כיצד יוכלו בעלי תשובה ובני משפחותיהם החילונים להיות יחד בליל הסדר?

מאת: אור יהודה הולאן

פסח בפתח. תמהיל משכר של ניחוחות פריחה וחומרי ניקוי באוויר. ארונות מתפרקים, חלונות נשלפים, לקראת מבצע הניקיון היסודי ביותר של השנה. בליבנו תפילה שהניקיון החיצוני ישפיע גם על חדרי הנפש הפנימיים ביותר…פסח הוא גם זמן של משפחה. ליל הסדר, הוא סגולה בדוקה לקיבוץ בני משפחה, שלא התראו זמן רב ואם לא ליל הסדר, אזי חול המועד – על טיוליו, פיקניקיו ומנגליו. אצלנו, בעלי התשובה, עלולה להיות הרגשה שתנועת הניקיון והמפגש המשפחתי, הן שתי תנועות סותרות. אנו, שמצפים להמשיך הארות מעולם החירות בליל הסדר, מתקשים לשבת על שולחן אחד עם מי שרק מחכה לאוכל ולא מתחבר כלל לדרשות ההגדה ה"כבדות". מדוע, אם כן, הרב הראשי, יצחק יוסף, ביקש מכל בעלי התשובה, לחזור לחגוג את ליל הסדר עם בני משפחותיהם החילונים? האם יש לכך הצדקה מהותית, או שמא מדובר בפוליטיקה של הרבנות? האם אפשר להיפגש עם קרובי משפחה חילונים בחג ה'משוגע' ביותר מבחינה דתית-הלכתית? ואם כן, איך עושים את זה?

לעניות דעתי, לבקשתו של הרב יוסף יש מניעים עמוקים מאוד. הרב יוסף מבין שאחד הנושאים היסודיים, ששוזרים את התורה, מתחילתה ועד סופה, הוא נושא האחדות – ושאין כמו חג הפסח, כדי לחבר יחדיו את בני המשפחה, סביב סיפורו של העם היהודי, סביב סיפורה האישי של המשפחה והאופן בו סיפורים אלה נשזרים זה בזה. בקשתו מתבססת על אמונה, שלכולם יש מקום סביב שולחן הסדר. "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה" וכל הבנים זקוקים זה לזה.

אם 'לילה' מסמל תקופה קשה וחשוכה בחייו של אדם, בחיי העם, ו'יציאת מצרים' עניינה גאולה, אור וחירות, איזו משמעות יש לכך ש'מזכירים את יצאת מצרים בלילות'? האם מישהו מבני המשפחה חווה תקופה של 'לילה' בחייו? האם היו רגעים במשך ה'לילה' בהם הוא זכר את 'יציאת מצרים'? מה זה נתן לו? על דרך זו, מה נתנה לעם שלנו 'הזכרת יציאת מצרים בלילות'?

זוהי רק דוגמה לדיון משמעותי, שיכול להיווצר סביב שאלות עומק, הנוגעות לכל בני המשפחה, אם אדם שחי את השאלות האלה ומדבר את השפה הזאת, יהיה נוכח בליל הסדר עם בני משפחתו. יש פוטנציאל עצום למפגש משותף של בני משפחה מרקעים דתיים שונים. יש עוצמה אחרת בשיחה עם מישהו שונה, שיכול להאיר לך נקודות שלעולם לא היית נחשף אליהן מתוך שיחה עם אנשים דומים לך. אולם, כגודל הסיכוי גודל הסיכון לאכזבות, פגיעויות, מתחים ואי הבנות.

לפניכם כמה עצות שמטרתן לנתב את המפגש המשפחתי, לכיוון  שיש בו יותר קירבה ופתיחות ופחות מתחים ושיפוט. אך יש להקדים בעצה על העצות: על הפסוק "איעצך ויהי אלהים עמך" (שמות י"ח, פס' י"ט) אומר רש"י "בעצה אמר לו – צא הימלך בגבורה". כלומר, כל עצה שמקבלים היא טובה, אבל קודם כל צריך האדם להימלך בקב"ה,  לראות כיצד העצה הזאת מתאימה לו, במקומו, בחייו, כיצד היא מסתדרת עם עבודתו, מקומו וזמנו.

על דעת הזמן ועל דעת המקום – לא בטוח שהזמן הכי טוב להיפגש הוא ליל הסדר. יכול להיות שמפגש נינוח בפארק ציבורי יפה, ביום שמש נעים של חול המועד, יכול להיות מתאים יותר ממפגש טעון ומתוח בליל הסדר. לכן, חשוב להקדיש זמן כדי לתכנן את מסגרת הזמן-מקום המיטבית למפגש שלכם, באופן שיאפשר לכם לשמור על קרבה.

ועל דעת הקהל – כבעלי תשובה, אנחנו רוצים ליצור שיח שיש משמעותי, בו נפתחים הלבבות, אולם 'וורט' הוא לאו דווקא הדרך המוצלחת ביותר לעשות זאת. "אל תאמרו דבר שאינו יכול להישמע, שסופו להישמע", לכל אחד מאיתנו יש כלי קיבול שונים. אל תתעקשו להגיד 'דבר תורה' באופן רשמי וישיר, אם הוא עלול לעורר התנגדות ואם, הוא איננו תואם את הכלי של מי שנמצא מולכם. אתם מכירים את הנפשות הפועלות. חשבו מה יכול להוסיף טוב ונועם והביאו את זה. לפעמים בדיחה, ניגון, סיפור או משחק יכולים לפעול הרבה יותר טוב וקרבה, מאשר 'דבר תורה', שעלול להוביל לניכור וריחוק.

ביעור חמץ – החמץ נמשל למידת הגאווה, לאגו הנפוח, לתחושת הישות. וכמו בניקיונות לפסח – בהתחלה, לא רואים שום פרור, אולם ככל שמעמיקים לצלול לתוך הארונות- מגלים עוד ועוד פרורים ואף אריזות שלמות של חמץ גמור. כבעלי תשובה, יש לנו נטייה לפתח גאווה. ידועה הבדיחה על שני בעלי תשובה, שבאים לבית כנסת של 'בעלי בתים' בו מתפללים מהר ואומרים אחד לשני – "תראה את המסכנים האלה – תינוקות שנישבו". הגאווה הראשונית מאפשרת לנו לפתח עמידה יציבה בעולם הקדושה, אולם, אם לא מנקים אותה מהר, היא עלולה להיות הרסנית. הגאווה מובילה לזלזול בכל מי שהוא לא כמוני, היא מחריבה את האפשרות לשיתוף פעולה בריא עם הסביבה והיא מעוררת תסכולים פנימיים עמוקים וכאב ללא סוף. כבעלי תשובה, אנו חייבים לעשות, במהירות האפשרית, תשובה על התשובה ולהתחזק מאוד במידת הענווה. בפסח הזה, לפני שנבוא למפגש המשפחתי, נעשה 'ביעור חמץ' פנימי. נזכיר לעצמינו שאנחנו ממש בתחילת הדרך, שאנו עומדים באפס קצהו של קרחון. נכיר טובה ונודה על כל מדרגה אליה הגענו ונתייחס אליה כמתנה משמיים. המדד הבסיסי ביותר לצמיחה רוחנית אמיתית, הוא ענווה, שמביאה אותנו לכבד את הסובבים אותנו. כמו שנאמר: לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה (משלי כ"ג)

קמחא דפיסחא – לפני פסח, כולנו ממהרים לתת צדקה ושולחים סלי מזון ל'כל דכפין'. אולם האם אנו זוכרים לדאוג לסביבתנו הקרובה? למשפחה? כדי ליצור קירבה ולשמר אותה – עלינו לתת ולהעניק לבני משפחתנו. חז"ל טבעו את הביטוי "קנה לך חבר". הם השתמשו בשורש "ק.נ.ה", כדי ללמד אותנו שבשביל להתחבר צריכים להשקיע; בזמן, בגוף ובממון. פנו זמן למפגש, לשיחה וללימוד. עשו טובות. תנו יד. עזרו בניקיונות לפסח. קנו מתנה. כבדו במאכל טעים, או בכל דבר אחר שיעיד על תשומת לב; פרח, פתק, חיוך. במרחב שמול ההורים, הנתינה הכי גדולה היא קבלה. הורים רוצים להשפיע על ילדיהם, לא משנה באיזה גיל הם. חלק מרכזי בכיבוד ההורים, הוא הנכונות לקבל מהם; אוכל משולחנה של אמא, עצה מפיו של אבא. נכונות אמתית להיות בקשר, היא הנכונות לקבל. שאלו עצה, בקשו עזרה, בקשו שיכינו לכם מאכל אהוב. לפעמים, זוהי הנתינה הכי גדולה.

פה סח – כחלק מהניקיונות לפסח, מומלץ להכשיר את הפה לדבר דיבורים טובים אחד על השני. לפני המפגש, הכינו רשימה של הדברים הטובים, שאתם רואים בכל אחד מבני המשפחה והשתדלו לדבר מהם, באופן ספונטני, במהלך המפגש היו לארג'ים במחמאות, בהכרת הטוב, בעין טובה, בתודה והודיה. אם תעשו את העבודה הזאת ברצינות, תראו שהיא מניבה תוצאות מיידיות.

אמור לו כהלכות הפסח – מכיוון שפסח הוא חג ה'משוגע' מבחינה הלכתית. דאגו ללמוד היטב את ההלכות, את ההנהגות העדתיות והמשפחתיות. בררו עם רב את הנקודות אליהן חשוב לשים לב ואת המקומות בהם אפשר להקל. הכי חשוב לדבר על הדברים מבעוד מועד. דברו עם בני משפחתכם החילונים, הסבירו להם מה חשוב לכם, אם צריך לכו ועזרו להכניס את החמץ לארונות לקראת המכירה, הכשירו כלים ודאגו שהמרחב המשותף יהיה מרחב בו אתם יכולים לשהות בפסח בנעימות ובנינוחות. אם לא תדברו על הדברים מבעוד מועד, תכניסו את עצמכם למיצרים ואי- נעימויות שיעיבו על המפגש.

העצות הללו נכתבו מתוך ניסיון אישי. מי שיוכל יישם את כולן. מי שירצה יישם מקצתן. מי שלא ירצה, לא יישם אף אחת מהן וינסח לעצמו את העצות המתאימות לו. העיקר הוא שיפתח צוהר להכרה בחשיבות המפגש והקשר בין בעלי תשובה לבני המשפחה שלהם, לאפשרויות וההזדמנויות שהוא טומן בחובו כמו גם, לקשיים ולהתמודדויות שהוא עלול לייצר. מורי ורבי, הרב יאיר דרייפוס, נוהג לומר שליל הסדר הוא זמן שמפוגג גבולות: הגבול בין רעב לשובע, הגבול בין אבות לבנים, הגבול שבין דיבור לניגון. יהי רצון שליל הסדר יפוגג גם את הגבולות שבין בני המשפחה, בו יפתחו הלבבות באהבה בין איש לאחיו, בו נאיר פנים זה לזה ובו נטעם את העריבות שיש בלהיות יחד – בפשטות.

אור יהודה הולאן  עומד בראש ארגון 'שומרים על קרבה' לסיוע בקשר בין חוזרים בתשובה לבני משפחותיהם החילונים. www.kirva.net

הדפסה, הורדה ושליחה לחבר