיארת את החוויה האישית שלך וידידותך עם נשים חסידיות. עולה השאלה המתבקשת: האם כתבת את הספר הזה על עצמך ועל חייך?"

"לא, הספר הוא לא עלי אבל הוא מביא חלקים מסוימים ממני ומחיי. נכון, יש סופרים מוכשרים רבים שכותבים על מקומות וחוויות שלא חוו ולא הכירו, אבל בספר הספציפי הזה היה חשוב לי שהקוראים יידעו שהוא מבוסס על חוויה אותנטית: אני נולדתי בקיבוץ, אני מכירה את צורת החיים הזו. אמנם לא הקמתי ארגון שמאל, אבל גדלתי על ברכי אידאולוגיה שמאלנית. כמו כן גם הידידות עם נשות הקהילה החסידית לקוחה מחיי שלי".

"וזו אכן תהייה: בעלת התשובה והקיבוצניקית לשעבר – מתיידדת עם נשים חסידיות מקהילה סגורה"?

"גם אני לא הייתי מאמינה שכך יקרה, הידידות המפתיעה הזו נוצרה ממש במקרה. לפני שבע שנים בערך עברנו לאשדוד. הרחוב בו אנו מתגוררים אינו דתי, וחוץ משכנה חרדית אחת, לא היו לי חברות.חשתי בדידות משוועת. במרחק רחובות ספור מביתי שוכנת קהילה חסידית. מפעם לפעם הצצתי באמהות המפטפטות זו עם זו, על גבי הספסלים וקינאתי. אחרי כמה שבועות של בדידות החלטתי לעשות צעד נועז… ו… ביחד עם עגלת התינוקות נכנסתי פנימה והתיישבתי במרכז הגן הציבורי – בלא כל הזמנה מראש.

חששתי מאוד מתגובתן אבל הנשים היו דווקא מסבירות פנים, השתדלו להיות נחמדות ואפילו נוצרו שיחות של הא ודא, אבל למרות ניסיונן להיות מנומסות הרגשתי שאני והמטפחת שלי מדי בולטות שם ברקע, ומעוררות חשדנות והסתייגות.

החלטתי לא לבוא יותר. אבל משום מה, הגעתי עוד פעם אחת, אשר חשבתי שתהיה האחרונה.

בפעם הזו התיישבה לצדי אישה חסידית חביבה, נוצר ביננו דיאלוג לבבי. הרגשתי שהיא באמת ובתמים רוצה להתיידד אתי. השיחה הקולחת הסתיימה אפילו בהזמנה לביתה!

"היא לא חששה להכניס בעלת תשובה זרה לבית"?

"כן, גם אני הופתעתי מההזמנה הזו. ואגב, הייתה מי שטרחה להזהיר אותי קודם לכן לגבי נשות הקהילה ש'הן מאוד סגורות ואין סיכוי שיזמינו אותך לתוך ביתן'. אבל טעות הייתה בידה. הוזמנתי פעם אחר פעם, והאישה הנחמדת הזו ששמה שרי, הפכה להיות חברה טובה שלי, ולאחר מכן התיידדתי עם עוד מחברותיה. אשר נוצר עמן קשר קרוב וחם".

"פסטורליה".

"ממש לא. הקשרים עמן ידעו מורדות ועליות. בעיקר בהתחלה. היו לא מעט מצבים שהפער גרם למצבים לא נעימים, או לסתם אי הבנה, מאחר והעולמות מאוד שונים. עם הזמן נוצרו חברויות, חלקן קרובות מאוד, אבל יש רבדים בנפש ובחיי שהן לא יכולות להבין.

אני מודה שבהתחלה הייתי יותר מרוכזת בעצמי: 'הן לא מבינות אותי, לא קולטות מה עובר עלי, לא יודעות מה זה להיות בעלת תשובה…'.

לקח לי זמן לצאת מהריבוע שלי ולהבין שגם להן יש עולם שלם שאני רואה רק חלקים ממנו. לא הכל!

"ומה לגבי המצבים המשעשעים בספר – גם הם לקוחים מהמציאות"?

בהחלט! בספר הבאתי כמה וכמה סיטואציות שאירעו במציאות. כמובן עם שינויים ספרותיים. כך למשל, פעם אחת בעודנו יושבות על גבי הספסל הבחנו בתנועה ערה מעבר לגדר. בשיחים של בית הספר התיכון החילוני הסמוך לגן הציבורי, היה מישהו שהניח שקית קטנה עם אבקה לבנה. לא אבקת סוכר ולא אבקת סודה… למרבה הצער זהו מחזה שגרתי שנשות הקהילה כבר התרגלו אליו. אבל אחת מחברותיי פנתה אליי בסקרנות רבה, 'תגידי, איך מתמכרים לאבקה הזו? את בטח יודעת, אין לי את מי לשאול, רק אותך'.

מצאה לה ברת סמכא, בעלת התשובה, והמומחית לענייני התמכרות…

"חוסר טקט מוחלט".

"נכון. ואני מאוד נפגעתי אבל נצרתי את הפגיעה בלבי. שנים לאחר מכן, כאשר הייתי במהלך כתיבת הספר ועלה בדעתי להכניס את האפיזודה הזו העזתי לגשת אליה, להזכיר נשכחות, ולבקש הסבר. לקינוח הבאתי לה לקרוא את הקטע המוצלח שנכתב בזכותה, ועשינו סולחה חגיגית.

אבל שלא תבינו לא נכון – אותה חברה לא העלתה על דעתה שאני מכירה באופן אישי התמכרויות לאבקות לבנות. אלא שהיא הניחה שמאחר שהרקע שלי אינו דתי אני מעורה ומכירה יותר 'את העולם' ולכן רצתה לקבל מענה לסקרנותה, מ'מבינת דבר'.

אבל לאחר ששוחחנו היא הבינה את הטעות שלה, וביקשה סליחתי, ואכן סלחתי לה.

כמובן ששילבתי את הסיטואציה המשעשעת הזו בספר לא כדי לסגור אתה חשבון, אלא בעיקר בשביל להביא מצב שעלול בהחלט לקרות בין בעלי תשובה לאנשים מהציבור החרדי. רואים בנו כמביני דבר בענייני 'העולם ההוא', וזה פוגע ומעליב. נכון שאנחנו נחשפנו לעולם החילוני על כל ענייניו, אבל לא ראוי לעורר בנו את הנקודה הכואבת הזו.

"הזכרת קודם שגם תמר עצמה מועדת וכושלת".

"נכון. בכוונת תחילה בניתי את דמותה כציניקנית וחדת לשון, וכאשר היא נחשפת להתרחשות שונה מהעולם שלה, היא חייבת לומר איזה משפט מחוכם. למשל, בזמן שהיא מתארחת לראשונה אצל אחת מחברותיה החסידיות היא רואה את הבנים הגדולים מתארגנים לצאת אל השטיבל ומתעטפים בשטריימל ובקפוטה. היא לא מסוגלת לשתוק ואומרת, 'חשבתי שרק בארמונה של מלכת אנגליה צועדים כל יום חיילי המשמר המלכותי'. וזו רק דוגמה קטנה. בספר יש עוד הרבה אמירות עוקצניות. משום מה היא מרגישה שלה זה מותר. ואולי היא לא בעלת התשובה היחידה שחשה כך. גם אני הרשיתי לעצמי לפעמים להקניט, אבל ככל שחלף הזמן למדתי שכאשר אני מרימה גבות ועוקצת עקיצות, יש מי שנפגע מזה. אני מול בני אדם, שהם בפני עצמם, ולא רק ייצוג של תרבות שונה. וזה עלול להיות להם לא נעים".

"האם כתבת את הספר בעקבות הכוונה של רבותייך"?

"לא הייתה לי הכוונה מפורשת: כתבי ספר על בעלת תשובה המתמודדות מול העולם החסידי הסגור והזר לה…ההשראה באה מבפנים, מתוך קול פנימי, ולא מבחוץ, מתוך הוראה. אבל את הספר כתבתי מתוך התייעצות עם הרב שלי אשר מלווה אותי עוד מימי נעוריי. אדם חכם, עמוק, רגיש ואנושי מאין כמותו, אשר מעודד אותי מאוד לכתוב ואני פונה אליו הרבה, ולא רק בנושאי הכתיבה. אני מרגישה שההכוונה שלו נמצאת מבין השורות. לא כהוראות ברורות, אלא כרוח כללית, המעניקה לי את מלוא התמיכה לחשיבה עצמאית, מקורית ויהודית. לא להביא ספר נדוש עם תבניות ומליצות ודקלומים, אלא להביא חוויה חיה, ונושמת, כזו שהקוראים יזדהו אותה".

"והמשפטים באידיש שהדמויות החסידיות אומרות פה ושם? את יודעת אידיש?

"ממש לא", מחייכת מיכל, "ואגלה בסוד שרוב חברותיי בכלל לא דוברות אידיש. הוספתי את המשפטים החמודים באידיש רק בשביל התבלין. חברה טובה שלי, חסידת בעלז, תרגמה לי את המשפטים שרציתי, כי אני עצמי יודעת ממש גורנישט בשפה זו…"

"יש לך רק חברות חסידיות? לא בעלות תשובה?

"יש לי חברות מכל הרקעים. האמת שאני לא בוחנת את החברות שלי מי בעלת תשובה ומי ליטאית ומי חסידית. זה לא כל כך מעסיק אותי. אני מתחברת עם מי שאני חשה שיש לי אתה שפה משותפת. וכל בן אדם הוא עולם בפני עצמו, הרבה מעבר לשיוך שלו. אחת מחברותיי החסידיות אמרה לי פעם, כאשר הייתי בתחילת ההיכרות מולן: "מיכל, בכל מקום יש בני אדם. רק צריך לגלות אותם". וזה מה שאני משתדלת לעשות. בספר ועוד יותר מכך, בחיים עצמם".

"סיום הספר יפה, אבל אולי היכן שהוא תמר נכנעת לתכתיבים של הקהילה החסידית"?

"זה באמת עלול להיראות כך. כביכול הכותבת המהפכנית ומלאת התעוזה בסוף מתכופפת ונכנעת. וחוץ מזה, אולי עדיף שכותבת זו תחפש במה מתאימה יותר, כגון ביטאון לבעלי תשובה, שם תוכל להתבטא יותר בחופשיות?…אבל אני חושבת שדווקא עצם כך שתמר לא מחפשת במה אחרת, אלא נשארת שם, בבמה הזו, ועושה את המהפכה לא מבחוץ, אלא מבפנים, זה התהליך הכי חשוב. אני לא רואה בכך כניעה, אלא גדילה. אולי באמת עדיפה במה אחרת, בשלב מתקדם יותר, אם אכתוב ספר המשך.. אבל לעת עתה, למקום בו הובלתי את הגיבורה בסיום הספר, נראה לי שזה המקום שבו היא הכי יכלה לגדול".

 

את הספר ניתן להשיג: בחנויות של דני ספרים, רשתות אור החיים ויפה נוף. האחים גיטלר, אלתר, וכן שאר החנויות המובילות בציבור החרדי.
כמו כן הספר מופץ גם בסניפים מסוימים ברשתות סטימצקי וצומת ספרים.

תגיות: ,
[קרא עוד כתבות]

אודות מערכת מענה

מרכז 'מענה' עוסק בהדרכה מאוזנת וסיוע לבעלי תשובה, בהדרכת הגאון הרב מרדכי אויירבך והרב אורי זוהר. המרכז פועל במסגרת עמותת 'ביחד - תנועת בעלי התשובה בישראל'. מקימי המרכז הם דן טיומקין ועופר גיסין.