מצוה נדירה
מחזה כזה מוזר לא ראיתי מימיכם. עשרות אנשים, חלקם בלבוש חסידי, עומדים באמצע שדה חיטה רותח, עם מגל בידיהם, וקוצרים את שיבולי החיטה בחום הלוהט, כשהם זורחים מאושר. מה קורה כאן?
אנחנו חיים בחברה עירונית, ובכלל לא מכירים מציאות אחרת. מספרים שפעם, עד ממש לא מזמן, אנשים היו יותר הרבה יותר מחוברים לקרקע. הילדים שלי רגילים לקנות את הלחם בסופרמרקט כשהוא כבר פרוס, ובכלל לא מכירים את המלאכות הקשורות לגידול החיטה. ולכן, כמה שמחתי לראות בבית הכנסת פתק שבישר על פעילות קהילתית משפחתית: ביום שישי בבוקר, יצא אוטובוס לשדה חיטה, וכל מי שירשם ויצטרף לנסיעה, יזכה לקצור חיטה בעצמו, ולקיים כמה וכמה מצוות הקשורות בקציר החיטים.
המארגן הנמרץ עשה את זה עם הרבה כוונות טובות. כתוב בספרי המקובלים שיש עניין גדול להתאמץ לקיים את כל המצוות, גם מצוות נדירות שלא מזדמנות במציאות הרגילה. במאה העשרים ואחת יש הרבה מצוות שלא מזדמנות לנו. לדוגמא, כיום, מי שקוצר ודש את שדות השיבולים בקייץ זה הטרקטור הענק שנקרא 'קומביין', אבל בעבר, כאשר קוצרים בשר ודם קצרו את שיבולי החיטה, הם יכלו לקיים שלוש מצוות על הדרך: מצות לקט, שכחה ופאה. הרעיון בכל המצוות האלה זהה, שחלק מהשיבולים לא לוקחים הביתה אלא משאירים בשדה לעניים. את הפאה, השיבולים שבקצה השדה משאירים ולא קוצרים, הלקט הוא השיבולים שנופלות מהיד בזמן הקצירה, ואם שוכחים עומר אחד – לא חוזרים לקחת אותו, וזו מצות השכחה. צוות שלם של עניים עמד בקצה השדה ובא בסוף היום לקחת את שלו. כך נהגו בעם ישראל בימי קדם.
גם היום לא חסרים עניים, אבל הם כבר לא הולכים לשדות. יש להם דרכים אחרות, יותר אלגנטיות, להשיג את פרוסת לחמם. ולכן, גם חקלאי שנפשו תחשוק במצוות האלה, יראה שאין עניין להשאיר את השיבולים לנמלים ולעכברים, ולכן פשוט לא מקיימים את המצוה. אבל גבאי בית הכנסת שלנו הוא אדם נמרץ ויצירתי. הוא למד היטב את הסוגיא, והחליט לזכות את משפחתו ואת קהילתו במצוה הנדירה: הוא סיכם עם בעל שדה אחד שהוא יביא אוטובוס, כל אחד יקנה לזמן קצר חלקת אדמה קטנה של כמה מטרים, יקבל מגל ודלי, ויקצור את החיטה. כמה ילדים עם דליים גדולים שעליהם כתוב: "שליח העניים" יסתובבו בין הקוצרים, וכך כולנו נזכה גם לקצור, וגם לקיים את המצוות הנדירות של לקט ופאה ושכחה (למען האמת את מצות השכחה יותר קשה לקיים בכזה שטח קטן, צריך להיות בשביל זה באמת כשרוני במיוחד…).
התענוג עלה כמה עשרות שקלים, עבור הנסיעות, ולהחזיר את הוצאותיו של בעל השדה, שתיה, ואפילו ארטיק מפנק בשיא הקייץ, והעיקר – אחרי תהליך הקצירה והדישה (הפרדת גרעיני החיטה מהקליפות שלהם), זכינו בכמות חיטים מכובדת, שאחרי שזכינו לעשר אותה – הבאנו אותה הביתה, ושמנו אותה בסיר החמין. אה כן, וגם זכינו במצוה יקרה!
למען האמת, עיקר מה שהניע אותי לחוייה השרבית לא היתה המצוה, אלא החוויה של טיול עם הילדים, לחשוף אותם לטורח ולעמל שיש בהפקת הלחם. הרבה לקחים ותובנות למדנו שם. כאשר הפרדנו את המוץ וזרינו אותו לרוח, התחלנו להבין מדוע דוד המלך דימה את הרשעים לקש אשר תדפנו רוח (תהילים פרק א'), כאשר הקש עף לגובה כה רב אך לגמרי תלוי ברוח, וצונח לאדמה אחרי כמה שניות. נכנסנו לתפאורה של מגילת רות, ולמדנו להעריך קצת יותר את החסד בכך שיש לנו לחם טרי בכל יום במכולת.
אבל בדרך חזרה, באוטובוס, ניסיתי לחשוב למה הדיבורים של "קיום מצוה נדירה" פחות דיברו אלי. אני באמת לא מזלזל בכך, ואני מאד מקוה לאחוז בדרגות רוחניות גבוהות, אבל משהו בי אמר לי שאני עדיין לא שם, ועם כל הכבוד למצוה היקרה והנדירה, יש עוד הרבה מצוות יקרות ונדירות שעלי לקיים קודם. יש מצוות שהן חלק מסולם עבודה אישי, והטיול החביב הזה הוא יופי של קוריוז, אבל לא אשלה את עצמי – הדרך עוד ארוכה. אבל כדי לא לחשוד בי שהעצלות והקמצנות הן אלה שימנעו ממני להצטרף לאתגרים הבאים שמארגן לנו הגבאי, החלטתי לחשוב ולהתבונן על מצוה יקרה ונדירה שכן קשורה לחיי היומיום שלי, סוג של חסד או של עליה רוחנית שבכוחי לעשות.
חשבתי וחשבתי, ורציתי לשתף אתכם בהחלטה שקיבלתי – ואחרי שתקראו אותה, אשמח מאד לשמוע את עצותיכם ורעיונותיכם בתגובה למאמר הזה. אני חשבתי על חומרה מיוחדת במינה, מצוה נדירה ממש. כאשר אני מוריד את הפח, לא להתעצל, אלא להקפיד לשים שקית חדשה מייד כשאני חוזר. אולי זה לא נשמע כל כך רוחני ומרומם, אבל זה מאד קשה, ממש יש יצר הרע מיוחד שבא למנוע מלקיים את המצוה בשלמות, ואני מרגיש את הסיפוק הגדול כשאני מצליח לא להתעצל אלא לשים את השקית החדשה אחרי שטרחתי והואלתי לרוק את השקית הישנה!
מה אתם אומרים?
איזה עוד רעיונות ל"מצוה נדירה" אתם מציעים?
איזה יופי של מאמר…. מחזק מאוד.
מסכימה מאד עם הנאמר.
דווקא במצוות הגדולות שהן פעם ב… יותר קל לי לקיים ולכוון ולהתאמץ שיהיה מושלם.
דוגמא למצוה נדירה נוספת:
לרחוץ את הכלים בכיור ישר לאחר הבישול ולא להשאיר לימות המשיח.
וכל הכבוד למארגן הנסיעה לשדה, רעיון חינוכי אדיר.