חירות אמיתית היא גם מן דקדוקי עניות. חג הפסח מלמד אותנו את הערך הזה, לעשות מאמץ להגיע לעצמאות כלכלית כדי שנוכל לנצל את הזמן היקר שלנו כראוי ולא להשתעבד לאחרים.
בפסח נוהגים לדבר הרבה על חירות. יציאת מצרים נתנה את ההשראה לעולם המודרני לחירות העבדים, ולזכויות אדם. יציאת מצרים היא גם חירות רוחנית, חירות מכבלי היצר הרע. על זה אנחנו מתפללים, לזה אנחנו שואפים, לזה אנחנו חותרים.
אני מאמין שחירות אמיתית חייבת להיות מגובה בחירות כלכלית. אחרת, אתה מדמיין שאתה בשליטה, אבל מהר מאד אתה מוצא את עצמך משועבד. זה יכול להיות שעבוד למנהל, לראש כולל, לבעלי גמ"חים, לחיפוש אחרי מבצעים, או סתם לדקדוקי עניות. גם להיות סמוך על שולחנם של נותני קצבאות, מלגות וצדקות, זה מצב לא בריא שלאורך זמן גורם להשחתה, לתלות ולעוני. עצמאות כלכלית מאפשרת לפנות זמן למטרות הערכיות והאמיתיות של החיים. במיוחד אצלנו, בעלי התשובה, היכולת להשפיע, לעשות את התפקיד ההסטורי שלנו, מאד נפגעת כאשר אנו סובלים מדקדוקי עניות.
ננסה להעמיק בחשיבות הענין: האדם נקרא: "אדם", כי גם הוא עשוי מאדמה (וכמו שאומר הפסוק בפרשת בראשית: "כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"), וגם בלב האדם יש המון זרעים בלתי מורגשים. לא זרעים של כלניות ורקפות, אלא זרעים של יכולות, כשרונות, עוצמות, של חסד, של נתינה, של טוב
יש כל מיני תנאים שיכולים לגרום לזרעים שבלב לצמוח ולפרוח. בספרים הקדושים מרבים להבליט את חשיבות לימוד התורה כתנאי להצמחת הזרעים. הגר"א מוילנא, לדוגמא, בביאורו למשלי (כ"ד ל"א) כתב שענין התורה לנפש, הוא כמו ענין המטר אל הארץ, שהיא מצמיחה, וכך גם ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין את ההבדל בין מטר לטל, כמבואר בתחילת פרשת האזינו. אין כוונתי חלילה למעט בערך הלימוד, שהוא ודאי קודם להכל. ברצוני להראות, שכדי שההצמחה שלנו תצליח, צריכים להתקיים עוד כמה תנאים נוספים, ובהם נתמקד במאמר זה.
כולם מודים, שכאשר אין כסף, הרבה מתשומת הלב מוסטת לקרב הישרדות, שלא נותן לאדם אפשרות להצמיח את היכולות שחבויים אצלו בלב. זה בא לידי ביטוי אפילו במימד הזמן: כאשר חסר כסף, קשה לפנות זמן יקר לערכים שהאדם מאמין בהם, ללימוד התורה, לצדקה וחסד, למשפחה, ואפילו לבריאות. כאשר אדם נמצא בקרב הישרדות יומיומי, הזרעים האלה נשארים חבויים, הכל יבש וצחיח, ונוצר פער הולך וגדל, בין התכונות, הכשרונות, היכולות הפוטנציאליים, החלומות והשאיפות, לבין המציאות שכובלת את האדם בקטנוניות ובדחק. אנרגיה רבה מדי מוסטת להישרדות הזאת, רק לעבור את ה-15 לחודש, (איש איש והימים השחורים שיש לו ביומן) במקום להפנות את האנרגיה הזאת להשקעות בעתיד, במשפחה, בלימוד, בצמיחה, לבלוב והעצמה!
שלמה המלך, החכם מכל אדם, כתב כמה פסוקים שמסכמים את ההבדל בין העני לעשיר. אחד הפסוקים (משלי כב ז'), קובע באופן נחרץ כי: "עָשִׁיר, בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל, וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״. יש כאן מצב של שליטה. מי שעשיר יש לו כח שליטה בעני. העני מסכן וחסר עצמאות, והוא נאלץ לפתח שעבוד מסויים במקורות ההכנסה שלו. הוא לא יכול לתכנן את הזמן כמו שהוא רוצה, ונאלץ לוותר על זמן לעצמו, זמן עם חברים, זמני איכות עם האשה או הילדים, ואפילו זמן איכות ללמוד ולהתעלות ברוחניות. כאשר אתה משועבד לאחר אתה נאלץ לוותר על ערכים שחשובים לך, ואם היתה לך היכולת – היית מקדיש להם יותר זמן
נשאלת השאלה, מאיפה זה מגיע? מה מונע מאיתנו להצהיר על רצוננו ולפעול כדי להגיע לעצמאות כלכלית? מדוע רבים מאיתנו החלו לקדש את העוני
במקרים רבים, תחושת האשמה הזו נולדה כבר בילדות. ההורים רוצים לפקח על החמדנות הנורמלית של ילדיהם לקנות עוד ועוד דברים, ואחת הדרכים שלהם לפקח על כך היא דרך רגשות אשמה. להציף את הילד ברגשות אשם על רצונו לקנות ולפרגן לעצמו. "הכסף לא גדל על העצים". "לא אכפת לך שאנחנו עובדים כל כך קשה"? המסר שעובר לילד זה שהחמדנות היא דבר נורא. זה מסר חזק שמוטמע בנו מילדות. בהמשך, כאשר אנחנו חוזרים בתשובה ובוחרים להיות אנשים ערכיים וטובים, אנחנו נתקלים בעוד מסרים שבאים עטופים בשלל סיפורים קשים על תוצאות החמדנות והבצע
אני לא בא לחלוק על זה. באמת הנהנתנות, הגאווה והחמדנות הן תופעות לוואי מגונות שמצויות בקרב אנשים אמידים, ואכן יש התיחסות נרחבת במקורות בגנות התופעות האלה, על אותו "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת, ה' י"ב). להרבה בעלי תשובה שבאמת מנסים לברוח מאותן תופעות שליליות נראה שהדרך הקלה היא לברוח מהכסף בכל הכח. אבל כבר אמר החפץ חיים, שזה לא חכמה לא לדבר בכלל לשון הרע, כי לפעמים מותר וחובה, כגון להציל אדם מעסק גרוע, ולכן אין ברירה, צריך ללמוד מתי מותר ומתי אסור. וכך גם היחס לממון. אמת, זה מוביל לנסיונות לא קלים, אבל הסוד הוא שגם לחיי דחק יש נסיונות ותופעות לוואי משלהם, תופעות חמורות, שהוגדרו בצורה מאד קשה, ומי שלא זכה להכירן, ננסה להביא כמה דוגמאות:
- – (נאמר בפסוק (משלי ט"ו ט"ו ): ״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים״, וחז"ל אמרו שהעני חשוב כמת (ראה רש״י שמות ד' ט' בשם הגמרא
- – נאמר במשנה, שהעניות מנוולת, כמבואר במסכת נדרים (דף ס"ה ב'), שבנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן
- – העניות פוגעת בשלום הבית, כמבואר בגמרא (מסכת בבא מציעא דף נ"ט ב'): ש'לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה באה לבית אלא על עסקי תבואה', ועוד נאמר (תמורה, דף ט"ז), ש'אשה, כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה – מיד צועקת', וכן מעידה המציאות, שכאשר אין כסף כפי הצורך, צריך לחשבן כל שקל, והקטנוניות והדחק מובילים למריבות.
- – בסופו של דבר, העוני מעבירו על דעת קונו (לשון השולחן ערוך אורח חיים בסימן קנ"ו), ופוגע גם באמונה בבורא, עד שאפילו שלמה המלך התפלל שלא יהיה עני, כדי שלא יבוא להתרעם על מידותיו של הבורא (כך כתב הגר"א בביאורו למשלי ל' ט').
החברה המערבית לא מותירה לנו ברירה. אנחנו לא גרים בחביות, אלא נאלצים לחיות בחברה שבה יש הוצאות אוביקטיביות מוכרחות שאי אפשר לברוח מהן: תשלום שכר דירה או משכנתאות, חשבון חשמל, מזון. מההוצאות האלה כמעט ואי אפשר לחסוך, ואנחנו נאלצים להרויח כסף כדי לחיות, ונוצרת מציאות שהאדם שכל הזמן צריך לחשבן את תקציבו. הוצאות החיים הולכות וגדלות, (שלא לדבר על הוצאות משפחתיות מחויבות כמו חינוך ומוסדות השכלה, ומאוחר יותר לחתן ילדים ולתמוך בהם…), וכך גדלה התלות בכסף, שהרי "אם אין קמח – אין תורה" (מסכת אבות, פרק ג' משנה י"ז), והזמן שנאלצים להשקיע בהשגת כסף הולך וגדל.
? איך נשארים עם תקציב מאוזן במרוץ הבלתי אפשרי הזה
אפשר לעשות את זה על ידי צמצום מתמיד של ההוצאות: לחשבן כל שקל, להקפיד לכבות אורות בכל פעם שעוזבים את החדר, ולגעור באלה ששוכחים, לחפש באופן מתמיד מבצעים וקופונים ברשתות השיווק, לבקש הנחות ומילגות מול רשויות המס, הארנונה וכד', ולהתפשר קצת על איכות המוצרים שקונים
אפשר גם לבחור בדרך של הגדלת ההכנסות, כלומר לדאוג שתיכנס לבית משכורת סבירה, שתאפשר ניהול נורמלי ותקין של צרכי הבית
כמובן שזה לא רק שתי דרכים קיצוניות של שחור ולבן. כל אחד שם את שביל הזהב במקום שהוא יכול. אבל אין ספק שמי שנוטה לאפשרות הראשונה, לא מרויח מכך לטווח הארוך. העוני הולך אחרי העניים (כלשון הגמרא במסכת בבא קמא דף צ"ב: בתר עניא אזלא עניותא), וחיים של דקדוקי עניות הם קשים ומרים. אוי לו למי שנאלץ להתמקח על שקלים בודדים, במקום לנצל את זמנו לשגשוג ושפע. נתיב הדוחק והעליבות מזמין עוד ועוד מאותו הדוחק. את דלפון צריך לתלות. זו לא הדרך לייסד בית. מי שבוחר בנתיב של ההצטמצמות, מקדיש הרבה יותר זמן בענינים הגשמיים בהמשך הדרך. מוצרים בזול נוטים להתקלקל מהר. ריצה אחרי הנחות ומילגות משחיתה את הנפש ומקבעת מסכנות. גם אם לעצמו הוא מצליח לחסוך, לכבות את האור, ללכת ברגל במקום לקחת אוטובוס, כאשר המשפחה גדלה הוא נאלץ להיות המפקח אחרי ההוצאות, להיות קמצן וקטנוני בעיניהם, וככל שהילדים גדלים ומקבלים נקודת ייחוס להשוות את מצבם למשפחות אחרות, כך יקטן אצלם הרצון ללכת בדרכי משפחתם הקטנונית והלוזרית. זה יוצר בקשר ביניהם נזק בלתי הפיך
מי שרוצה לעשות טוב, יכול לעשות זאת בהרבה יותר קלות אם הפרוטה מצויה בכיסו. אין הכונה לקנות כל מה שמתחשק, זה ודאי הנהגה רעה, אבל העצמאות הכלכלית נותנת מקום להפנות זמן ואנרגיה למטרות החשובות ולערכים האמיתיים שבחיים
פסח זה זמן של חירות. היפך הצמצום, הקטנות והעליבות. חירות בכל המובנים, אפילו הגשמיים, הכלכליים, שלדברינו – קשה מאד להגיע לחירות אמיתית ברת קיימא בלעדיהם. אולי זאת הסיבה לכך שפוסק לנו השולחן ערוך (סי' תע"ב ס"ב) שבליל הסדר יש לסדר את השולחן בכלים נאים כפי כוחו, והמשנה ברורה (שם, סק"ו) הביא הטעם, שזהו בכלל דרך חירות, ועוד הביא שהמהרי"ל שם על שולחנו משכונות של נכרים כדי לשמוח בראייתם
יהי רצון שנזכה כולנו לצאת לחירות אמיתית, כל אחד מהמצרים שלו, גם חירות מכבלי היצר, גם חירות כלכלית, ושנתכנן לנו מהלכים ברורים כיצד להגיע לכך
טלפון: 
מייל: לחץ
חשוב מאוד ואמיתי.
תודה לך.
"אהללה ה' בחיי".